בימים האחרונים התבשרנו שראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר החקלאות, אורי אריאל, בוחנים יוזמה לביטול שכר המינימום לעובדים זרים בחקלאות. התאחדות החקלאים כבר הביעה את תמיכתה בשל עלויות ההעסקה הגבוהות של עובדים זרים המקשות על פרנסת החקלאים. מדובר בדרך בעייתית ואף מסוכנת להקל על החקלאים. בפרט כאשר יוזמה זו עולה במקביל להורדת חומות המגן שהגנו על החקלאים: עידוד יבוא ירקות מחו"ל בשם "הוזלת יוקר המחיה", גם אם משמעות הדבר שחקלאים ישראלים משמידים סחורה; פגיעה במכסות המים שצומצמו משמעותית החל משנת 2000 ודרישת משרד האוצר (שלא התקבלה לעת עתה) לחתוך במחצית את מכסות המים שנותרו בשנת 2018, עקב הבצורת.
צעדים אלה מצמצמים מאד את הכדאיות של חקלאות בישראל ולטווח ארוך פוגעים גם בזמינות של ירקות ופירות טריים ומפוקחים לצרכנים הישראלים. כלומר, מדיניות התמיכה בחקלאות מתרחקת בשנים האחרונות מהעיקרון, שהיה מוסכם שנים רבות, בדבר חשיבותה של חקלאות כחול לבן.
כעת נמצא 'פטנט' חדש – את הפיצוי על הפגיעה בחקלאים ישלמו העובדים התאילנדים. לפי ידיעה שפורסמה ב"ישראל היום", ראש הממשלה אף העלה טענה שאין הצדקה לשלם לעובדי החקלאות פי שבע מהשכר הנהוג בארצות המוצא. טיעון זה מהווה מדרון חלקלק השומט את עצם ההצדקה לקביעת שכר מינימום.
והרי למה לעצור בעובדי החקלאות? לפי אותו הגיון, הצעד הבא יהיה הפחתת שכרן של עובדות הסיעוד הזרות. גם כאן, שכר המינימום במדינות המוצא של אותן עובדות נמוך בהרבה ומשפחות המסתייעות בעובדת זרה מתקשות לעמוד בעלויות שקצבת הסיעוד אינה מכסה. צעד נוסף שיטענו אלה התומכים בביטול שכר המינימום יהיה שניתן גם להפחית את שכר המינימום לעובדים הפלסטינים תושבי השטחים המועסקים בישראל, שכן רמת השכר בכלכלה הפלסטינית נמוכה יותר. הסרת הגנת שכר המינימום מקבוצה אחת היא תקדים מסוכן לקביעת שכר לפי זהות העובד/ת ולא לפי ערך העבודה.
מאחורי ההיגיון של תשלום שכר מינימום לכלל העובדים במשק עומדים שני עקרונות חשובים: האחד, תשלום שכר שווה על עבודה שווה. החשיבות של עקרון זה הינה ההבנה כי השכר נקבע על פי מהות העבודה ולא על פי זהות העובד. קביעת רמת השכר על פי זהות העובד פותחת פתח לניצול עובדים מקבוצות מוחלשות, ואף קבוצות שמעסיקים לא אוהבים להעסיק כגון עובדים מבוגרים או אימהות לילדים קטנים.
העיקרון השני הוא שעובד הוא אדם וככזה הוא זכאי להכנסה מינימלית על עבודתו. עקרון זה מגביל את היכולת של כללי הביקוש וההיצע לייצר מעמד של עובדים עבדים, שאין להם ברירה ויעבדו תמורת כל שכר. זה בדיוק היה המצב שהביא ללידתם של חוקי המגן מניצול מקסימלי של כוח העבודה, בעיקר בעתות שפל כלכלי ואבטלה, שרווח למשל בחוות החקלאיות בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20.
היווצרותה של כלכלה גלובלית הכוללת זרימה של עובדים ממדינות עניות למדינות עשירות מכרסמת בהישגים של חוקי המגן. עובדים זרים בכל המדינות סובלים מתנאי העסקה קשים, מתקשים לשמור על זכויותיהם, גרים פעמים רבות בתנאים מחפירים, זוכים לפחות הגנה מהמדינות בהשוואה לאזרחים ומקרי פציעה ומוות רבים יותר בקרבם, כפי שניתן לראות בתחום הבנייה בישראל. חוק שכר מינימום נחקק בדיוק כדי למנוע תופעות אלה, ועל רקע היחלשות מעמדם של איגודי עובדים וחוסר יכולתם להגן על עובדים בתחתית שרשרת הייצור מפני שכר רצפה.
ההסדר של העסקה קבלנית מלמד כי הסדרי העסקה פוגעניים מהן סובלת קבוצת עובדים כזו או אחרת, מחלחלים אל כל שוק העבודה. העסקת עובדי קבלן בישראל החלה עם עובדים פלסטינים ואחר כך עובדים זרים בענפי החקלאות והבניין. הצעד הבא היה הפיכת עובדי הניקיון, האבטחה וההסעדה הישראליים לעובדי קבלן ללא בטחון תעסוקתי, תוך פגיעה שנמשכת עד היום בתנאים הסוציאליים שלהם. עד מהרה התפשטה השיטה לכל ענפי המשק ולכל המקצועות וכיום המשק הישראלי כולל עובדי קבלן שהם מורים, אחיות, עובדי מחשוב ועוד, ועוד.
ישנן דרכים רבות כדי להיטיב עם חקלאי ישראל ואף ישנה הצדקה לכך. הדרך הגרועה ביותר, היא פגיעה באוניברסליות שעומדת בבסיס ההיגיון של תשלום שכר מינימום. הפגיעה בעובדי החקלאות, היא פגיעה בכולנו.
עו"ד נוגה דגן-בוזגלו היא חוקרת במרכז אדוה
