ב-30 לאוקטובר, ההולך ומתקרב בצעד וחצי, יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות ברחבי הארץ. תשומת הלב הציבורית הפעוטה בעניין זה מטה אוזן קשבת בעיקר למתרחש בתל-אביב ובירושלים. ואכן עיר הקודש על ראש שימחתנו בעיקר כאשר מדובר באוסף של חגבים המתמודדים על התפקיד דרך חור המנעול של הצאר ניתאי לבית רחוב בלפור.
אילו ניתן היה להשיב את מחוגי ההיסטוריה לימים עברו, אזי אין ספק שהראוי לתפקיד, לצד נכבדים פלסטינים ויהודים הגונים שאין רבים בנמצא, הוא פרידריך השני (1194-1250) קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שבני תקופתו כינהו "פלא העולם". בנוסף לכך נשא על כתפיו תארים כמלך גרמניה, מלך סיציליה והיה הלכה למעשה צלבן מנודה על ידי הכנסייה שזכה להניח על ראשו את כתר ירושלים בכנסיית הקבר.
פרדריך השני נפגש עם אל-מלכ אל-כאמל, ג׳יובני ולאני המאה ה-14 (מקור)
דמותו של האיש יוצא הדופן הזה מעסיקה עד היום חוקרים ומחקרים. פרידריך השני היה איש אשכולות, פטרון המדעים והאמנויות, הצליח לשלב ברוב סקרנותו וספקנותו בין המזרח המוסלמי למערב הנוצרי, הומניסט בעל מזג חם ובעל מחשבה מאד לא אורתודוקסית שטען כי הנביאים הינן דמויות פיקטיביות וכי הדתות הן למעשה כלי התחזות על מנת לשלוט בהמונים. היה בריב מתמיד עם הוותיקן והוכרז כאנטי-כריסטוס. אף כי היה קיסר גרמני התגורר כל ימיו בסיציליה, ידע ערבית על בוריה, ובזמנו התקיימה באי, שמאוחר יותר הפך לזירת מאפיות למיניהן, קהילה גדולה של מוסלמים ואף גייס לצבאו ולמשמר המלך חיילים מתוכה.
ובחזרה לעיר ש"אוחדה לה יחדיו" בהכי כאילו שיכול להיות: פרידריך עמד בראש מסע הצלב השישי שהסתיים ללא קרבות בהסכם יפו (הקרוי גם תל אל-עג'ול-יפו) אשר נחתם בפברואר 1229 בינו לבין הסולטן המצרי אלמלך אלכמאל, הסכם שהשיב שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית, בעיקר באזורים הצמודים לים התיכון שבין ביירות לבין יפו וכן השיב את ירושלים לשליטה צלבנית, להוציא את אזור הר הבית, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע בהם נותרו בידי חיילים מוסלמים.
הסכם יפו, שזכה בשעתו לקיתונות של ביקורת מצד חוגים מוסלמיים, נחתם לעשר שנים. הסולטאן המצרי התחייב שלא לכרות בריתות נגד הצלבנים והקיסר התחייב שלא לפעול נגד המוסלמים. בירושלים הובטחו חופש גישה וחופש פולחן לכל הדתית. חתימתו יוצאת הדופן נבעה מצירוף מקרים בו השליטים האיובים, (ממשיכיו של סאלח א-דין הגדול שהביס את הצלבנים בקרב חיטין בשנת 1187) שהסולטאן המצרי נמנה עליהם, נקלעו למלחמות פנימיות וחיפשו בני ברית באירופה כדי להבטיח את המשך הישרדותם. זו תושג אמנם אך לא לאורך זמן; בעתיד הלוא רחוק יצליחו הממלוכים לפסוע לקדמת ההיסטוריה ויתרמו את חלקם המפואר.
ההיסטוריון המנוח, יהושע פראוור כתב בספרו "הצלבנים-דיוקנה של חברה קולוניאלית", שפרסמה הוצאת מוסד ביאליק ב-1975 (עמ' 121) שאמנם כתר ירושלים בו זכה פרידריך השני היה "תואר רב תהילה, אך לא רב תועלת" אך הוא עולה לאין ערוך על מרבית ראשי העיר בעידן הציוני המתפורר. ועל אחת כמה וכמה כאשר על התפקיד הנכבד והנכסף, אותו מחזיק כיום אנטיפט שאומנותו-תורתו להתנכל לפלסטינים ולהצר את רגליהם ומגוריהם כניר ברקת, ומתמודדים עליו שרצים מהסוג של השר אלקין ואחרים ששמם מותר לפרסום אך אין טעם להזכירם כאן.
