בשנה שחלפה היינו עדים להתחזקותה של מתקפת הנגד הפטריארכלית-שוביניסטית, החותרת לביטול הישגי הפמיניזם בעשורים האחרונים. רוב הציבור הישראלי סבור שהתופעות המצביעות על כך הן זוטות ואנקדוטות. ד"ר עירית נגבי גורסת אחרת, ומשמיעה קריאת אזהרה גלויה במאמרה המצוין האם הגברים חוששים לזכויות היתר שלהם? (הארץ, 12.7.2017). נגבי קובעת כי "ההתקדמות של נשים בעולם העבודה וחדירתן לתחומים שהיו גבריים עד כה, ובעיקר הניסיון לשנות את כללי המשחק בין גברים לנשים ולהציב גבולות חדשים ביחס לאסור ולמותר בתחום שבינו לבינה, הביאו למתקפת־נגד מצד מי שחוששים לפגיעה בזכויות היתר של הגברים." תופעה זו אינה ייחודית לישראל, היא מתחוללת בארצות שונות ובקצב שונה, אולם בישראל המערכת השלטונית עצמה מזינה את מגמות הריאקציה יותר מאשר במדינות מפותחות אחרות, בעיקר בשל אי הפרדת הדת מן המדינה.

(MeToo (Wolfman#

דוגמה לשיתוף פעולה בין מפלגת השלטון לפטריארכיה התפרסמה לאחרונה בעיתון הארץ, במאמר שבו יצאה עלית קרפ נגד הצעת החוק של ח"כ יואב קיש, המנחה את השופטים הדנים במשמורת על ילדים להתחשב ב"איתנותו הכלכלית של כל אחד מההורים ויכולתו להעניק ביטחון כלכלי לקטין, תוך התחשבות במידת השתכרותו בשנתיים שקדמו לפירוד." היות ששכרן של נשים נופל משכרם של גברים בשיעור של 30% עד 50%, הרי שבתהליכי גירושים – המתרחשים במוסד פטריארכאלי דתי הרואה בנשים יצורים נחותים – תגדל אפליית הנשים בשל חולשתן הכלכלית. אפליית שכר הנשים גלויה לחלוטין ואינה פוסחת על אף תחום. למשל, סקירה של אגף הכלכלן הראשי מציגה תמונה עגומה באשר לשוויון המגדרי בענף הרפואה: שיעור הנשים בעשירון העליון של הרופאים עומד על 9% בלבד, בעוד ששיעור הנשים בקרב כלל הרופאים בבתי החולים הממשלתיים הוא בערך שליש. בשנת 2016 היה שכרם של הרופאים הגברים בבתי החולים הממשלתיים גבוה ב-50% משכר הרופאות.

אקט אנטי-פמיניסטי נוסף שהתחולל לאחרונה הוא יציאתו של הרב שלמה אבינר, מחשובי הרבנים של הציונות הדתית, נגד שירות נשים בצה"ל בשל הסכנה הנשקפת מהן ביחידות מעורבות. הרב אבינר, שנתניהו הגדירו "מחנך הדור", מציע לצעירים לא להתגייס לצבא כל עוד מופעלות בו יחידות מעורבות. הרב שמואל אליהו, רבה הגזעני של צפת, דרש מראש הממשלה לפטר את הרמטכ"ל בטענה "שאימץ סדר יום פמיניסטי". ב-31.1.2018 אמר הרב אליהו ב"כנס העולמי לדיני ממונות ומשפט עברי": "הרמטכ"ל מותח את החבל איתנו והוא צריך להבין שחבל שאתה מותח אותו יכול לבסוף להיקרע. שמעתם כולכם את דובר צה"ל, איך הוא משקר ומעוות נתונים כדי לשווק את האג'נדה שלו (…) יש פה מלחמה. במלחמה הזו אפשר לנצח וצריך לנצח. בסוף צריך לדעת שהתלמידים הם בידיים שלנו ולא בידיים שלהם. גם התלמידות קיבלו את החינוך להקרבה במוסדות שלנו."

נימוקי הרבנים נגד שירות נשים בצבא לא כללו את הסיבה העיקרית שטורדת את מנוחתם, הלוא היא הגידול בשנים האחרונות במספר המתגייסות הדתיות, המעוניינות בשירות קרבי מעורב. הרבנים מבינים שמגמה זו היא חלק מן השאיפה לשוויון בין גברים ונשים. ביטול ההפרדה המגדרית מאיים על אורח החיים המסורתי, הנקבע בידי אותם רבנים ומוטל על צאן מרעיתם הצייתן. חדירת רעיונות של שוויון לחברה הדתית תפגע הן בנכונותן של נשים לעבוד לפרנסת המשפחה, בעוד שבני זוגן חיים כטפילים, והן במעמדם של הרבנים המקדשים זאת.

הסתערותו של המגזר הדתי על זכויות הנשים הולכת וצוברת תאוצה גם במרחב הציבורי. בחודשים האחרונים נחשפנו למתרחש בבית שמש, שם יהודים דתיים מאלצים את הנשים הלא דתיות לעבור ברחובות בלבוש "צנוע", ללכת רק על מדרכות מסוימות ולחצות את הרחוב במעבר חצייה מיוחד לנשים. אירועים דומים קורים בערד, בצפת ובטבריה, והמשטרה והרשויות המקומיות שם אינן מצליחות להגן על נשים חילוניות. לאור התנהגות פיקוד המשטרה ניתן להניח שגם אינן מתאמצות.

שעות ספורות לאחר שהרב אליהו גינה את הרמטכ"ל על סדר היום הפמיניסטי בנוגע לגיוס נשים לצבא, צולמה פגישה ידידותית שנערכה בינו ובין מפכ"ל המשטרה המשיחי רוני אלשיך (הארץ , 31.1.2018), זהו אותו מפכ"ל שבג"ץ היה צריך לאלצו לנזוף בקצין שהואשם בהטרדה מינית. זהו אותו מפכ"ל שאסר על נפגעות של עבירות מין במשטרה להתלונן באופן אנונימי. הצילום חושף את הקשר בין יוזמי המתקפה האנטי פמיניסטית הנוכחית לבין מנגנוני אכיפת החוק בישראל. במאמרו של משה נגבי, תרבות האונס במשטרת ישראל, שנכתב לפני כשלוש שנים אך נדמה כאילו נכתב אתמול, קובע נגבי כי "העיוורון המשפטי הזה הוא כאמור מסוכן ביותר, אך מסוכנת שבעתיים האטימות המוסרית שבבסיסו — אותה דה־הומניזציה של נשים, אשר איננה רואה באשה יצור אוטונומי, רגיש ומרגיש, אלא חפץ זמין ואף מזמין לסיפוק תאוותיו של הגבר. זוהי אותה "תרבות אונס" אשר, כדברי ההוגה הפמיניסטית אנדריאה דבורקין, מתבטאת ברדוקציה של האישה לאיבר המין שלה. כאשר "תרבות" כזאת מושלת בכיפה בארגון היררכי וכוחני כמו המשטרה, אין להתפלא שדמן, גופן ונפשן של נשים בתחתית המדרג מותרים ומופקרים".

אחד המקרים המובהקים ביותר של הגנה אפקטיבית על תשתיתו של משטר זכויות-היתר הגבריות מיוצרת במוסדותיה של מערכת אכיפת החוק (המשטרה, הפרקליטות ומערכת בתי המשפט) בטיפולם המקל עם אנסים. דוגמה עדכנית היא עסקת הטיעון המבישה שחתמה הפרקליטות עם האנס קסטיאל, שבמסגרתה נמחקה מכתב האישום פרשת האונס של עירד מרציאנו צייגר, וקסטיאל הואשם רק בניסיון אונס. בכתבה  שהתפרסמה ב-31.2018 ב-ynet אמרה מרציאנו צייגר כי "בית המשפט לא מספק צדק לנפגעות. הפרקליטות לא יכולה לתפקד, השיטה צריכה להשתנות". בפרקליטות הסבירו שהצעד נבע מקשיים ראייתיים ומרצון לחסוך מבוכה מהמתלוננות בבית המשפט, אם כי עירד מרציאנו הודיעה על נכונותה להעיד בבית המשפט.

צפי סער הוסיפה מידע חשוב באשר למתן עדיפות לאנסים על פני קורבנותיהם: "נניח רגע בצד את השאלה אם כל אדם שיותר מ–10 נשים העידו כי תקף אותן מינית היה מבלה במעצר בית, כמו קסטיאל, היזם האמיד והמקושר, שהרבה לפעול בעולם האמנות וחיי הלילה בתל אביב. מה שהתברר השבוע בפרשה הזאת הוא עובדה שלא תיאמן: הפסיכולוגית של שרי גולן, כאמור המתלוננת היחידה על אונס בידי קסטיאל שנותרה בכתב האישום נדרשה למסור לידי פרקליטות תל אביב את סיכומי הטיפולים הקליניים של גולן. כדי שהאישום לא יבוטל, גולן הסכימה לכך. חומרים אלו מועברים גם לידי סנגורו של קסטיאל. הדבר הזה נשמע מטורף מכל הבחינות. למרות שאין סיכוי שאבין זאת, כי זה בעיני בלתי ניתן לתפישה, החלטתי בכל זאת לנסות. עורכת הדין של גולן, רותם אלוני, מסבירה כי 'כל ההליך הפלילי בעייתי במהותו: הוא מקדש את הנאשם על פני המתלוננות. במסלול ההליך הפלילי יש לנאשם זכות לעיין בכל ראיות התיק המשפטי ואילו המתלוננת לא רואה כלום. אין לה זכויות, היא לא צד בהליך אלא רק עדה. ההליך הפלילי לא מותאם לנשים שעברו פגיעות מיניות, ודרושה חשיבה מחודשת עליו. צריך לחשוב על הליכים שיתופיים יותר, מכילים יותר, שנותנים מקום לנפגעת ולזכויותיה.'"

מתוך 14 נשים שהתלוננו על אונס בידי קסטיאל נותרו בעסקת הטיעון רק ארבעה ניסיונות לאונס. הפרקליטות מצהירה אמנם על רצונה לחסוך בזמנו של בית המשפט, אך הסיבה האמיתי למדיניות החיסכון – כגון סילוק שני שליש מהמתלוננות שנאנסו מכתב האישום – נובעת מזלזול מאורגן של המערכת בנשים, המתבטא בחוסר הרצון להעניק לנשים את יומן בבית המשפט. זאת דוגמה לחסות שמעניק מוסד פטריארכלי לגבר אנס. הסדר הטיעון של האנס קסטיאל הוא ביטוי מובהק לזלזול בקורבנות מצד המנגנונים הפטריארכאליים של אכיפת חוקי המדינה השוביניסטית, והיתר רשמי לעידוד השוביניזם הזכרי, שאונס היה מאז ומעולם אחת מזכויות היתר שלו. הפוליטיקה הגברית המתבצעת באמצעות פעילותם של יחידים באותם המוסדות השלטוניים אינה מונעת מרוע או מכוונה מודעת, אלא מתת ההכרה של אותם יחידים שעברו סוציאליזציה בחברה הפטריארכלית.

בכלא נווה תרצה כלואות ארבע נשים שנידונו למאסר משום שרצחו את הגברים שהכו ואנסו אותן. אחת מהן היא נור, אישה בדואית ישראלית, שנדונה ל-11 שנות מאסר בגין רצח בעלה השני, שבוצע בהיותה קטינה. בגיל 16 מכר אותה אביה תמורת 5,000 דינר לעבריין אלים. נור לא שיתפה פעולה, בעלה ובני משפחתו היכו וכלאו אותה. היא ניסתה להתאבד פעמיים, אושפזה בסורוקה וחזרה לבית אביה. לאחר מכן שוב מכר אותה אביה תמורת 5,000 דינר לגבר אחר, מבוגר ממנה בשלושים שנה, אף הוא עבריין אלים. בליל הכלולות סירבה הנערה לשכב איתו והוא הכה אותה ואנס אותה באכזריות. למחרת נטלה סכין ודקרה אותו למוות. הנערה הסגירה עצמה למשטרה, נשפטה, הורשעה ברצח, ונידונה, כאמור, ל-11 שנות מאסר, אף על פי שבית המשפט קבע במפורש שהיא הייתה קורבן לסחר בבני אדם. אביה, אחיה, בעלה הראשון ובני משפחתו אפילו לא הועמדו לדין.

אישה זו, שהרגה את מי שאנס והכה אותה, עשתה לדעתי מעשה של הגנה עצמית. הרשעתה היא פשע נוסף של מערכת אכיפת החוק בישראל, שבשם איזו תפיסה מעוקמת של "טובת הציבור" החליטה שלא רצוי להקל עם אישה זו משום שרצחה גבר. המערכת כולה – המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט – העדיפו לשדר אמפתיה למערכות פטריארכליות אחרות, כגון ממסדים דתיים, מנהיגים שמרניים, ראשי חמולות ואגודת שייח'ים, שתפקידם לשמור על הפיגור החברתי של החברה הערבית בישראל. אין לי הסבר אחר להכרעה שמעדיפה את האינטרסים של הפטריארכיה כולה על פני טובתה של אישה בדואית שהרגה את האנס שלה.

הקורא הספקן עשוי לשאול, מדוע אפוא לא היטיב המוסד הפטריארכלי עם הגבר יונתן הילו, שהרג את הגבר שאנס אותו? מדוע דחתה וועדת השחרורים את בקשתו של הילו לקיצור מאסרו בשליש, שהרי התנהגותו בכלא הייתה סבירה? נראה שמערכת אכיפת החוק שטיפלה במקרה של הילו לא ראתה בו גבר דווקא משום שנאנס על ידי גבר אחר. בתוך כל המערכת הפטריארכלית הזאת קיימת התייחסות אמביוולנטית לאונס, שהחוק הכתוב רואה בו פשע חמור, אך הגישה השוביניסטית הפועלת בעומק תודעתם של המשרתים במערכת רואה באנס גבר שלא הצליח להתגבר על יצריו הטבעיים, ובמקרים רבים מייחסים לאישה מעין מעורבות תורמת. דברים אלה ניכרים בתוצאות הטיפול במעשי אונס ובאנסים, המצביעה על התחשבות רבה יותר של המערכת בגברים מאשר בנשים. לכן היחס להילו דומה ליחס לנשים והוא חולק גורל דומה לגורלן.

ככול שגברו הישגי הנשים, הלכו והתרבו אפוא אותם חסידי העולם הפטריארכאלי הישן, שחשו עצמם נפגעים בשל צמצום זכויות היתר שלהם. אף קבוצה פריווילגית לא ויתרה מעולם מרצונה על זכויות היתר שלה, ומאבקן של הנשים לשוויון הוליד זעם בקרב מוקירי הדירוג המגדרי. המיליטריזציה המבנית של החברה הישראלית, תהליך הפשיזציה המתגבר בתוכה וגלי השיבה לדת ולמסורת יוצרים את התשתית החברתית המעודדת את מהפכת הנגד. הדבר ניכר בהקמת ארגוני גברים החשים מדוכאים ומקופחים בשל קיומו של סדר שלא ידעו אבותיהם, ובהתייצבותם של מוסדות הדיכוי המדינתיים לצד בעלים אלימים, מטרידנים ועברייני מין בצמרת.

הממזרות אולי שינו את הכללים, אבל הממזרים התארגנו למהפכת נגד, שמצליחה לעכב, לחסום ולצמצם את השינוי. פעילותם של גברים מיזוגיניים ניכרת בשכלול דרכי ההטרדה המינית, בהסתוות, בהכרזת הצהרות כוזבות ובצביעות מאורגנת. היעדר זכות האישה על גופה בישראל פוגע בשכבות חלשות של נשים בשל אי־הפרדת הדת מהמדינה ובשל ההתייחסות ציבורית לרחם האישה כמכשיר להאדרת הגזע (בציפוי דת). גם בשדה השכר לא הושג שוויון. כל עוד לא יחול שינוי יחליטו הגברים מה מגיע לנשים. שלטונות ההון, הטוסטסטרון והדת לא יקבלו את הניצחונות שלכן כניצחון האנושות אלא כהישג סקטוריאלי זמני שניתן להפסיקו. עמודנה על המשמר.

Share on Facebook