מאת חיים ברעם

עזיבת העיר היא תהליך חמור מאוד, הרוב החילוני העיר מצטמצם והולך, והייאוש ממש מתעל את הצעירים לשפלת החוף. הורים רבים נוהרים בעקבותיהם, וכך מידלדל הציבור החילוני עוד יותר. צריך להאמין בעתיד העיר כדי להישאר כאן.

מאת חיים ברעם

המסקנה מכל אלה: נשפר את איכות החיים בעיר עד שנהפוך מושא לקנאה; נילחם למען זכויותינו בעיר מבלי להפוך את השנאה לחרדים לדגל במאבק הזה; נכרות ברית עם התושבים הערבים במגמה להפוך אותם לאזרחים שווי זכויות לכל דבר ועניין.

מאת גדעון ספירו

הר הגעש הפוליטי-חברתי שהתפרץ במצרים הפתיע את כל המומחים והמומחים לכאורה, באקדמיה, בתקשורת ובגופי המודיעין הצבאיים. ביום הראשון להפגנות עוד התנבאו כמעט כולם שמשטרו של מובארק יציב, חזק, הצבא איתו, המשטרה והשירותים החשאיים איתו, ואלה יוכלו למחוץ את ההתקוממות העממית

קריסתה של בריה"מ לשעבר (על האנדרלמוסיה הפוליטית שהתלוותה לפירוקה ותפקודן הבעייתי של 14 הרפובליקות שקמו במקומה), היתה עבור הציונות תקופת עדנה דמוגרפית בכל האמור להבאת אוכלוסיה חדשה, לבנה וכמובן לאומנית- ציונית. לא לחינם לחמו הציונים במשך עשרות שנים תחת הסיסמא "שלח את עמי". ה"עם" שכה ציפו לו החל להיכנס בשערי "ארץ הקודש". ה"עם" הזה היה אמור לשנות את הדמוגרפיה המאיימת של העתיד

ביום הכיפורים בשכונת בת גלים בחיפה השתרשה מסורת בחמש השנים האחרונות שכבר נראה כי כולם מקבלים אותה באהבה כמיטב המסורת היהודית החדשה, קבלת דין (אי ה-) צדק והתבטלותנו בפניו. מסורת זו כוללת כמה מן המנהגים שהם לא רק אור לגויים, אור אדום ומסנוור, אלא גם מעידים על שפל המדרגה שאליו התדרדר מושג 'חשבון הנפש' נוסח היהדות-הלאומנית-גזענית החדשה.

כמה שעות לפני תחילת הצום ביום הכיפורים של שנת 1976 ניגש אלינו הרס"פ מישל אדרי ובישר לנו שהמטבח יהיה סגור לפי "הוראת הרב הצבאי הראשי". היינו עייפים ומאובקים, והעדפנו לשתוק. איש לא השמיע את קולות המחאה הרגילים במקרים כאלה, וגם ארנסטו מערד, שהיה אתיאיסט גאה ולוחמני, רק תלה בי את עיניו וציפה ממני לתגובה הולמת. [ קראו עוד ]