תרבות לאומית המיוסדת על ערכים אוניברסליים והומניים לא עולה בקנה אחד עם הוויה של עם כובש החונק בכוח צבאי לאומיות של עם אחר, המכחיש השכם והערב את ההוויה הלאומית העם הנכבש.
הספרות הקאנונית שלנו, המתעטפת בצבעי השמאל הציוני ומתהדרת בתגים מרהיבים של פטריוטיות ונאמנות לאומית, עושה מאמצים, באופן מגמתי, לרכך ולטשטש כמה שאפשר את זוועות הכיבוש ואת מידת ההתבהמות אליהן נקלע ובהן משתתף החייל הישראלי לעתים קרובות. החברה הישראלית מקבלת כמובן מאליו את העיסה האלימה שהצמיחה את רוצח ראש הממשלה. מקבלת כמובן מאליו שלרוצח ראש הממשלה ניתן היתר לקשר טלפוני יומי עם כל בני משפחתו, ניתנה לו האפשרות להינשא, להתייחד עם רעייתו, ולהביא ילדים לאוויר העולם. רוצחם של שבעה פלשתינים, שקיבל שבעה מאסרי עולם, ניתנות לו כל אותן הזכויות כולל חופשה; ואילו היתרים וזכויות אלו אינם ניתנים לפלשתיני היושב מאחורי סוגר ובריח.
מההפגנה בשייך ג׳ראח, 2010 (צילום: Montecruz Foto)
אני מצר על כך שמיטב הסופרים, המשוררים והמחזאים, המהווים את עמוד השדרה של הקאנון הספרותי, מוכנים לתת רק במה מוצנעת לאימת השרטון עליו עלתה החברה הישראלית – שרטון הכיבוש, וזאת רק אחרי התמסרות לחובת תשלום מס שפתיים פטריוטי עם הרבה מתקתקות צבעונית-סנטימנטלית-נוסטלגית. מתווסף לכל אלה גם האפיון הכואב של חברה אדישה לזוועות הכיבוש, מורגלת אליו.
ניכר, שסופרים, משוררים ומחזאים נמנעים מלהטריד את מנוחת הקורא או הצופה, ומי שמנסה בכל זאת לאתגר נידון למסע הכפשה. וכאן אני מבקש לייחד מספר מלים לתופעה חריגה לטובה – את האומנית עינת ויצמן.
עינת ויצמן רואה את תפקידה כאומנית דווקא באתגור הקורא או הצופה. היא מתייצבת בפניו כמו ירמיהו הנביא מענתות, או מיכה הנביא מכפר מורשת, ושומעת סביבה קולות – "בן (בת) מוות האיש הזה", "להטיל אותו (אותה) למהפכת", "הוא (היא) מרפה את ידי הלוחמים". היא שומעת את הקול המגדף השולח את עמוס הנוקד, הבוקר ובולס השקמים מתקוע – "חוזה לך ברח". וכמו עמוס, גם עינת ויצמן אינה בורחת.
מול האלימות של הכיבוש, היצוק איתן בתבניות הזהות הלאומית הנוכחית של החברה הישראלית, עינת ויצמן היא תופעה נדירה. אינה נסחפת בזרם שסחף גם את היצירה הקאנונית הישראלית, שרק מעת לעת מצייצת ציוץ רגעי לשאול שאלות מוסריות ונוקבות.
עינת ויצמן ממלאת את תפקידה כאומנית בזקיפות קומה, כשהיא וחבריה באים לאתגר בתאטרון אוונגרדי את החברה הישראלית, המקבלת כמובן מאליו מציאות שבה אסיר ישראלי-יהודי מקבל זכויות רבות, כולל קשר טלפוני עם משפחתו, בעוד אסיר פלשתיני חי בדממת קשר מוחלטת עם העולם החיצון.
בו בזמן שהממסד מבקש לשפד את יצירתה של עינת ויצמן ומציגה כעוכרת ישראל, מוציא עמוס עוז ספרון בו הוא מציע לנו מרשם חדש למאבק בכיבוש, והתרופה הרשומה בו היא נטילת גלולות של הומור.
לצערי, אפילו הסופר עמוס עוז, סופר נערץ ואהוב עלי, אחד מעמודי התווך של הקאנון הספרותי שלנו, מעד בספרון האחרון ׳שלום לקנאים׳. בעמוד 38 ב׳שלום לקנאים׳ מציג עוז את דרך התגובה הנדרשת למציאות של כיבוש ושל פנטים המזינים את הכיבוש ואת מדיניות ממשלת ישראל – "… ההומור עשוי להיות נוגדן יעיל לפנטיות". לצערי, הוא מוסיף – "ובעיקר הומור עצמי, ונכונות לגחך על עצמנו". ובעמוד 39 הוא מביא תנא דמסייע את שירו של נתן אלתרמן ב"שבחי קלות הדעת". מצער, שהומור נבחר על ידי עמוס עוז ככלי יעיל לשכלול המאבק בכיבוש, המונה כבר את שנת היובל. קשה לי לקבל את המתכון של עוז, כשבהמשך הוא ממליץ להתמודד עם הפנטיות המנציחה את הכיבוש – "לו רק מצאנו דרך לדחוס חוש הומור, ובעיקר – הומור עצמי אל תוך גלולות או כמוסות, ולהפיץ את הגלולות האלו…"
כואב לי לקרוא את העצה שמגיש לי עמוס עוז בזמן שהמחנה המחויב והמגויס להילחם נגד מה שמחולל הכיבוש לתרבות הישראלית ולעצם הקיום שלנו כאן כעם, הולך ומתמעט. כואב לי שאחד מעמודי התווך של הקאנון הספרותי מציע לי להתבונן בהומור בפנטיות של הכיבוש כדי שהוא אולי יביא ״… עמו איזה פיתול המאפשר לי לראות… דברים נושנים באור חדש לגמרי" (שם, עמ' 40).
בין המחויבות של עמוס עוז בספרון האחרון שהוציא ובין המחויבות של עינת ויצמן בהצגה שמנעו ממנה להעלות בפסטיבל עכו, אני מבכר את המחויבות והמגויסות של האומנית והיוצרת עינת ויצמן, המבקשת להציל אותנו מתרבות הכיבוש שהתמכרנו לה בעיוורון המסכן את קיומנו. אני מעדיף לברוח מגלולות ההומור שמציע לי הסופר עמוס עוז.
"50 שנות כיבוש" הולידו מדינה בעזה ורשות פלסטינית אוטונומית עם נציגות באו"ם ושגרירויות בכל העולם עם ממשלה שמעניקה דרכונים ועם משטרה בתי משפט עצמאיים חינוך עצמאי
(זה פי 4 וחצי יותר מאשר השיגו הכורדים או הטיבטים)
"הכיבוש" והחטאים הנוראים של הכיבוש מתרכזים בערך עליון אחד וזה ערך הלאומיות ובנקודה הזו
נוצר בלבול משום שהכותב טוען שהוא בעד ערכים אוניברסליים ….כלומר
הערכים האוניברסאליים מיועדים אך ורק לישראל ומכיוון שישראל אינה מקיימת אותם היא מדינה מגונה והערך העליון של הלאומיות מוענק לפלסטינים ומאפשר להם מעשים המנוגדים לערכים האוניברסלים.
במילים יותר ברורות הציונות שהיא ביטוי ללאומיות היהודית אינה בעלת ערך (משום שהיא מנוגדת לערכים האוניבאסלים)לעומת זאת הלאומיות הערבית היא ערך עליון ….
פרופ לייבוביץ בשנותיו האחרונים נהג להרצות על דבר אחד וההרצאה היתה על "אי קיום ערכים אוניברסאלים"..הוא נהג לתת דוגמא… "בשביל טוג'ו המצביא היפני ערך עליון זה למות למען הקיסר
ובשביל אלינור רוזבלט ערך עליון זה להעניק כוס חלב לכל ילד בעולם"( ערכים על פי לייבוביץ הם כל הדברים שאדם מוכן למות למענם)
אחרי ההשוואה בין "האומנית" ויצמן ולבין שלל נביאי ישראל , גלולת הומור כדברי עמוס עוז
כבר לא תעזור,אולי תעזור גלולה לשיפור המודעות העצמית.
ההשוואה היא רק בציון העובדה שלעברה של עינת ויצמן הופנו ומופנים איומי מוות , כפי שהופנו לכתובתם של נביאי ישראל .
הסטיספקציה הימנית (ציונית-מעשית) היא מן הסוג שמושפע מאתגר מעשי נועז, חוצפני, רצוי כוחני(!) , "נשגב" ונוצץ ועימו התועלות הקוסמות, החומריות, שהוא מבטיח להביא: למשל: כיבוש, טיהור-אתני, השתלטות, הגשמה, מימוש, משיחיות, 'מרדף אחר האושר', וכולי. הסיפוק הימני הזה אינו יודע שובע מטבעו ולכן אינו מסוגל לחדול מתקוות ושיטות שכאלה – זו הגדרתו הנפשית! הפרופיל הזה שונה מהותית מהפרופיל הנפשי השמאלי שמתייחס בספקנות ובזלזול ערכי (מוצדק) לחוליגניות התזזיתית הזו – שזכתה לעדנה בדורינו המשוגע והדיסטופי. במחשבה לאחור הצלחת הימין היתה בלתי נמנעת ולו מחמת תוכן חיינו שרמז על הדומיננטיות הימנית. הימין מתלהב ומקדש את המעש והתהילה. השמאל הנפשי מתלהב יותר מן הידיעה וההבנה. קשה מאד לגשר על פער כזה. בטוחני שכל צד מוצא פגמים בצד השני. אני חושב שאני קולט את הימין אבל דרכו היא מסוכנת (ומגעילה). דומני כי ישעיהו ליבוביץ הבין זאת, אך לא הרבה לדבר על זה. הדבר היחידי שרמז עליו בהקשר זה היה כשאמר לבן-גוריון (ימין!) שהממלכתיות שלו תוביל בהכרח לפאשיזם… וכן ציין את אמרתו של גירלפארצר: מן האנושיות – דרך הלאומיות – אל החייתיות.