סצנה אחת בסדרה ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״ מגלמת את המציאות הישראלית על קצה המזלג. בסצנה, דוד דרעי, הבמאי, מסתובב עם שמואל ניב במפעל ״פניציה מפעלי זכוכית״, בו גם מועסק אחיו של הבמאי, יוסף, מזה כ-50 שנה. שמואל ניב היה ממקימי המפעל וממקימי תיכון ״אורט טמפו״, שנועד להכשיר נערים לעבודה באותו המפעל. נושא הפרק הוא ההסללה של העולים ממדינות ערביות לעבודה בפסי הייצור של מפעלי המדינה החדשים שהוקמו בסוף שנות ה-50 ובשנות ה-60. ניכר שניב מצוי בקונפליקט: הוא גאה ביצירת כפיו, חדור בתחושת שליחות להקים בעיירות הפיתוח אפשרויות עבודה, שכר הוגן והבטחה לעתיד. אותן עיירות פיתוח, שכפי שראינו בפרקים הקודמים, תושביה התבוססו בעוני, בחוסר תקווה ובזעם הולך ומתעצם לאחר ש״נשפכו״ ממשאיות באמצע המדבר. אך ניב גם מודה, שלא עלה בדעתו לשאול את הנערים שלמדו במסלול שנועד להכשירם לעבודה במפעל – מה הם חולמים להיות כשיהיו גדולים; אולי נזכר לרגע בילדיו שלו. יתכן שבאותו זמן עוד היה שבוי בחלום הציוני של מדינה צעירה שזקוקה לפיתוח ותעשיה כדי שתוכל לכלכל את עצמה, ולא עלה בדעתו שיש למישהו חלומות אחרים. וכדי שתהיה תעשיה צריך עובדים, ואת מי היה עליו להעסיק – ערבים? תאילנדים?
השאלה המהדהדת של ניב נותרת ללא מענה.
דוד דרעי ושמואל ניב, צילום מסך מתוך ״סלאח, פה זה ארץ ישראל״ פרק 4
דוד דרעי ביים סרט וסדרת טלוויזיה למופת. הבימוי מבריק והתחקיר מעמיק. וגם שעניינו היה לחשוף את העוול והמצוקה של משפחתו, כמקרה בוחן להיסטוריה של העלייה מצפון אפריקה כולה, הוא לא התכחש לחטא הקדמון של המדינה: הצורך ליישב עולים במקומות נידחים ובשכונות הרוסות כדי למנוע מהערבים, שגורשו או נסו ב-1948, לחזור לבתיהם. וגם לא הסתיר את קולם, החלוש אמנם, של אלה שהתנגדו לגזענות והפטרוניות העולות מהטקסטים מסמרי שיער שדרעי משבץ בין הראיונות ביד אמונה.
אבל השאלה ששואל שמואל ניב – איזו אלטרנטיבה הייתה להעסקת תושבי ירוחם במפעל, האם ערבים או תאילנדים – נוגעת למהות של החברה הישראלית היום בכלל, ולגורל תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, בפרט.
הגזענות הנחשפת בסדרה היא גזענות מגויסת. מסתבר שכבר בשנות ה- 50 וה-60, בשיא התגשמות החזון הציוני להקים מדינה ליהודים, עבודת כפיים במפעל או בחקלאות נחשבה עבודה לא מכובדת ליהודים, בוודאי לא ראויה לצאצאי העליות הקודמות הגרים בערים ובישובים במרכז הארץ. אלה ה״אינטיליגנטים״, כפי שמגדיר אותם ניב, בעלי היכולות אקדמיות, ״יוסללו״ להיות מנהלים, אקדמאים, פקידי ממשלה ופעילי מפא״י. זאת בניגוד לאתוס שגדלנו עליו לפיו הציונים שאפו ״להפוך את הפירמידה״ וקידשו ״עבודה עברית״. כי מהרגע שניתנה הזדמנות אמתית לציונים האשכנזים להקים ולנהל מדינה משלהם, מיד חיפשו דרך לקַבּלֶן את העבודה השחורה הנחוצה להקמת תשתיות כלכליות וחברתיות, וכדרך נס הגיעה העלייה (או ליתר דיוק הובאה) ממדינות ערב – גם יהודים וגם שחורים.
המערכת הכלכלית בישראל באותן השנים הייתה ריכוזית ובעלת צביון סוציאליסטי. אין לשכוח גם, שהמדינה הייתה מאד ענייה באותו זמן. בניגוד למה שנטען בסדרה, לא ״מיליונרים״ הקימו את פניציה. אמנם גויס הון ממשקיעים כגון בנקים ותורמים יהודים, אך המפעל היה חלק מ״כור תעשיות״ שבאותה תקופה הייתה בבעלות ההסתדרות – כלומר בבעלות העובדים (כביכול). יש להניח שהתפיסה הכלכלית בישראל באותן שנים, בדומה לזו שרווחה אז בארה״ב ובאירופה, הייתה תפיסה כלכלית קיינסיאנית. לפי גישה זו, תפקיד המדינה להגביר (או לווסת) את הפעילות הכלכלית, ובתנאים של שפל כלכלי, כפי שהיה בישראל באותו הזמן, על המדינה להשקיע בתשתיות וברווחה על מנת להגדיל את הצריכה ודרך כך את היצרנות. למשל, תכנית מרשל באירופה, או ההשקעה הרחבה בתשתיות בארה״ב תחת איינזהאואר, הביאו לצמיחה כלכלית תוך כדי הרחבה, הגדולה ביותר בהיסטוריה, של מעמד הביניים. כדי לממן את ההשקעה בתשתית הונהג מיסוי פרוגרסיבי, עם מטרה ברורה של חלוקה הוגנת יותר של העושר. כך, המיסוי על העשירון העלון היה למעלה מ-90%!
תחת השיטה הקיינסיאנית, המדינות המתועשות בנו את עצמן מחדש לאחר שנחרבו במלחה״ע השנייה, והקימו תעשיות גדולות שסיפקו מקומות עבודה בטוחים ומקורות פרנסה מכובדים. הכנסה של פועל בתעשייה אפשרה לו לרכוש בית, לכלכל משפחה על משכורת אחת, ולשלוח את הילדים ללמוד בקולג׳, אם רצו בכך. בוודאי שלא היה בזה שום דבר בזוי. לא כך היו פני הדברים בישראל המפא״יניקית. אמנם גם כאן השקיעה המדינה בתשתיות, גם כאן יצרו מערכת רווחה ובריאות ציבורית שנועדו לצמצם פערים חברתיים, אבל ללכלך את הידיים בשמן מכונות…? זה ל״פרענקים״. באותו פרק מתעמתת תושבת ירוחם, דניאלה חרמון, עם שמואל ניב ומתריסה בפניו כיצד העלבון של ההסללה הוא צלקת שלא ניתנת להורדה. ברור שהמסר הופנם – עבודת כפיים היא דבר בזוי, היא לאחרים.
יתכן שהגזענות היא אחת הסיבות לכך ששיטה כלכלית שהצמיחה מעמד ביניים מבוסס במדינות מערביות, בישראל הביאה להעמקה של הפערים החברתיים והמרמור של העולים המזרחים וילדיהם. במקום לספק מקור פרנסה בטוח ואפשרות לניידות כלכלית, מי שהוסללו לעבודה בתעשייה נשאו על גבם סטיגמה חברתית של נחשלות. הסבר נוסף הוא כמובן שלא היה מספיק זמן. התנופה התעשייתית המשמעותית הגיעה לעיירות הפיתוח רק בתחילת שנות ה-60, ״אחרי שנים של הזנחה ואדישות״, וכמעט עשור אחרי התבססות תכניות מקבילות במדינות אירופה וארה״ב.
הרומן של המדינות המתועשות עם כלכלה חברתית נגמר בשנות ה-70. משבר הנפט ובעקבותיו עלייתם של תאצ׳ר ורייגן סימנו את הסוף. במקום התפיסה הקיינסיאנית צמחה כלכלה ניאוליברלית הדוגלת במיסוי מינימלי, דה-רגולציה, ומינימום נכסים בידי המדינה. המנטרה הרווחת היא שניהול כלכלה של מדינה שקול לניהול עסק: מנכ״ל טוב צריך להימנע מגרעון, והיות שלא ניתן להגדיל הכנסות על ידי מיסוי יש לצמצם הוצאות. כך, המיסוי הרגרסיבי מביא להקטנת ההשקעה בתשתיות וצמצום רשת הביטחון הכלכלי. התעשייה, במקום לשרת את צרכי המדינה ובתמורה מקבלת תמיכה והשקעה ממשלתית, נאלצת לגייס השקעות מהמערכת הפיננסית – המעוניינת במיצוי רווחים כלכליים ולא ברווחת תושבי המקום. כך נהפכים ארגוני עובדים לאויבי השיטה ויש מאמץ ממסדי להחלישם. במקביל, התעשיות הגדולות מתפוררות או מעתיקות את מקום מושבן למזרח אסיה ודרום אמריקה, וזאת כדי להעמיד רווחים ולצמוח בקצב הנדרש לפי הפרמטרים של המערכת הפיננסית. הסיפור ידוע.
עליית הליכוד לשלטון בישראל סימנה את קיצה של הכלכלה הקיינסיאנית. המנהיגות החדשה מיד החלה במלאכה של פירוק והפרטה של תשתיות המדינה, כולל המפעלים והפרויקטים שנועדו לחלץ את אזורי הפריפריה מהמצוקה הכלכלית. אלא שכאן, בנוסף לכלכלה ״הארידורית״ הניאוליברלית נוסף גם נופח אתני. את התשתיות שהניחה מפא״י היה צריך לפרק, לא רק כי הן היו סוציאליסטיות מדי, מגבילות מדי, אלא גם בגלל שהיו זרוע מדכאת של הגזענות והפטרונות הממסדית. וכך נדפקו המזרחים בפעם השנייה – והפעם על ידי שליחיהם.
דניאלה חרמון מבכה, ובצדק, על כך שהעובדים המוסללים במפעל מרוויחים פחות משכר מינימום. והבמאי מבכה על כך שאחיו, יוסף, בקושי ״שרד״ מחזורים של פיטורים וצמצומים, ושניהם מפנים אצבע מאשימה אל שמואל ניב. אלא שהיעדר ביטחון תעסוקתי ושכר מינימום שלא מאפשר קיום בכבוד הם תולדה של קפיטליזם ניאוליברלי בהנהגת בגין/שרון/נתניהו, ובוודאי לא אשמתו של שמואל ניב. ללא ספק הייתה גזענות מגויסת, כפי שכל החברה הישראלית הייתה רובה ככולה מגויסת למפעל הציוני. כל אותם פוליטרוקים גזענים יותר או פחות, לא עשו לביתם כפי שעושים היום, כדבר של מה בכך, מנהיגי המדינה.
האם צריך היה לזרוק את התינוק עם מי האמבט? היחס המזלזל בעבודת כפיים הוא בעוכרינו. ההסתדרות היא אמנם ארגון מסואב, אבל ארגוני עובדים חזקים הם חיוניים לשמירה על זכויות עובדים. השקעה (גם גרעונית) בתשתיות ומיסוי פרוגרסיבי נחוצים להקטנת פערים חברתיים וכלכליים. מאידך, שנים של ממשלות שלכאורה מייצגות את תושבי הפריפריה, את המזרחים, רק העמיקו פערים חברתיים, העמיקו את הנחשלות. והיום כאשר כבר לא ניתן להאשים יותר את מפא״י, נציגי הציבור מלבים שנאת זרים פופוליסטית, וגזענות כלפי ערבים, פליטים, מהגרי עבודה ועובדים זרים.
אינני יודע מאיפה הבאת משפט כמו "עבודת כפיים במפעל או בחקלאות נחשבה עבודה לא מכובדת ליהודים, בוודאי לא ראויה לצאצאי העליות הקודמות הגרים בערים ובישובים במרכז הארץ". עד לעליה של שנות החמישים והששים כמעט כל עבודת הכפיים היתה של יהודים שעלו מאירופה או צאצאיהם. העליות הראשונה והשניה ניסו ליצור 'יהודי חדש', שהוא עובד בעבודות אמיתיות, לא 'עסקי אויר', ולהפוך את הפירמידה התעסוקתית המסורתית על פיה. "חלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים" – מי אלה היו אם לא העולים מרוסיה, פולין, גרמניה? הקיבוצים נחשבו עלית (אפילו עלית מתנשאת). הם בזו להשכלה (לא טרחו להוציא תעודת בגרות), עבדו בפלחה, הקימו מפעלים.
לא היתה, אם כן, שום סיבה שהעולים המזרחים של שנות החמישים והששים ירגישו מופלים לרעה בזה ששלחו אותם לעבד שדות במושבים או לעבוד כפועלים במפעלים. פשוט, ציפו מהם שיעשו מה שעשו העולים שלפניהם בשבעים השנים שלפני כן.