לעתים דומה שאחינו הישראלים ניחנים בעיניים צרות במיוחד. "סליחה שזכינו" ביטוי שטבע אחרי מלחמת 1967 (בשינוי קל) אפרים קישון, מתאים גם לדור הזה. ביום שישי שעבר הופיע במדור "תרבות וספרות" של "הארץ" מאמר מושחז, כתוב היטב, של אוריאל קון. הוא כעס בעליל על זכייתו של הסופר בן עירנו, דויד גרוסמן, בפרס היוקרתי "מאן בוקר", שבו זכו בעבר כמה מטובי הסופרים באנגליה ומחוצה לה. כדי לגמד את זוכה הפרס, זרק קון מרה גם בפרס עצמו, באנגליה ובתרבות האנגלית. ציטטה אחת תמחיש את הנושא לכל הקוראים, שעד כה התפתו להאמין שגרוסמן הגיע להישג תרבותי עצום: "…הפרס העלוב הזה מבוסס לא על חקר ספרות בינלאומי, רחב ומקיף, אלא ניתן לפי בחירה מתוך שלושה אתרי התרגום הגרועים הרואים אור במדינה המעניקה את הפרס". החקר לא רחב, עיניו של קון צרות, והמאמר שלו שופע מלומדות אופיינית אבל גם רשעות מסוימת. חבל, כי גרוסמן הוא סופר נפלא וראוי. אני יכול לומר זאת בשיא הכנות, מה גם שהוא לא שייך לאסכולה הפוליטית שלי. הוא איש נפלא וצנוע, שכתיבתו לילדים ולמבוגרים היא שווה לכל נפש, שובת לב ואמיתית.
דוד גרוסמן (מקור)
האליטות בישראל שונאות את החברה ואת תושביה, מלאת בוז כלפי ישראלים פשוטים שיש להם טעמים משלהם במוסיקה או בספרות. גרוסמן הוא סופר מקרב, נגיש ולעתים אף מלבב. זה לא חטא כזה גדול בעיניי, וגם הקִרבה שלו לתרבות האנגלית מוסיפה לו לוויית חן. המבקר קון מונה בכתבה שלו סדרה שלמה של סופרים שאינם כותבים באנגלית, מברזיל, מיפן ומארצות אחרות, ומעלה אותם על נס, לעומת "העלובים" שזכו בפרס האנגלי. אני נוטה להאמין לקון, ומעריך את רוחב ידיעותיו אבל לא כל כך מבין מדוע הוא משתמש בהן כדי לבעוט בגרוסמן. זה מכוער וכרוחב הידיעה כך גם צרות העין. תן לגרוסמן לזכות, להתבשם מהתהילה קצרת המועד ולפרוץ מחסום שקשה לסופרים מישראל אפילו להתקרב אליו, בגלל המדיניות המתועבת של ממשלתנו. הדור של גרוסמן, כמו הדורות שקדמו לו, נפל קורבן לתסמונת העקדה. מדינאים כושלים ומושחתים הקריבו את ילדינו למולך של הסטטיסטיקה, כדי להוכיח שהייתה להם מלחמה מוצלחת. גרוסמן הקריב את בנו המקסים, בעבור עוד יממה של יח"צנות צינית. היוניות של האב הסופר תמיד הייתה ספוגה בים של לאומנות כוזבת. אני מקווה שבדורות הבאים יפיקו את הלקחים ולא יניחו לשרלטנים לפגוע בילדיהם. גרוסמן חותר כל ימיו לשלום בתקיפות ובכנות, אבל לא היה מסוגל לומר "עד כאן" לחמסנים ששלחו את בנו למוות. אם לא יהיה שלום בעשורים הקרובים הורים רבים ידרשו מהממשלה דין וחשבון. גרוסמן לא השאיר מורשת של התנגדות לממסד בכל מחיר, אבל הלקח של חייו נלמד אצלנו היטב.
אני מכיר את גרוסמן כמעט ארבעים שנה. עבדנו יחד בתוכנית המופלאה "ערב טוב ירושלים" בקול ישראל, וממש נדהמתי מצניעותו ומנועם הליכותיו. למזלי עבדתי לסירוגין עם שני אנשים נהדרים, גרוסמן ויצחק רועה, ולמדתי מהם הרבה. הודות לגרוסמן הנמכתי קצת את הגדֵרות שהגנו עליי בפני העולם "שכולו נגדי". בחצר היפה ברוב הלני המלכה פגשתי גם את לאה ליאור ועוד עובדים נאמנים וחרוצים של רשות השידור. שם למדתי לאהוב את הרדיו שהכין אותי גם לתקופת עבודתי בטלוויזיה. נשבה ברדיו רוח הומניסטית ופתוחה, ואהבתי כל רגע שם. אחר כך נהגתי לפגוש את גרוסמן ברחוב, ולדבר איתו קצת על התוכנית בפרט ועל העיר בכלל. הוא גדל אמנם בבית הכרם, שנחשבה אצלנו לחוץ לארץ, אבל בכל זאת היה ירושלמי גאה. כאשר דרך כוכבו כסופר, שמחתי מאוד בשבילו. היו בינינו כמה ויכוחים פוליטיים עוד לפני האסון שפקד אותו ואת משפחתו. דווקא זאב ז'בוטינסקי אמר פעם שאין בדעתו לעמוד דום בשעת נגינת ההמנון, כאשר שודד מרוקן את כיסיו. הבאתי זאת בשיחה איתו כמשל מוחץ ומאלף, על הצורך למרוד בממסד הכובש, שהוא "השודד" במקרה הזה. גרוסמן חייך, אבל לא השתכנע. בעיניי, ההגנה על המדינה היא קודם כל שמירת חיי ילדיי ונכדיי בכל מחיר. יעבור זמן מה עד שהתודעה הזו תחלחל לכל בית חילוני בישראל.
גרוסמן התבגר. הוא קצת פחות אופטימי והרבה פחות נאיבי. ספרו הטוב ביותר "אישה בורחת מבשורה" קרע ממש את לבי. התחושה שאין לנו מנוס בפני הקלגסים וגם בפני האויבים, מחלחלת מכל עמוד בספר. אבא שלי היה תמיד מדבר על "בני עירי", והתכוון לזדוֹלבּוּנוב, עיר הולדתו אשר באוקראינה. רק מעטים מיהודי העיירה ניצלו מהתופת הנאצית, בעיקר כאלה שהצליחו להגיע ארצה לפני המלחמה. אבי היה מוכן לעשות כל דבר למענם "אפילו אם היו רביזיוניסטים". שתי קבוצות ההתייחסות שלו, בני עירו ואנשי הבחרות הסוציאליסטית היו עצמו ובשרו, ממש בני משפחה. חרף ההתנערות הקצת מלאכותית שלי ממורשתו, אני מבין אותו היום יותר מאשר בעבר. גרוסמן, גם אם גדל בבית הכרם, היה חלק מהמשפחה המורחבת של אוהבי ירושלים חילונים, שטיפחו תחושה של סולידאריות יפה איש עם רעהו. לכל זה אין קשר ישיר לביקורתו המלומדת והמבריקה של קון. הוא הגזים בתעמולה האנטי-אנגלית ולא היה נדיב רוח כלפי הסופר בן עירי.
האם מדובר כאן בתסמונת שלמה ומוכרת? אולי. כמעט כל ישראלי שמצליח בחוץ לארץ נתקל בקיתונות של לעג ובמגמה של המעטת דמותו. קצת נדיבות וחיבה לבני ארצנו לא תזיק לנו. ש"י עגנון היה במרכז הקונסנזוס כיוון שהיה יהודי לאומי, מעוגן במסורת ישראל וגם מודרניסט מובהק. לכן זכה בפרגון עצום כאשר קיבל את פרס נובל בספרות. גרוסמן הוא צבר דור ראשון, שגם בכתיבתו יש סממנים של זיקה ברורה לגולת אירופה. הוא ספג את ספיחי השואה, וגם את קוממיותה של הישראליות. הוא כיום היהלום שבכתר מבין סופרי עירנו. פרס "מאן בוקר" הוא משאת נפש של סופרים רבים ברחבי העולם. אז מה לנו כי נלין כאשר ירושלמי מובהק זוכה בו קבל עולם? מר קון בחר בדרך המרירות והביקורת העוינת, וטעמיו עימו. ניתן להעריך בהחלט את כתיבתו המעולה אבל לחלוק על המסקנות, ובעיקר על הלעג ששפע מעטו.
כמו שבני עירנו אמרו למלך אגריפס לפני מאות שנים, "אחינו אתה". גרוסמן בהחלט ראוי להערכתנו. הוא איננו חסין ביקורת, אבל הארס כלפיו הוא מגונה. הוא בהחלט מקור לגאווה, וגם פרס "מאן בוקר" איננו בושה גדולה.
- פורסם בכל העיר, 1 יולי 2017

מזדהה לחלוטין עם הנאמר במאמרו של חיים ברעם. פרס "מאן בוקר" הוא הישג גדול, שגרוסמן חולק אותו עם גלריה מפוארת של סופרים מעולים שקדמו לו בזכייה. זה אינו "כבוד למדינת ישראל", כגרסת שופרות ה"הסברה" הישראלית המנסה לנכס את זכייתו של גרוסמן. אני משער שהצגת הפרס ככזה אינה לרוחו של גרוסמן. מה שזיכה אותו בפרס, ובצדק,הם כישוריו הספרותיים המעולים, יחד עם סט הערכים ההומניים שהוא נושא אתו, ושיצירותיו חדורות בהם.