הצללים ירדו על ביתי לעת ערב, והשרו עליו מעין נינוחות ושלווה. החורף השנוא וספיחיו נעלמים לאיטם מהנוף וגם מן הנשמה. הנטייה להיות יותר טוב לב ונדיב משתלטת על ישותנו. האסקפיזם שורר בכל מקום, ואנחנו מתעלמים מקורבנות הכיבוש וגם מן העובדה ששונאים אותנו בכל מקום. דונאלד טראמפ לא יישאר איתנו לתמיד, והתקרית הקטנה עם נבחרת הכדורגל של ארגנטינה הבהירה לנו היטב, שהבית הלבן לא יכתיב את היחס לישראל. מדינות זעירות ונטולות חשיבות ינסו ללקט פירורים מוושינגטון באמצעות ביבי נתניהו, אבל זה לא ישפיע על המדינות החשובות בעולם מבחינה תרבותית ומדינית. גם השגרירות הזניחה בארנונה לא תשנה הרבה. ייתכן שנתניהו ומירי רגב יערכו כמה טקסים פגאניים באתר כדי לקצור פירות מדיניים, אבל בהיעדר שיחות שלום אמינות לא תהיה התקדמות גדולה במצבה של המדינה.
הנכדים שלי מגיעים כולם לבית הספר הניסויי במרכז העיר, והחליפו את בניי שכבר מחפשים את דרכם בעולם. אני לא בטוח שאצליח להשאיר את כולם בעירנו. הרגש העמוק שיש לי לעיר בקושי קיים אצלם. בצדק גמור הם מחפשים סיכוי לעבודה ולדיור הולמים ומרכז הארץ קוסם להם, בעיקר תל-אביב ובנותיה. קשה לי לשווק את הסנטימנט האמיתי שיש לי כלפי החרדים. בנושא הזה אני חי בבדידות מוחלטת והנימוקים שלי אוזלים בזה אחר זה. אם החרדים יתמידו במדיניות תוקפנית כלפינו הם יאבדו את כל ידידיהם במגזר החילוני. חילוני שמנסה לקנות משהו במאפיית הבייגלה הנפלאה ברחוב קרן קיימת נתקל לעתים ממש בעוינות ובשירות איטי מכוון. מוכרת אחת דרשה מאשתי לדבר איתה באנגלית כאילו חיינו בברוקלין. זה מקומם ומעורר התנגדות. אישית, אני בכלל לא הולך למאפייה הזאת ומעדיף חנויות מכולת צנועות יותר. באנג'ל הסמוכה הרבה יותר נעים וגם איכות הלחם סבירה בהחלט.
חלות של מאפיות אנג'ל ממתינות לקונים (מקור)
מאפיית אנג'ל היא הוכחה חיה לשביל הזהב שעליו דיבר הרמב"ם בכתביו. הלקוחות ברובם חרדים, אבל המוכרים לובשים ג'ינסים ומסבירים פנים לכולם במידה שווה. אישה יכולה להיכנס לאנג'ל בלבוש חילוני מושך-עין, מבלי שתתקבל בעוינות כלשהי. אני מנסה לנהל שיחות עם אנשים בשכונה. חלקם מכירים אותי ואת כתביי, ומן הראוי לציין שהם סובלניים למדי; אחרים מתייחסים דווקא לכדורגל ומבקשים לאתר סממנים של עוינות לארגנטינה. כיוון שאני אוהד מובהק של לאו מסי וחבריו, הם מחייכים כאילו נתקלו באיזה קוריוז משעשע. מירי רגב איננה כוכבת גדולה בשכונת שערי חסד שלא לדבר על רחביה. הרבנים שלהם בכלל לא משוחחים איתם על כדורגל בשום הקשר אבל כדאי לדעת: חרדים רבים הם אוהדי כדורגל מושבעים ומחפשים כל הזדמנות לצפות במשחקים.
ניר ברקת בדרכו החוצה, והוא לא הותיר מאחוריו שום מורשת מיוחדת. הוא קיים באדיקות את הסטטוס קוו עם החרדים, והמשיך לרמוס את הערבים בכל דרך אפשרית. עבודות התשתית בעיר המזרחית ובעיר העתיקה בתוך החומות הן לוקות בחסר, ומפגרות בהרבה אחרי הפיתוח בסקטור היהודי. ברגע זה איש לא מציע פתרונות מרחיקי לכת. יש התקדמות בעיקר בפעילות מנח"י ומחלקת הנוער והספורט, אבל אין בכך כדי לסגור את כל הפערים. העיר זקוקה למנהיג בעל השראה, שיבין שפיוסם של התושבים הערבים חיוני מאוד גם לרמת חייהם ואיכות חייהם של היהודים. התקדמות גדולה התחום הזה איננה צפויה, ולכן גם השנאה בין העמים בעיר תישאר תופעת קבע שתניב גם שפיכות דמים. בשכונות החרדיות לא שוררת אהבה גדולה כלפי החילונים ותנופת העשייה שלהם דורכת לעתים קרובות על הבהונות שלנו. בעיניי זה חבל. אם הייתי צעיר יותר בכמה עשרות שנים המרוץ לעירייה היה מעניין אותי אישית כדי לקדם מגמות של פיוס בין כל העדות וכל הדתות. גם כך נשתדל לתמוך בכל כוח חיובי ולהתנגד לכל כוח שלילי. המשימות כאן אינן פשוטות, ועלינו ללמוד אותן לפני שננקוט פעולה אפקטיבית כלשהי.
תל-אביב איננה רעננה ולא ניתן לטפח כאן תודעה עירונית אקולוגית או חברתית, מבלי לעצב פרופיל פוליטי ברור. כינון השלום בעיר יותר קשה מאשר בשאר חלקי הארץ, אבל כל הצלחה כאן תשמש תקדים הולם לכולם. פרישתו של ברקת בתנאים הקיימים לא תעלה ולא תוריד, אלא אם כן יעלה איזה מטאור בשמי הפוליטיקה העירונית. קשה להניח שזה אומנם יקרה. אנשי מרצ התעייפו ברובם, והעסקנים הצעירים של התעוררות נראים כבויים או עסוקים עד צוואר בגימיקים. בימיו של אהוד אולמרט נחשבה עירנו למלוכלכת במיוחד. נראה שיש שיפור במצב הניקיון בעיר אם כי שיפורים נוספים יתקבלו בברכה. את האיומים על מוקדי התרבות בחילונית בעיר יש לגדוע בעודם באיבם אחרת נאבד את כל צעירינו לטובת השפלה. יש לסמן היטב את המקומות האלה, כדי לשמור אותם בכל מחיר: הסינמטק, בתי הקולנוע בעיר, מערכות השבועונים המקומיים, ותרבות מופעי הרחוב שהחלה להתפתח כאן בשנים האחרונות. בכל פעם שהציבור החילוני מפגין כאן את עוצמתו, הוא נוחל הצלחות. אנחנו מייחסים חשיבות רבה להקמת מעונות הסטודנטים בעיר, וגם להקמת מוסדות חינוך ותרבות, בנוסף על הקיימים. אשר לתחבורה ציבורית אין סיכוי להתקדמות רבה בנושא הזה. ההתנגדות בציבור רבה מדי, וגם חילונים רבים חוששים מזיהום האוויר בשבתות ובימי מנוחה אחרים.
הספורט העירוני זקוק גם הוא למתקנים חדשים רבים, שישרתו גם את קבוצות הנוער ואת קבוצות הנשים. האגודות זקוקות למגרשי אימונים ואולי גם למגרשים לקהל הרחב, שיהיו יותר קטנים מטדי וישרתו את הקבוצות בליגות הנמוכות. המציאות בעיר שרטטה מפה ברורה וסדר עדיפויות חד משמעי: בית"ר והפועל קטמון ירושלים הן הקבוצות המובילות אבל גם לנורדיה ולהפועל הוותיקה יש דרישות לגיטימיות. לא רצוי שקבוצות מליגה א' יתפרקו בהיעדר תמיכה עירונית. ייתכן שגם הפועל כדורסל תיאלץ לגייס כספים אחרי שאלון נטש אותה. ענפים אחרים, שאינם מושכים קהל, יזדקקו כמובן לתמיכה מהעירייה ואולי גם ממוסדות ציבור אחרים. גם בעיר המזרחית קיימת דרישה לסיוע קהילתי רב, גם לאגודות הספורט וגם למוסדות התרבות. ייתכן שכדאי להקים בעיר מועצה מאוחדת, יהודית-ערבית, כדי לקדם את פעולות התרבות וספורט בכל המגזרים.
האם יש מקום ליוזמות כאלה גם בקרב הציבור הדתי? המגזר הדתי-לאומי זקוק בהחלט למימון של פעילות תרבותית. כבר עכשיו האגודות בעיר כמעט שאינן משחקות בשבת, בקטמון מקבלים בחמימות חובשי כיפות שמגיעים למשחקי הקבוצה. אני פסימי בכל הקשור לחרדים: הם מקיימים פעילויות שמקדמות את אורח החיים הייחודי שלהם וזוהי זכותם.
