החודש (20 באוגוסט 2018), מלאו 25 שנה, לחתימה החשאית של הסכמי אוסלו בידי שמעון פרס ואבו-מאזן באוסלו בירת נורבגיה. שלושה שבועות לאחר מכן נערך הטקס החגיגי על מדשאות הבית הלבן. קלינטון, הנציג הבכיר של האימפריאליזם לא נוכח כקישוט בטקס, אלא כמוציא לפועל. ההסכם היה תוצאה של החלטה אמריקנית, לגייס את ערפאת לחיסול האינתיפאדה, משום שלהערכת האמריקנים נכשלה ישראל בתפקידה כשומרת הסדר האזורי, כשלא הצליחה לדכא במהירות את תנועת ההמונים העצומה שיצאה למלחמה בסדר הזה בדצמבר 1987. האימפריאליזם האמריקני שתכנן את כל המהלך, היה בטוח כי שילובו של ערפאת המנסה שנים להשתלב בסדר האמריקני המזרח תיכוני, יעזור להחזרת סדר זה על כנו. כרגיל, כל שותפי ההסכם היו מאושרים ואף אחד לא חשב על הצד העיקרי שלא היה שותף לאושר זה – ההמונים עצמם והאינטרסים שלהם. ראיה שטחית זו הביאה להתעלמות מהפרדוקס המצוי בתשתיתו של הסכם אוסלו: הרשות הלאומית הפלסטינית הוקמה על בסיס ויתור על זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
יצחק רבין, יאסר ערפאת והנשיא ביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993 (מקור)
לאחר הכרה פלסטינית במדינת ישראל התאפשר להנהגת אש"ף להקים בשטחים את מה שמכונה הרשות הלאומית הפלסטינית (הסולטה). מאז מנהלת הרשות בשטחים מיני בנטוסטאן אנטי דמוקרטי, שתפקידו במערכת המזרח תיכונית הוא חיזוק משטר האפרטהייד של המדינה היהודית, הנצחת הסבל של העם הפלסטיני על כל חלקיו, ומעל לכל, ביסוס ההגמוניה האמריקנית באזור. המסגרת שנוצרה באוסלו ב-1993, לא נועדה לקדם תהליך שלום, אלא לחלק את האחריות לדיכוי ההמונים עבור האימפריאליזם בין ישראל לבין שכבה חדשה של משתפי פעולה פלסטינים. חלוקה זו היתה הכרחית מבחינת השליטה האזורית האמריקנית, משום שיציבותה החברתית של ישראל החלה להתערער בשל אי הצלחתה לדכא במהירות את האינתיפאדה. ישראל נאלצה להסכים שלא להיות האחראית הבלעדית לסדר הפוליטי והחברתי ממערב לירדן (תפקיד ששמחה לקחת על עצמה ב67). אולם הסיבה המרכזית לכך שישראל וארה"ב הסכימו להטיל תפקיד זה על ערפאת וחצרו היתה – מלבד נכונותו לדאוג לשמירת השקט בשטחים – הסכמה חשאית להסיר מסדר היום את שאלת הפליטים הפלסטינים.
פורמלית אמנם נדחתה שאלת הפליטים לשלב הסופי של המשא ומתן, אך ללא כל הכרה מצד ישראל באחריותה לעניין. יחד עם הכרת אש"ף בקיומה של ישראל במתכונתה הקיימת, נדחה עניין הפליטים לאחרית הימים. הסכם שלום אמיתי חייב היה כמובן להתחיל משורש הסכסוך ולהצהיר על נכונות עקרונית להחזיר את הפליטים למולדתם. בלי תנאי זה, מהווה כל הסדר שיצא או שייצא מחיק אוסלו, מסגרת שאין בה מקום לפתרון שאלת הפליטים, ומכאן לפתרון של השאלה הלאומית בפלסטין בכלל. הוויתור על פתרון חיובי של שאלת הפליטים שהיא תמצית השאלה הלאומית הפלסטינית, פירושו סילוק השאלה הלאומית הפלסטינית מסדר היום. במילים אחרות, הרשות הפלסטינית כהנהגת העם הפלסטיני, הוקמה תמורת ויתור על פתרון השאלה הלאומית הפלסטינית. זוהי הסתירה הבלתי ניתנת לפתרון שניצבה בבסיס הסכמי אוסלו.
שכבת ההנהגה השולטת ברשות לא התעניינה כלל בצרכים של ההמונים הפלסטינים והתמקדה באינטרסים הפרטיקולריים שלה עצמה. כתוצאה מכך, אין שכבה זו יכולה להרשות לעצמה קיומה של אופוזיציה שתתארגן מסביב לשאלת הפליטים וזכות השיבה. רק שאלות אלה יכולות לאחד את ההמונים נגד הרשות, משום שאלה הן שאלות מפתח החורגות מהמסגרות הבנויות על חמולה, שבט, דת או השקפה פוליטית. זוהי בעיה הנוגעת לכל משפחה, לכל קבוצה פוליטית, לכל אזור ובקצרה לכל פלסטיני. לכן, כדי למנוע את העלאת שאלת הפליטים בפומבי ולסכל כל התארגנות שתאבק למימושה, חייב היה ערפאת לקיים משטר בלתי דמוקרטי, ללא עתונות חופשית, ללא מפלגות עצמאיות וללא חופש ביטוי ואינפורמציה. כתחליף איפשר הראיס לשכבה של מקורבים להתעשר על חשבון העם הפלסטיני, הן בדרך של קבלת שוחד והן דרך המונופולים השולטים על מחירי כל מוצרי היסוד. שכבה זו הפכה, בעידודן של ארה"ב וישראל, לחבר הנאמנים הטוב ביותר לשמירה על מצב האפרטהייד שבתוכו הם משגשגים. זכויות הייתר של קבוצה זו, בניגוד לזכויות של ההמונים הפלסטינים, הושתתו מתחילה על ההפרדה והסגר, כלומר על המשך השליטה הישראלית המתבצעת בפיקוח הסי.איי.אי.
הקבוצה הנ"ל אף מימשה את זכות השיבה שלה בסגנון המזכיר במידת מה את "רכבת המיוחסים" של צמרת יהודי הונגריה בתקופת השואה, כשהם משאירים מאחוריהם את ההמונים מלאי ציפיות. "השיבה הקטנה", כפי שמכונה שיבתם של הפעילים הפוליטים ואנשי מנגנון אש"ף שחזרו לשטחים בהסכמת ישראל, כדי להקים את מוסדות הרשות, מונה את 30 אלף אנשי מנגנוני הבטחון השונים והמוסדות הפלסטינים אשר יחד עם בני משפחותיהם, מונים כמאה וחמישים אלף נפש. בין החוזרים היו לא רק חברי פת"ח אלא גם חלק מצמרת החזית העממית: תייסיר קובעה, עבד רחים מלוח, אבו לילא ורבים אחרים. אין זה משנה כלל מה היו כוונותיהם בהצטרפם למנגנוני הרשות. עובדתית הפכו אלה למגיני הסכם אוסלו ולשומרי בטחון הכיבוש מול המוני הפלסטינים. רצונם של ראשי החזית הדמוקרטית נאיף חוואטמה, אבו עלי מוסטפה וחבריהם, לחזור גם הם לשטחים, משמעותה היתה הכרה בתבוסה, תוך הבנה כי "השיבה הקטנה" היא גם השיבה האחרונה שתתרחש במסגרת הסכמי אוסלו. בקרב הפליטים במחנות ובשטחים אפשר היה לשמוע ביקורת קשה על קבוצה זו. אפילו כתב על כך דני רובינשטיין ב"הארץ" 9.8.99: "במחנות הפליטים בלבנון, סוריה וירדן אפשר לשמוע תלונות חריפות נגד "השיבה הקטנה". מבחינת הפליטים בחו"ל, ערפאת וחבריו, שהתיימרו להיות תנועת שחרור לאומי, "שיחררו" בסופו של דבר את עצמם ואת בני משפחותיהם, על חשבונם של המוני הפליטים הפלסטינים שנותרו במחנות בגלות. גם בשטחים יש כאלה המדברים בסגנון דומה." אכן, אבחנה מדוייקת ונבונה היוצאת מפי העם שבניגוד לאליטה ולהנהגה טרם איבד לחלוטין את שכלו.
על פי נתוני האו"ם, יש כיום כארבעה וחצי מליון פליטים פלסטינים, כשליש מהם בגדה וברצועה והשאר בירדן, לבנון וסוריה. על הפליטים בתוך ישראל, המונים כמאה אלף נפש איש כמובן אינו מדבר – לא האו"ם, לא ישראל ובוודאי שלא הרשות הפלסטינית. הידועים ביותר בין פליטים אלה הינם עקורי איקרית ובירעם, שלא הוחזרו למקומם גם בתקופת רבין, אך יש גם עשרות אלפי "נפקדים נוכחים" אחרים שהחוק הישראלי אוסר עליהם כל גישה לבתים ולאדמות של משפחותיהם שהפכו לרכוש ממשלתי, ואליהם נוספו כל תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, רובם בדווים שנאלצו לנטוש את אדמותיהם ההיסטוריות.
ברור לחלוטין שבמצב הנוכחי, בשל תפקידה בשמירת הסדר האזורי ובעיקר בשל חשיבותה להגמוניה האמריקנית, לא תאלץ ישראל בשום נסיבות לייבא לתוכה אפילו חלק מן הפליטים שהיא יצרה. למרות זאת לחצה ישראל על ערפאת להגיע מהר ככל האפשר ל"הסדר הקבע", מה שהבטיח שבעיית הפליטים תישאר במרכז הדיון כבעייה אקוטית, שלא ניתן להתעלם ממנה. תכניות מגירה ישנות ששורטטו לפני שנים צצו בתקופה זו מחדש, ובמרכזן ההבטחה הירדנית העתיקה על נכונותה של ירדן לשקם את הפליטים שבתוכה. ראוי לזכור כי בתקופת הכנת הסכמי אוסלו הציע אפילו סדאם חוסיין(!), שניסה לרצות את האמריקנים, העברת שני מיליון פליטים לעירק כדי לחזק את היסוד הסוני בתוכה… שיחות חשאיות בנושא נערכו מאוחר יותר ברבאט בין הישראלים והעירקים באוגוסט 1994, והופסקו על פי דרישת האמריקנים. המגעים בין הישראלים והעירקים נעשו אז באמצעות מתווכים מאש"ף. אלא שהאמריקנים, מעודדים מתקדים קוסובו ומהעדר כל התנגדות לכוחם הבלתי מרוסן, ארגנו את המבצע הצבאי לכיבוש עיראק ולסילוק סדאם חוסיין, מתוך אשליה כי הפלת סדאם ושילוב עירק בהסדר האזורי, ייצרו אולי גם מסגרת טובה ורחבה יותר לחיסול בעיית הפליטים הפלסטינים. התוצאה כידוע הייתה הפוכה לחלוטין.
במלאת חצי יובל לאותו הסכם משפיל – שמבחינת ישראל הרווח המרכזי שלו היה הכרת הנהגה פלסטינית במדינת ישראל – ניתן לומר שמצבו הנוכחי העלוב של אבו מאזן, ריסוק העם הפלסטיני, שלטון החמאס בעזה וציפייה לאסון הומניטרי המוני, הן תוצאות הגיוניות של אותו הסכם בו ויתרה ההנהגה הפלסטינית על זכויות שאינן יכולות לפוג: זכות הפליטים לשוב למולדתם וזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני שפירושה שחרורו ואיחודו במולדתו.
אדרש לסיפא של המאמר :"זכות הפליטים לשוב למולדתם וזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני שפירושה שחרורו ואיחודו במולדתו."
ובכן פה בתמצית מגולם כל הכשלון של המתקראים 'פלסטינים'.לא מדובר בהסכמי אוסלו ולא באימפריליזים של אמריקה ואף לא בישראל. הכל נופל וקם על השקר שנקרא עם פלסטיני ועל מולדתו המדומיינת של מקבץ ערבים שמעולם לא קראו לעצמם פלסטינים או שחשבו שארץ ישראל היא מולדתם.מתי הכל התחיל? הפלא ופלא רק כשהיהודים חזרו למולדתם ההיסטורית .כל עוד מדינות ערב היו במלחמה עם מדינת ישראל טופח השקר על העם הפלסטיני ומולדתו העתיקה(אפשר לצחוק..) והסובייטים תרמו כמובן במיטב כישוריהם לבדותה. כשהמדינות הערביות מסביבנו כבר מבינות שישראל היא עובדה וכבר אי אפשר לשקר לאזרחים שלהם על הדמון היהודי בעידן האינטרנט ,ניטל העוקץ ולאף אחד אין חשק ומוטיבציה לתחזק את השקר על העם הפלסטיני. וככה נשארו הערבים בישראל כאוסף אקראי נטול אתוס או מטרה מאחדת וכל אחד עושה לביתו. והעניין עוד יחמיר אחרי שארה"ב תמסמס את אונר"א ואחרי שמיסמסה את השקר של ירושלים כבירת העם ומולדת המומצאים. זה סופו של כל בלון.
הדבר המביש אינו הסכם אוסלו אלא ערימת הקיטורים הבלתי-אפשריים של אמינוב:
בהסכם אוסלו נאמר במפורש שאחרי תקופת הביניים יושג הסכם קבע על בסיס החלטות 242 ו-338 של האו"ם, ולכן הטענה של אמינוב לפיה "הרשות הלאומית הפלסטינית הוקמה על בסיס ויתור על זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית" היא חסרת בסיס.
– הטענה לגבי "אימפריאליזם האמריקני שתכנן את כל המהלך" היא בכיינות אנטי-אמריקאית טיפוסית. אמינוב כנראה שכח שהאימפריאליזם של כוחות האור הקומוניסטי התגלה במלוא מערומיו באותה תקופה, וגם האימפריאליזם הרוסי של היום אינו יותר טוב מזה האמריקאי. לכן מדובר בטענה ריקה. איזה כוח חיצוני אחר ("טוב" יותר) היה אמור לתכנן ולסייע במהלך?
– לגבי הטענה "אף אחד לא חשב על הצד העיקרי שלא היה שותף לאושר זה – ההמונים עצמם והאינטרסים שלהם": מדובר בהבלים. אמינוב מוזמן להסביר מהו המנגנון ה"נכון" כביכול לפיו "ההמונים" הפלסטינים יכלו להשפיע ולייצג את האינטרסים של עצמם.. אין מנגנון שכזה, באותה מידה ממשלת ישראל מייצגת אינטרסים של בעלי הון ולא את האינטרסים של ההמונים הישראלים,
אז מה? מי יחתום על הסכמים מדיניים? אלי אמינוב?
המשך:
– "מאז מנהלת הרשות בשטחים מיני בנטוסטאן אנטי דמוקרטי, שתפקידו במערכת המזרח תיכונית הוא חיזוק משטר האפרטהייד של המדינה היהודית":
אני תוהה האם הדרישה הסמויה של אמינוב היא שכל הסכם מדיני עם כל ישות ידרוש בהכרח את הפיכתה לדמוקרטיה נוסח נורבגיה?
– האמירה שמדובר ב"חיזוק משטר האפרטהייד של המדינה היהודית" היא איוולת, ויש אינספור דוגמאות לכך החל מהנסיון הפלסטיני בדצמבר 2014 להעביר החלטה במועצת הביטחון של האו"ם לגבי סיום הכיבוש הישראלי בגדה ועד הנסיונות החוזרים ונשנים של ג'יבריל רג'וב להעיף את ישראל מפיפ"א.
– הטענה לגבי "הנצחת הסבל של העם הפלסטיני על כל חלקיו" היא מגוכחת מפני שזו למעשה הטקטיקה הראשית של אנטי-ציונים המעוניינים לפגוע במדינת ישראל. המעמד האקסקלוסיבי של הפליטים הפלסטינים (לעומת כל פליט אחר מאז 1948) מעיד על כך כאלף עדים. אמינוב כורת כאן את הענף (האנטי-ציוני) עליו הוא יושב.
– "האחריות לדיכוי ההמונים" עליה מדבר אמינוב אינה קשורה כלל להסכם אוסלו אלא לתרבות-השלטון והמשטרים במזרח התיכון. הליקויים השלטוניים של הרשות הפלסטינית קשורים הרבה יותר לנפשות הפועלות מאשר לאוסלו
במקום ההיפך, יותר אתה מתבגר, חבר אלי אמינוב, ויותר אתה מתרחק מהעובדה שעצמאותה של המדינה הפלסטינית – עם מדינת ישראל או במקומה, כי אחרת לא ניתן (ראה בסוף את הסיבה) – לקראת חיבור עם עצמאות לאומית בסוריה, עיראק, לוב, סודאן, לבנון ואולי בשותפות איראן, טורקיה (לפי סימנים אחרונים), אפגניסטן ו/או אריתריאה, או לקראת איחוד סובייטי או איחוד אחר דומה ל-"פאן-ערביות" שלא הצליחה (עם ירדן ומצרים, שתצליח, או מי יודע כמה עוד או פחות) מהווה חלק ממכת מוות "להגמוניה האמריקנית" – כפי שאתה בעצמך מכנה אותה – בכלל, ובאזור בפרט, ביחד עם ההגמוניות האימפריאליסטיות האחרות, כמו זו האנגלית במאה הקודמת ובמאה הנוכחית. וזה מהסיבה הפשוטה שהתממשותו של "השלום" הנכסף הופך את ישראל לצרור חסר תועלת עבור אותה … ה ה ג מ ו נ י ה.
רק להוסיף, שבינתיים, החיזבאללה בעיקר, המשטר הסורי גם, האיראני כמעט, וגם החמאס ללא התנגדותו למשטר הסורי, הביאו אותנו, חוץ מהסובייטים, הכי קרוב לכך עד עכשיו, ולא שום שמאל מפולג (כי אין מגבש חזית – לא רק בשם – בנמצא).