קוראים שבעיניהם הפלתו של בנימין נתניהו היא חזות הכול, עשויים להזעיף פנים נוכח הטור הזה. מובן שגם אני רוצה לראות ברחוב בלפור בעירנו ראש ממשלה יותר ליברלי, פחות ימני ופחות לאומני, אבל לא משלה את עצמי שבכך יסתיים המאבק נגד שלטון הרשע בארץ, שהגיע גם לעירנו. הכתבות הפיקנטיות על הנעשה בבית ראש הממשלה הן אולי משעשעות, ויש להן הצדקה מסוימת מבחינה עיתונאית. למרבה הצער, אנחנו מחטיאים את המטרה בעצם ההתמקדות בנושא האישי גם כדי לחלץ את עצמנו מנקיטת עמדה בנושא העקרוני. אם הגברת שרה נתניהו מפחידה את עוזרת הבית שלה בצעקות ובתנועות ידיים מאיימות זה מצער, וראוי בהחלט לאזכור צנוע בעמוד שמונה עשר בעיתון; הסיפורים על מתנות וחיי פאר במלונות בחוץ לארץ ראויים לסיפור מרכזי בעמוד ארבע. קשה להאמין שסיפורי בלפור יעזרו לשנות משהו מהותי במדיניות או אפילו בפוליטיקה הפנימית שלנו.
את השאלה המרכזית, האם שינוי פרסונאלי בהרכב הממשלה או בדמותו של העומד בראשה יצילו אותנו מהשיתוק המדיני או יחוללו מהפכה בסדר העדיפויות בנושא הכלכלי-חברתי, ממעטים לשאול כאן. יאיר לפיד ואבי גבאי מטיפים בגלוי למידור המיעוט הערבי הגדול מניהול ענייניה של המדינה. כיוון שזהו הנושא החברתי הכי חשוב שעומד על סדר יומה של החברה הישראלית אין לנו אלא להסיק, שאין הבדל פוליטי אמיתי בין הטוענים לכתר לבין נתניהו.
טומן ראשו בחול (מקור)
שלטון החוק מציל את הסדר הדמוקרטי בתוך המדינה עד גבול ידוע. חשוב להתקומם נגד הטרור שחברי כנסת מטעם הליכוד מפעילים נגד בית המשפט העליון, היועץ המשפטי ומפכ"ל המשטרה כדי להציל את עורו של נתניהו. אבל מי שחושב שרק המאבק הזה חשוב ולא הנושאים הפוליטיים המרכזיים פוטר בעצם את עצמו מהדיון החיוני על עתיד המדינה. ניתן להבין שישראלים רבים סבורים שהמצב הנוכחי הוא טוב ונוח ומוכנים לשלם את המחיר בכמה פיגועים בשנה. החשיבה הזאת, שהיא ביסודה שמרנית, אינה מביאה כלל בחשבון את הדינמיקה שתעצב את פני העתיד. הזחיחות של ראשי השלטון אצלנו לא תשפיע על מהלך המלחמות הבאות, וגם לא על האסון הכלכלי שייפול על אזרחי המדינה.
ראש העיר ניר ברקת מאמין, ברוח ציונות לוחמנית, שהוא יוכל לקבוע בשטח עובדות לדורות הבאים, מבלי להביא בחשבון את העמדות הרווחות בכל העולם המוסלמי ובחלק ניכר מהעולם המערבי. ברקת, כמו חבריו בהנהגת הליכוד, הוא ראש עיר כוחני לאומני, ולכן יחסיו עם הקהילה החרדית העצומה בעיר הם מורכבים. החרדים הם שותפים כמעט לכל קואליציה בעיר, חלקם מתונים וחלקם קיצוניים עוד יותר מברקת כלפי הערבים בעיר. ברקת מסויג כלפיהם מהסיבות הלא נכונות. הזיקה האמיתית שלו היא לדתיים הלאומנים ולמתנחלים. הוא תמיד ניצל היטב את אדישותם של רבים מתומכי העבודה ומרצ בעיר כלפי התושבים הערבים. גם אם מגדרים אזרחים טובים במכלאות הקרויות שכונות, זה מקומם רק מעטים. אם ברקת מביא לעיר איזו להקה מחרישת אוזניים, הוא יזכה לאהדתם של רבים מהצעירים כאן.
המחנה הליברלי הארצי מחויב להציב את המלחמה בשחיתות בראש סדר העדיפויות; החילונים בעיר מוכנים למכור את נשמתם בעבור קונצרט פופ ובעיקר למען פעילות לריסון השאיפות של החרדים. אסור להקל ראש בשני היעדים האלה, קונצרטים והגנת זכויות החילונים, אבל הפגיעה בתושבים הערבים ובמעמד העיר בעיני כל העולם היא השיקול המכריע. ברקת אפילו לא התנה את תמיכתו בליכוד ואת חברותו בתנועה הקלוקלת הזאת בביעור השחיתות בצמרת. בראש עירנו עומד ליכודניק רשמי ומהותי, עם כל המאפיינים של דמות כזאת. יש להודות שאני שומע מכמה מחבריי הטובים בשמאל שמחלקת החינוך בעירייה מבצעת רפורמות חשובות בבתי הספר במזרח העיר ומזרימה משאבים רבים למוסדות החינוך שם ואגודות הספורט חולקות מחמאות לממסד העירוני. חבל שברקת חבר לליכוד ומנפיק הצהרות לאומניות בכלי התקשורת.
השמאל העקבי פועל בידיים וברגליים כבולות, כמו הרוזן ממונטה כריסטו בימים החשוכים בצרפת. לא נוכל לעמוד מן הצד מול התקוממות הנשים ודרישתן לשוויון מלא; והשחיתות בממשלה וברשויות המקומיות היא מבחילה ומקוממת. אבל גם מאבק הציבור המזרחי קרוב מאוד ללבנו וכך גם המאבק נגד הכיבוש על כל גילויו המבעיתים. אל הליברלים הבורגנים הדורשים ובצדק את השתתפותנו במאבקים הקרובים ללבם נפנה דרישה לזנוח את תמיכתם הפסיבית בכיבוש וב"איחוד" העיר ולקחת חלק פעיל במלחמה לטיהור שמה של המדינה קבל עולם. לא נציב תנאים כי המאבקים הליברלים הם מובנים מאליהם לאנשי שמאל, אבל ננסה ליצור קשר אישי ולהשפיע על מנהיגי המחאה האזרחית.
לפיד ואנשיו ניערו את חוצנם מהמאבק נגד ההתנחלויות בפרט ודיכוי הערבים בכלל. כך עשה גם מנהיג המחנ"צ גבאי. קשה להתייחס לאנשי "יש עתיד" כיוון שאין להם ביטוי עצמאי והם ממונים בחסדו של המנהיג. אשר לאנשי סיעת העבודה או מחנ"צ בכנסת חשוב וכדאי להשקיע בהם כדי להטות אותם שמאלה. לא כולם מכרו את נשמתם לימין הביטחוניסטי ולרבים מהם יש תדמית עצמית של אנשי/נשות שמאל. במשך עשרות שנים נדדו פוליטיקאים וכותבים ממפלגת העבודה שמאלה (אני עצמי שייך לקטגוריה הזאת) כי המציאות מעמידה מראה ענקית מול פנינו: או שנהיה ציונים או שנהיה סוציאליסטים, או שנהיה לאומנים או שנהיה אנושיים, או שנצדד בימין העולמי בראשות דונלד טראמפ או שנחפש שותפות עם טובי ההומניסטים והסוציאליסטים בעולם. העולם הנאור מוקיע אותנו ומקיא אותנו ולישראלים טובים כמונו קשה לעכל זאת.
לכן עלינו לבחון בחשדנות כל ניסיון לשלוט על התושבים הערבים באמתלה של פעילות תרבותית או ספורטיבית. הפעילות עצמה היא חיובית אבל יש לשתף את התושבים בכל צעד ולא לכפות עליהם סמלים ממלכתיים ישראליים. אין לדרוש מכדורגלן פלסטיני מג'אבל מוכבר, למשל, לשיר את "התקווה" או להפוך לתועמלן ציוני. די לנו בכך שהערבים ואנחנו נכיר איש את רעהו, נשתחרר מהדימוי המפלצתי של הצד השני ונחתור למציאת פתרון מדיני סביר לשאלת ירושלים. יהיה לנו יותר קל לעסוק יחדיו בעשייה תרבותית בכל רחבי ירושלים, אחרי שכל התושבים יקבלו זכויות אזרח מלאות.
מטרות המחנה הדמוקרטי בירושלים אינן "ציוניות" אלא אוניברסאליות. אחיזת עיניים בנוסח טדי קולק התאימה אולי לשנות השישים אבל לא למצב בימינו. שלום דמוקרטי משמעותו שלום אמת והשתחררות מהכיבוש ומאוצר המלים המכובסות שלו. גם בלי סיכוי לשנות את עמדות הציבור עכשיו, עלינו לשמור על הגחלת עד שייווצר שינוי בעולם ואצלנו.
הבעיה היא לא הכבוש או ההתנחלויות. הבעיה היא הסרוב של הפלשתינים (ושל חלק מהשמאל הלא לגמרי שפוי) להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. אפילו אבו מאזן לא מעיז להגיד שתי מדינות לשני עמים ואומר רק שתי מדינות. כשישראלי שפוי בעל דעות שמאל (שמאל ולא סטלין, טרוצקי או איזו מוטציה אחרת) מסתכל על מה שקרה בעזה אחרי שישראל עזבה אותה לא עולה על דעתו לצאת מאיו"ש בלי הסכם מאד מפורט כולל סנקציות על הפרתו. כל הסקרים, אפילו אלה שממומנים ע"י ישראל היום מראים שיש רוב יהודי לעזיבת השטחים תמורת הסכם שלום. הדבר היחיד שחסר הן מספיק תרופות כדי לרסן את תאות הרצח הפלשתינית. סטארט אפ לטבע והשלום יגיע וטבע תינצל.
מר ברעם,
אולי תסביר איך נגרום לצד השני להשתחרר מהדימוי המפלצתי שלנו ?
אין טעם לחזור ולספר לך שללא קשר לכיבוש אנו נמצאים בעמדה בלתי אפשרית של מאבק עם עם / אוכלוסיה מקומית שקשורה בנימה ובנפשה למיליארד איש בעולם שאחד הדברים שהמרכזיים שמחברים בינהם זו השנאה התהומית אלינו.
במילים אחרות, הרעל שמופץ כלפינו בכל שנייה ורגע באחד מאלפי המסגדים שבעולם הוא שייקבע את גורל האזור ולא איך אנחנו נתייחס וננהג.
כבר הוכח ששטיפת מוח הרבה יותר אפקטיבית, במובן השלילי כמובן, מאשר עובדות או מציאות בטח.
ואגב, לא ברור לי למה אתה מציין באותה נשימה שברקת הוא ראש עיר כוחני ולאומני ומצד שני שחבריך מהמשאל מציינים לטובה את פעילותו במזרח ירושלים.
הנה דוגמה לכך שלא משנה מה יעשה וכמה, תמיד יתויג כוחני שעה שדעתו שונה משלך, ועל אף שמעשיו לקוחך.
אולי שפוט אותו לפי מעשיו ולא לפי דיבוריו ?
נשאלת האשלה מהי ה"יהודיות" של המדינה המבקשת שכל העולם יכיר בה?
מה פשר הקיום כיהודי במדינה היהודית? במה זה מתאפיין?
פה מתחילה הבעיה. אסור לשאול. צריך לקבל. אבל את מה לקבל? אסור לשאול.
אסור לדבר על זה. זה מונופול של הרבנים? של הטבע? הרי אין בזה דיעה חופשית.
זה מעל להגיון, מעל לזמן, מעל לנפש האדם, זו שליחות אלוהית נצחית?
פעם שמעון פרס אמר (בביקור בישיבת מתנחלים!): "אבי אמר לי דבר אחד" – משימה אחת –
"הייה תמיד יהודי"! משמע, כפי שאני מבין, שהיהודיות היא מעל לכל דבר אחר. ניתן לכבד אולי דבקות מרשימה שכזו אך במה בדיוק הוא דבק?… אסור לשאול. אסור לתהות. צריך להרגיש. אבל מה להרגיש? כמובן, להרגיש יהודי! ומה זה אומר? להיות נבחר.
יתכן שהמרחק הנפשי בין מאה-שערים לתל-אביב אינו כזה גדול כפי שנהוג לחשוב.
רבקה היקרה,
המחמאות שקיבלה העירייה היו נקודתיות במישור החינוך. ההגינות מחייבת אותי לציין זאת. שאר תגובתך היתה במסגרת "הציונית" המוכרת
מר ברעם,
חבל שהתגובה שלך לתגובה שלי הייתה יהירה ומזלזלת.
על כל התבטאות כלפי ערבים שאינה לרוחך אתה שופך קיטונות של פילוסופיה ומיד, כמעט באופן אוטומטי, משייך זאת לגזענות ושנאת ערבים.
לעומת זאת, מעשי כיעור ושנאה מצד הערבים זוכים אצלך להקלה ״נסיבתית״, קרי תמיד קיים לכך פשר ורקע שאולי מצדיק זאת אך למצער, ״מסביר״ זאת.
אין לי שום חובה מוסרית כלפי חנין זועבי או זחאלקה כמי שלא פעם הוכיחו שהם מתפקדי חיזבאללה.
אתה יכול לצבוע את מעשיהם באיזה גוון שתרצה אך את נטייתם ותמיכתם בחלאות אנושיות לא תשנה.
דברים אלה נכונים בדיוק באותה מידה כלפי אנשי להבה וכל התומכים בהם.
אני לא מבינה על איזו ברית אתה מדבר עם האזרחים הערבים ואיזה מכנה משותף – פוליטי, דתי, ערכי – יש לנו איתם.
זה שכל מי שאינו ״מתיישר״ עם סולם הערכים שלשיטתך מצביע על איש שמאל ״מובהק״ לא מרשים אותי, או חלילה מחייב, שכן יש מי שעמדותיו מתונות משלך ועדיין מוסרי לא פחות ממש ואכפתי.
ואגב, אין לי שום בעיה לומר לך שסגנון הכתיבה שלך הוא המרשים ביותר שאני קוראת היום ואני ממש ממתינה לקרוא את טורך.