אני מבקש להתייחס להתמודדותך על תפקיד יו"ר ההסתדרות. הדבר החיובי הראשון שגרמה ההכרזה על ההתמודדות היתה שחלק מהציבור נזכר שישנן בחירות בהסתדרות. אבל ההכרזה הובילה גם לעיסוק מוגזם ברכילות לסוגיה, כמו מניעי ההתמודדות או המניעים לתמיכה של חבר כנסת במועמד זה או אחר. לדעתי, הנושא החשוב היא לא הרכילות אלא מה יש לעשות במסגרת ההסתדרות. אם לסכם במשפט אחד, הייתי אומר שכיום יו"ר ההסתדרות הוא אדם בעל סמכויות כמעט-דיקטטוריות, בארגון שהוא לא חזק במיוחד; ומובן ששתי התכונות האלה קשורות זו בזו.
כרזת בחירות של שלי יחימוביץ' לתפקיד יו"ר ההסתדרות (מקור)
מראשיתה ועד 1994 (ובמידה ניכרת עד היום), נבנתה ההסתדרות על ההשקפה שעליה לעסוק במגוון תחומים, כולל תחומים שגופים שלטוניים עוסקים בהם. כתוצאה מכך הוקמו במסגרתה בין השאר המוסדות הבאים: חברת העובדים ששלטה על חלק גדול מהמשק (מה שהוביל בין השאר ליצירת יצרה מצב בעייתי שבמסגרתו הייתה הן המעסיק והן האיגוד המקצועי); קופת חולים כללית (שבשיאה איגדה כ-90 אחוז מאזרחי המדינה), בתי הבראה, קרנות עזרה הדדית וקרנות פנסיה, וכן לשכות תעסוקה, תנועת נוער, ואגודות ספורט.
לכאורה, המבנה הזה נתן להסתדרות כוח עצום. אלא שכל המוסדות האלה היו חייבים לקיים עצמם מבחינה כספית אם לא להיות רווחיים-ממש; ועובדה זו חשפה את ההסתדרות ללחצים שהקשו עליה לפעול כאיגוד מקצועי לטובת העובדים ונגד המעסיקים (והממשלה). לכן, וכפי שהוכח, המבנה הזה של "מדינה בתוך מדינה" פעל רק בשני מקרים: הראשון הוא של ארגון הפועל במקום שבו אין מדינה ריבונית, בשטח שנשלט ע"י מעצמה קולוניאלית שנותנת אוטונומיה מסוימת לנשלטים (מה שקרוי "מדינה בדרך"); השני הוא במדינה שבה אותה מפלגה שולטת בארגון ובמדינה בכלל, ומובן שהמפלגה תומכת בצורה כזו של ארגון. החל מ-1977 התיאור הזה זה כבר לא נכון, מכיוון שעלתה לשלטון מפלגה שבעיקרון הייתה תמיד עוינת להסתדרות; ואז התחילה השקיעה (במידה ולא התחילה כבר מוקדם יותר): מפעלי חברת העובדים קרסו בזה אחר זה, וגם שאר המוסדות ההסתדרותיים התקשו לפעול, מי יותר ומי פחות. וזו היתה אחת הסיבות העיקריות לכך שב-1994 עלתה לשלטון בהסתדרות סיעה, בראשות חיים רמון ועמיר פרץ, שניתקו את הקשר בין ההסתדרות לבין קופת חולים, והפריטו את רוב "חברת העובדים". במושגי הארגון עצמו מדובר במהפכה (מטבע הדברים, בעלת מאפיינים חיוביים ושליליים).
אחת התוצאות של השינוי היתה שהאגף לאיגוד מקצועי, שעד אז היה די משני, הפך לאגף החשוב ביותר כמו בכל איגוד מקצועי ארצי שקיים בעולם. ראשי ההסתדרות שאחרי השינוי כבר לא התפרסמו בהקשר של שביתות נגד ההסתדרות (או כאלו שכוונו כביכול נגד המעסיקים ולמעשה נגד הממשלה), אלא עקב שביתות אמיתיות שההסתדרות תמכה בהן. אבל כל זה לא מספיק: מה שההסתדרות וציבור העובדים צריכים כיום היא לא עוד עופר עיני או אבי ניסנקורן (האם זה מקרה שלשניהם קשרים טובים עם בעלי הון ממש כמו לרמון?), אלא מהפכה שנייה.
המהפכה השנייה: הצעות לשינוי
על מנת לחולל את השינוי המיוחל, את המהפכה השנייה בהסתדרות, אני מציע: לחסל את חברת העובדים; גידול מספר חבריה; דמוקרטיזציה לעמוק ולהחליף את מיקומה. בהמשך ההצעות בהרחבה.
חיסול חברת העובדים: רמון ופרץ עשו מה שעשו, אבל העיקר הוא ששניהם הלכו רק מחצית הדרך. מטרתו של איגוד עובדים היא לדאוג לשכרם ותנאי עבודת הישירים של העובדים. כל מטרה אחרת שינסו להשיג במסגרתו, חשובה ככל שתהיה – ניהול קרנות פנסיה, טיפול רפואי, השכלה, זכויות אדם, צרכנות, רווחה, תרבות – תפגע במטרה העיקרית, בהיותה חושפת את הארגון ללחצים וכן גוזלת כוח אדם ומשאבים (כספיים, ארגונים ופוליטיים). לכן יש למכור (או להעביר לידי העובדים עצמם) את כל התאגידים שנותרו במסגרת חברת העובדים, אולי מלבד אלו שתפקידם יכול להתבצע ע"י מחלקות בתוך ההסתדרות; וכן לנתק את הקשר בין החברות בהסתדרות לחברות בנעמ"ת, כפי שנעשה בקופת חולים; ואולי להפוך את נעמ"ת לעמותה עצמאית. כיום רוב "תקציב ההסתדרות" הוא למעשה הכנסות והוצאות של מעונות היום בנעמ"ת, וזהו בהחלט מצב לא רצוי; כאילו שהרכיבו פיל על סוס, או סוס על פיל…
לגבי נכסי הנדל"ן, כל המועמדים ליו"ר מבטיחים "שקיפות", כלומר פרסום של רשימת הנכסים, למרות שאף אחד מהם לא מזכיר פרסום של מסמכים אחרים (כמו דו"חות כספיים ודו"חות ביקורת פנימית). פרסום כזה הוא בהחלט רצוי, אבל לא פותר את עיקר הבעייה: רוב הנכסים האלה הם פשוט מיותרים!. איגוד מקצועי אינו חברת השקעות ואין לו צורך בנדל"ן, פרט לבניינים שהוא פועל בהם.
מאמץ אמיתי להגדלת מספר החברים: מתי הייתה הפעם האחרונה שפעילי הסתדרות עמדו בכניסה למקום עבודה, וחילקו כרוזים שקוראים לעובדים להתאגד? – סביר להניח שאף אחד לא יודע, מכיוון שבקושי הייתה הפעם הראשונה!
עד 1994, בהסתדרות ה"ישנה", לא היה צורך לגייס חברים מכיוון שהם הגיעו כדי לקבל את שרותי קופת חולים כללית (בשנות ה-80 מספרם אמנם החל לרדות עקב מעבר לקופות אחרות). הנתונים מראים שמספר החברים, יחסית לאוכלוסייה, היה גבוה מאוד יחסית למדינות אחרות: עם קום המדינה הגיע מספר חברי ההסתדרות לכ-20% מהאוכלוסייה, ובשיא כוחה המספרי, בשנות ה-70, הגיע לכ-38%. כיום חברים באיגודים מקצועיים כ-10% מהאוכלוסייה, שהם כ-25% מהעובדים במשק (קצת יותר מ-20% בהסתדרות והשאר בארגונים יותר קטנים). אמנם שיעור זה הוא די ממוצע יחסית למערב ולעולם בכלל, אבל גם כאן קיימת נקודה שייחודית לישראל: בדרך כלל, ככל שמקום עבודה גדול יותר כך גדל גם הסיכוי שעובדיו יתאגדו. בארץ לא מדובר דווקא בגודל אלא בכוחו של מקום העבודה, כלומר ההתאגדות היא בעיקר במגזר הציבורי או במונופולים. וכמעט מיותר לומר שהרוב המכריע של העובדים הזרים ועובדי הקבלן אינם מאוגדים. במלים אחרות – דווקא העובדים שזקוקים ביותר להגנת איגוד מקצועי לא מקבלים אותה, ודבר זה קורה דווקא במדינה שבה שיעור עובדי הקבלן וחברות כוח האדם הוא הגבוה ביותר במערב.
דמוקרטיזציה: המבנה הפנימי של ההסתדרות נשאר דומה במשך קרוב ל-100 שנה. הבחירות נעשות בכמה שלבים דומים: לפני הבחירות מקימות מפלגות או מקימים ועדים גדולים רשימות מועמדים, ולאחר מכן כל חבר שמשתתף בבחירות מצביע עבור אחת הרשימות ואחד המועמדים ליו"ר. לאחר מכן בוחרת הועידה את "בית נבחרי הסתדרות" (בינ"ה) המהווה מעין פרלמנט של ההסתדרות ומתכנס מדי פעם; אבל גם בחירה זו נעשית לפי רשימות קבועות מראש. לבסוף בוחר בית נבחרי ההסתדרות את הועדה המרכזת (ה"ממשלה"), וליתר דיוק מאשר את הרשימה שהציג היו"ר, בדומה להצגת הממשלה בכנסת. וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר בין הועדה המרכזת לבין חברי ההסתדרות? – התשובה היא שאין קשר!.
כוונתי לא לכך שהבחירה אינה ישירה; בגופים רבים ואף במדינות מסוימות קיים בחירה כזו ויש בכך גם יתרון מסוים, מכיוון שכל אדם נבחר לתפקידו ע"י אנשים שמכירים אותו אישית, במידה הרבה ביותר האפשרית. הבעיה היא אחרת: ציבור החברים מקבל רשימה מוכנה מראש של מאות שמות שברוב המכריע של המקרים כלל אינו מכיר, ובניגוד לרשימות לכנסת אפילו לא שמע עליהם. אלה הופכים לחברי הועידה, שבתורם בוחרים את חברי בינ"ה שאינם מכירים. התוצאה היא שבניגוד לאיגודים מקצועיים אחרים בעולם, בינ"ה אינה מורכבת מנציגי איגוד מקצועי, אלא מעובדי ההסתדרות, שמטבע הדברים חייבים ליו"ר את מקום העבודה שלהם. הפיכת ההסתדרות לגוך שמייצג באמת את העובדים מחייבת שינוי של המבנה הזה; כלומר ועידת הסתדרות שמורכבת מחברי איגודים מקצועיים שנבחרו באופן אישי, ובוחרים את בינ"ה באופן אישי ולא לפי רשימות (לחברי הסתדרות שאינם במקום עבודה מאורגן ניתן לאפשר לבחור רשימה מיוחדת, לפי מספרם היחסי). למיטב ידיעתי, כאשר פרץ כיהן כיו"ר הוא ניסה להוביל מהלך דומה, אבל נחסם על ידי גורמים בתוך ההסתדרות שחששו מאובדן כוחם.
אשר לוועדה המרכזת (הנהגת ההסתדרות), מדובר בגוף שלא מבצע את תפקידו האמיתי: לפי מחקרו של פרקינסון, גוף ביצועי אינו יכול לתפקד אם יש בו יותר מ-20 חברים, וזה המספר שיש לשאוף אליו, לכל היותר; מכיוון שברגע שעוברים מספר זה, הסמכות עוברת לגוף קטן יותר. מספר חברי הועדה המרכזת לפי אתר ההסתדרות הוא "בין 17 ל-31", אבל לפי אותו אתר עצמו מספר המשתתפים בישיבותיה כולל "מוזמנים" מגיע ל-100 איש. מובן שגוף כזה אינו יותר מאשר פרלמנט להחלפת דעות, וכל ההחלטות האמתיות מתקבלות בפורום קטן יותר שמארגן היו"ר.
שינויים חיצוניים: רמון ופרץ היו מודעים לחשיבות של שינויים סמליים: אחד שינה את השם ל"הסתדרות החדשה" והשני ניסה להעביר את המשרדים מצפון ת"א לירושלים, אבל נכשל מכיוון שהיה מדובר במקום רחוק מדי ממרכז הארץ. לעניין השם – אין פלא שרמון לא שינה אותו יותר מדי, שהרי גם מבנה ההסתדרות השתנה במידה מוגבלת. מטרתו של ארגון כזה הוא לאפשר לעובדים "להסתדר" או להיאבק?
לעניין המיקום – נסיונו של פרץ נכשל מכיוון שניסה להעבירם לאזור פריפריה, מה שכנראה אינו מעשי. אבל אין זה אומר שהארגון חייב להישאר בבניין בצפון תל-אביב (עם מיכלי התה שעליו לפי האגדה האורבנית…). אפשר, למשל, להעביר את המשרדים לדרום תל-אביב או לאזור רמלה-לוד. בפראפראזה על התשדיר של הטוען לכתר במפלגה העבודה, ח"כ אראל מרגלית – להיות יותר "מחוברים לעם, קיבינימט".
איך הגיע מאמר כזה לביטאון סוציאליסטי? (אמור להיות?!). חברת העובדים פורקה כבר מזמן. היא הבטיחה לפועלים את החשוב ביותר להם, בטחון תעסוקתי, כלכלי וסוציאלי וקבעה את הסטנדרטים לכל החברה והמשק בישראל. בסטנדרטים כאלה הקפיטליזם לא יכול "לפרוש כנפיים". זאת הסיבה לחיסול מהצד הפוליטי, אבל המניע העיקרי להתמוטטות כל המערך הסוציאליסטי, כולל גם הקואופרטיבים, והקיבוצים, היה זרם העובדים זולים מהשטחים הכבושים שמוטטו בהתחלה את ענף הבנין שהיה מאורגן למופת ואח"כ גם את מפעלי התעשייה, החקלאות והתעשייה הקיבוצית ואת מה שנשאר (המושבים הסתדרו טוב עם עבודה זולה מהשטחים ואח"כ זרים) . מה שנשאר "החברות הממשלתיות" כיון שהסתגרו מפני עבודה ערבית.
סיבת השליטה הפוליטית על ההסתדרות היה הצורך להעמיד את האינטרס של הפועלים תחת בקרה ותחת האינטרס הציוני. אחרי עלית הימין, היתה יכולה השליטה הפוליטית להיות מנוף לאופוזיציה חברתית ופולטית אבל היא בידי אופורטוניסטים מסואבים משתפי פעולה כולל גם הוועדים הגדולים שמונהגים גם ע"י אותו טיפוס.
הכיוון צריך להיות רדיקלי, התאגדות חדשה ודמוקרטית של האיגודים המקצועיים מחוץ למסגרת ההסתדרות.
אדון י.פ.: גם באתר סוציאליסטי אפשר לפרסם מאמרים כמו המאמר הזה שעוסק בבחירות להסתדרות. גם אני לא מסכים עם תוכנו, אבל לגיטימי להביע עמדות כאלה – בייחוד כי אין כל ויכוח עקרוני סביב בחירות אלה. הכל הפך ל"שלי נגד אבי" או "אבי נגד שלי". ומה חושב אבי ומה חושבת שלי על שאלות המעמדיות הבוערות? על כך אין תושבה. המחבר של המאמר מנסה להתמודד עם השאלות העקרוניות!
אציין שתנאי העובדים ושכרם במגזר ההסתדרותי לא היו בהכרח טובים יותר מאשר במגזר הפרטי, ובוודאי לא טובים יותר מאשר במגזר הממשלתי.