הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 ביוני, 2003 19 תגובות

"הטרגדיה שלי היא שהמדינה שלי לוחמת בעם שלי", קונן חבר הכנסת המנוח, עבד-אל-עזיז אל-זועבי. כל אזרח ישראלי חמישי הוא ערבי פלסטיני. אזרחי ישראל הערביים הם אחד המיעוטים הלאומיים הגדולים ביותר בעולם הדמוקרטי. אולם ישראל לא הפנימה מעולם עובדת-יסוד זו. ישראל מגדירה את עצמה רשמית כ"מדינה יהודית דמוקרטית". איך משפיע קיומו של מגזר ערבי כה גדולעל הגדרה זו? האם מדינה דמוקרטית, שיש בה כל-כך הרבה אזרחים לא-יהודיים, יכולה להיות מדינה "יהודית"? האם מדינה יהודית, שיש בה כל-כך הרבה אזרחים לא-יהודיים, יכולה להיות מדינה דמוקרטית?

ישראל "פתרה" את הבעיה על-ידי כך שלא פתרה אותה וגם לא התמודדה איתה ברצינות. כחלק מן ההכחשה, מכונים הערבים במסמכים רשמיים "בני מעוטים", או סתם "לא-יהודים". בתעודות זהות רבות הם מופיעים, במדור לאום, כמוסלמים, נוצרים או דרוזים. בשפת הרחוב, המונח המקובל ביותר הוא ערביי ישראל, הגדרה המעוררת את הרושם כאילו הם רכוש המדינה. לעולם אין קוראים להם "פלסטינים אזרחי ישראל".


כאשר הוקמה המדינה, קיבל דוד בן-גוריון שתי החלטות גורליות הנראות כיום כאילו הן מובנות מאליהן, אך שלא היו אז מובנות מאליהן כלל וכלל. האחת: יהודי לא יהיה אזרח ישראלי אם אינו "עולה" אליה. מאוחר יותר, חוק השבות וחוק האזרחות העניקו לכל יהודי את הזכות האוטומטית לבוא לישראל ולהפוך לאזרח, בו ברגע כשהוא דורך על אדמתה. אך האזרחות לא הוענקה למי שנשאר בפזורה. בן-גוריון בז מעומק ליבו לציונים שלא באו לציון, והוא לא רצה להעניק להם זכויות כלשהן במדינה "שלו".


החלטה נוספת: הערבים שנשארו בישראל יהיו אזרחים (מלבד קבוצה קטנה של "נפקדים נוכחים") – זו, לא היתה החלטה שהתקבלה אוטומטית. להיפך, כמה וכמה בעלי השפעה התנגדו לכך, בטענה שהיא שוללת את "האופי היהודי" של המדינה.


מדוע עמד בן-גוריון על אשרורה? מפני שבחודשיה הראשונים היתה ישראל פגיעה ולדעת הקהל העולמית נועדה חשיבות רבה. החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1947 שחילקה את הארץ בין מדינה יהודית ומדינה ערבית, היתה עדיין שנויה במחלוקת והיו שעירערו עליה. מניעת האזרחות מהערבים היתה מספקת תחמושת למתנגדי החלוקה.


באותה עת לא היה נראה לבן-גוריון ולחבריו שהבעיה חמורה. אמנם, בשטח שהוענק על-ידי האו"ם למדינה היהודית, 40% של האוכלוסייה היתה ערבית. אבל במהלך מלחמת 1948 הרחיבה ישראל את שטחה ב-55% של פלשתינה (א"י) ל-78% ובאותה עת "הקטינה" את האוכלוסייה הערבית לפחות מ-20%. חלק גדול של האוכלוסייה הערבית גורש, במהלך המלחמה ואחריה. שטחי האדמה העצומים של המגורשים, וגם חלק גדול מאדמות הערבים שנשארו, הופקעו להתיישבות יהודית.


יתכן שבן-גוריון, שציפה לגלים גדולים של עלייה יהודית, האמין שהמגזר הערבי הקטן יהיה זניח ולא יהווה בעיה למדינה "היהודית". הוא היה נדהם אילו ידע כי כעבור 56 שנים ומיליוני עולים יהודיים – "ערביי ישראל" הם עדיין 20% מהאוכלוסייה. הערבים שנותרו במדינה החדשה היו כפופים לממשל צבאי חמור, ששלל מהם כל שריד של חירות אזרחית. המושלים הצבאיים, כמו כל פקידי-הממשלה באותה עת – היו ברגים במכונה הפוליטית של בן-גוריון. הם דאגו לכך שכמעט כל הערבים יבחרו במפלגת-העבודה (מפא"י) וגרורותיה. בלעדיהם היה בן-גוריון מתקשה מאוד להשיג רוב בכנסת.


מאז ועד עתה לא נבחנה ברצינות השאלה הבסיסית: מהו מעמדה של הקהילה הערבית ב"מדינה היהודית הדמוקרטית" – או, ליתר דיוק: מהו אופייה האמיתי של מדינה המכנה עצמה "יהודית" כשיש בה כל-כך הרבה אזרחים ערביים?


תיאורטית, יש לשאלה זו שתי תשובות אפשריות. אחת: ישראל תהייה לדמוקרטיה נוסח אמריקה. ארצות-הברית היא חברה מודרנית ייחודית. האומה האמריקאית אינה יחידה אתנית או דתית, אלא אזרחית: אדם הופך לחלק מהאומה האמריקאית על-ידי קבלת האזרחות האמריקאית. ארצות-הברית אינה "מדינה דמוקרטית אנגלו-סקסית פרוטסטנטית", לפי הדגם הישראלי של "מדינה יהודית דמוקרטית". בארה"ב, יכול אדם להיות פרוטסטנטי, קתולי, יהודי, מוסלמי או בודהיסטי, לבן, שחור, חום, צהוב או אדום… אך, כשהוא נשבע אמונים לחוקת ארצות-הברית: מעמדו החוקי הוא כשל צאצאי האבות-המייסדים.


אצלנו, אימוץ דגם כזה היה הופך את המדינה ה"יהודית" למדינה "ישראלית". אדם היה שייך לאומה הישראלית בתוקף היותו אזרח ישראל, שנשבע אמונים לחוקה הישראלית (שעדיין אינה קיימת). הדת והמוצא האתני היו הופכים לעניין פרטי, שלא יכירנו מקומו במסמכים רשמיים. בעגה הישראלית, האופציה הזאת נקראת "מדינת כל אזרחיה".


האפשרות הנוספת: ישראל תישאר מדינת-לאום לפי הדגם האירופי המיושן. הרוב היהודי ישמור על מסגרתו הלאומית, אך המיעוט הערבי יוכל להקים מוסדות לאומיים משלו וליהנות מאוטונומיה נרחבת בענייני תרבות, חינוך, דת ומינהל מקומי. המדינה תעמוד מעל למסגרות הלאומיות. הרוב היהודי ישמור על קשריו ההדוקים עם הקהילות היהודית בעולם, המיעוט הערבי ישמור על קשריו עם פלסטין השכנה ועם כל העולם הערבי.


יש גם אפשרות שלישית: שילובן של שתי האפשרויות הקודמות, בצורה זו או אחרת – אך מדינת ישראל לא אימצה לעצמה אף אחד מן הדגמים האלה והביאה את עצמה ואת אזרחיה הערביים למצב בלתי-אפשרי. המלחמה המתמשכת עם העם הפלסטיני, ההולכת ומחמירה, הופכת את המחדל הזה לבעיה מסוכנת עוד יותר.


אף ערבי בישראל, אינו יכול להרגיש את עצמו כאזרח מלא במדינה. בכל רגע של חייו הוא מודע לכך, שהמדינה אינה רואה בו אזרח שווה-זכויות: האזרחים הערביים מופלים לרעה כמעט בכל התחומים. אין להם חלק בתוכניות פיתוח ושיכון, אין הם מקבלים אדמות ממשלתיות, עריהם אינן נהנות מהקצבות ממשלתיות שוות, בתי-הספר שלהם נופלים בהרבה מהרמה המקובלת באזורים לא-ערביים. חוקים ותקנות מעניקים זכויות-יתר לאנשים שהם "זכאים על פי חוק-השבות" – מינוח המכוון ליהודים בלבד, מבלי להזכיר את השם המפורש.


על פי הסכם הדדי אילם, הערבים אינם משרתים בצה"ל, לב ליבו של האתוס הלאומי והעוצמה הפוליטית. הצבא אינו רוצה למסור נשק בידי צעירים ש"נאמנותם" מוטלת בספק בעיניו, והערבים אינם רוצים לשרת בצבא שכל מטרתו היא להילחם בערבים אחרים. למעשה אין כמעט שום יחסים חברתיים בין האזרחים היהודים והאזרחים הערבים. גם בתי-הספר נפרדים. ישראלי-יהודי-מצוי אינו רואה ערבים ולעולם אינו מדבר עם ערבים. (לפני האינתיפאדה, ראה מרחוק מדיחי-כלים במסעדות, סבלים בשוק, פועלי בניין וחקלאות). יהודים רבים, ואולי רובם, מאמינים שהערבים הם גייס חמישי וסוס טרויאני.


בלב הקהילה הערבית בישראל, ואולי בליבו של כל פרט ערבי, נאבקות זו בזו שתי מגמות מתחרות: פלסטינים רבים, במדינה ומחוצה לה, מעריצים את החברה הישראלית גם כשהם שונאים אותה. הם מעריכים בחיוב את הדינמיות, את הדמוקרטיה (לפחות ליהודים), את הישגיה – אל מול מכשולים כבירים. הם משווים אותה לכל החברות הערביות באזור. הם היו רוצים להיות חלק ממנה.


מיד אחרי כיבוש הגדה המערבית, יצאו "הערבים מבפנים" בהמוניהם לפגוש את קרוביהם. הם הופתעו להיווכח עד כמה גדולים ההבדלים שנוצרו ב-19 שנות ההפרדה. פלסטינים רבים בשטחים הכבושים רגזו על מה שנראה להם כהתנשאות בני-דודיהם "הישראלים". אזרח ערבי-ישראלי אמר: "בין פלסטינים אני מרגיש כישראלי ובין ישראלים, אני מרגיש כפלסטיני".


במקביל לשאיפה להשתייך לחברה הישראלית, הולכת ומעמיקה בקרב הערבים הישראליים הרגשת ההשתייכות לעם הפלסטיני. האינתיפאדה, על גלויי הגבורה וההקרבה-העצמית שלה, מילאה את כל הפלסטינים, ובכללם אזרחי ישראל, בגאווה חדשה. גאווה זו, כמו גם הסולידריות עם האחים הסובלים והנאבקים, יצרה משיכה חזקה. מעידה על כך ההקצנה המילולית של מנהיגי הציבור הערבי בישראל, ההפגנה הסוערת באוקטובר 2000 וגם מעשיהם של יחידים שסייעו למתאבדים. ניסיונה של ועדת הבחירות לגרש ח"כים ערביים מהכנסת והתקפת השלטונות על התנועה האיסלאמית בימים האחרונים מחזקים מגמה זו.


שתי המגמות: ה"ישראליזציה" ו"הפלסטיניזציה" מתקיימות זו לצד זו. איזו משתיהן חזקה יותר? אפשר להסיק מסקנות מדבר שהיה לא מכבר: כמה מראשי הימין הקיצוני בישראל הציעו שתמורת סיפוח ההתנחלויות לישראל, המדינה תוותר על הכפרים הערביים הסמוכים לקו הירוק, מאום-אל-פחם עד כפר-קאסם. אם חשב מישהו שתושבי הכפרים האלה יקפצו מרוב שמחה נוכח הסיכוי לעבור למדינת פלסטין, התאכזב. ההצעה "הנדיבה" נדחתה פה-אחד על הסף. התושבים רוצים בהחלט שכפריהם יישארו במדינת ישראל. כשנשאלו על כך, היה ברור שהם חשים באי-נוחות. השאלה הביכה אותם, אך נראה שהקשר שלהם לישראל חזק מכפי שנדמה להם עצמם. ואין זה רק עניין של רמת-המחייה.


קינתו של זועבי נכונה כיום כפי שהיתה לפני 50 שנה, ואולי אף יותר. ל"ערבי ישראלי" יש רגל בשני המחנות. בתיאוריה, הוא יכול היה לתרום למאמצי השלום. למעשה, המאבק קורע את ליבו. בשנות ה-60 אמרו לנו ש"האזרחים הערביים צריכים להוות גשר בין ישראל והעולם הערבי" ועל כך העיר אחד מהם: "גשר זה משהו שכולם דורכים עליו".

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. ציוני הגיב:

    הנחת היסוד שלך לא נכונה . ישראל היא לא מדינה ככל העמים . היא המדינה היחידה המעניקה אזרחות לכל יהודי בעולם . ארצות הברית לא מעניקה אזרחות לכל האירים או האיטלקים וכו’ . הקשר בין היהודים בעולם ובין ישראל הוא עמוק . לעומת זאת לערבים הישראליים והפלשתינים יש מאות מיליוני "אחים" בחלקם עשירים הם היו יכולים לפתור את בעיותהם בהנף יד . אלא מאי – הם משתמשים בהם כפיונים במלחמת ההישרדות שלהם . מדוע המצרים הסורים הלבנונים והירדנים לא נותנים אזרחות לפליטים השוכנים בקרבם ?
    מדוע תושבי אום אל פחם לא רוצים לעבור לרשות הפלשתינית ? כי כאן המשטר " המדכא " כביכול הוא המתקדם מכל ארצות ערב גם יחד .
    כמו כן אתה מתעלם מקצב ההתפתחות האיטי אומנם במגזר הערבי – יותר רופאים ואחיות יותר אנשי אקדמיה וסטודנטים ואפילו שתי קבוצות כדורגל בליגת העל . אולי אינך מציין זאת כי זה סותר את הדעות הפוליטיות שלך . על אפך וחמתך , אם יפסק הטרור ( בזבוז של שנתיים וחצי שעלה בקרבנות רבים ויוזם על ידי ידידך עראפת ) , יגיעו הצדדים להסכם הוגן שיתן לערבים קיום הוגן אך יתחשב במאות אלפי היהודים החיים ביהודה ושומרון ולא יגרשם משם .

  2. להשאיר את היהודים הגיב:

    להשאיר את היהודים בשטחים תחת הנהגה פלסטינית. שיהיו שם מיעוט. כמו הערבים הישראלים פה. נראה מה יש להם להגיד על קיפוח.

  3. קשר ציוני עמוק הגיב:

    ה"ציוני" הקופץ בראש בתחתית כל מאמר כמעט – לא קרא
    את "הארץ" מיום ראשון הראשון ביוני 2003 , על ההפרדות המעמיקה והולכת של "יהודי ארה"ב" מישראל.
    אין כבר "קשר עמוק" בין בני הדת היהודית ברחבי העולם
    וישראל: מרוסיה הם מהגרים לגרמניה, מארגנטינה לספרד
    ומקסיקו ואילו בארה"ב הם נשארים לנצח. ה"ציונים"
    האמריקאיים המעטים שעלו לישראל – אף לא אחד מהם
    וויתר על אזרחותו האמריקאית, כשה"ציונים" הישראליים,
    עטים על הקונסוליות של מזרח אירופה בתקווה לקבל
    את אזרחויותיהם בחזרה… המשך יבוא.

  4. ארז דרעי הגיב:

    אני מציע שנקרא לאזרחים הערבים-"ערבושים ישראלים" וליהודים "יהודונים ישראלים" וככה גם לא נהייה פוליטיקלי-קורקט נושי מושי וגם לא נפלה על רקע גזעני.

    מאת ארז, חבר p-files.org

  5. אחד העם הגיב:

    מר אבנרי שלום
    אין דבר כזה ערבי פלסטיני או שאין דבר כזה ערבי ישראלי. ערבי משמע מוצאו מערב הסעודית, פלסטין לא קיימת, אלא מדינת ישראל.
    או אולי אני יהודי פלסטיני? ואתה מר אבנרי ?

  6. שני בעם הגיב:

    ולכן: אין גם "דבר כזה הנקרא" יהודי, מפני שאין
    מדינת יהודה.

  7. אלכסנדר מאן הגיב:

    אורי שלום,

    מאמר חשוב ומעניין, ובמיוחד הפיסקה שנוגעת לאמביוולנטיות של ערביי ישראל בכל הקשור לשייכותם למדינה על כל סמליה וזהותה.

    אני אישית חושב שמדינת ישראל אינה יכולה עכשיו, וככל הנראה לא תוכל גם בעתיד להפוך ל"מדינת כל אזרחיה" בגין שלל סיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות, ועל כן אני בדיעה שישראל צריכה להמשיך להגדיר עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית (בסדר זה), אבל ללא מגבלות הסגרגציה הקיימות היום, שיוצרות למעשה מצב מוזר ביותר בתוך שטחי ישראל הריבונית (על המצב בשטחים אינני מדבר כלל).

    אם יש מקום אחד בו ישראל צריכה להתחיל בהכנסת אלטרנטיבות מקבילות הוא חוקי אישות וביטול זכות האקסלוסיביות למגורים בתחומים שונים, דבר שכמובן לא אומר שלא תישאר אפלייה, אך זו לפחות לא תהיה ממוסדת וזה כבר הרבה. המיעוט הערבי ייקרא אל הצבא או יקבל תחליף בדמות שירות לאומי, וכמות הזכויות תושווה בהדרגה לכמות החובות. רק בצורה כזו תוכל ישראל לצעוד אל מודרניזם פנימי, כשהיא שומרת כמדינה על מסגרות "יהודיות", שפירושו שלוח השנה הכללי של המדינה ימשיך להיות מושפע מהחגים היהודיים, מש כפי שהדבר קורא בארצות אירופה ה"נוצריות", או בארה"ב ה"אומתית".

  8. "תגובה" שנמחקה הגיב:

    תודתנו לכותבי שתי התגובות בנדון דברי הנאצה, שנמחקו
    בינתיים.

  9. עופר הדרומי הגיב:

    חברים התבלבלנו מעט. קודם כל צריך לומר תודה לאבנרי ולחבריו, שעשו בפועל במהלך מלחמת השחרור, את מה שאנו מטיפים לו כעת בשקיקה. יחידת שועלי שמשון גרמה למעבר עמים לא מבוטל באופן שלמיטב זכרוני הותיר את הנגב עם כ – 10,000 תושבים ערבים בלבד. בכללם שבטים אצילים הלוחמים לצדנו גם היום כגון אבו רביע ואל הוזייל. מה החשיבות מה אומר כרגע הקשיש הערירי, חשוב מה עשה בעבר וזאת יש לזקוף לזכותו. לגבי משפחת זועבי אגב מדובר במשפחהשחלק מבניה משרתים בכוחות הבטחון, כך שגם כאן סופנו לנצח.סיכומו של דבר לא ניתן להימלט, כדרכי בקודש אני חוזר על הטענה, החלוקה האמיתית הנה מי לי ומי לצרי. המיעוט הערבי התומך במאבק הפלסטיני יעבור בסופו של דבר לעבר הירדן המזרחי,הערבים הרוצים לחיות איתנו ולקחת חלק בהקמת מדינת ישראל ישארו כאן והם ישראלים לעד. אני מצדיק בעניין זה את שרון לא טוב להחזיק 3.5 מיליון ערבים תחת כיבוש ולכן הפתרון המתבקש הנו הטרנספר והרחקתם של אלו הרואים בנו כובשים וחצויים בנאמנותם אל ממלכת ירדן.
    לילה טוב

  10. מחיקת תגובות הגיב:

    שמתי לב שהמערכת מוחקת תגובות לא מכובדות, אך גם תגובות שפוגעות אישית בכותבים או בכותבי תגובות. על אלה יש לברך אותה. איני מבין מדוע המערכת לא מוחקת את התגובה שמעלי התוקפת את אורי אבנרי(יש צדק בכעסו של המגיב אך אין כל הצדקה להשתמש במילים מלוכלכות).
    הפעם המערכת לא מוחקת את התגובה ואני שואל מדוע?! האם אין בכך הבעת עוינות למר אבנרי? ? ! !

  11. למחפש צדק במחיקה הגיב:

    אני סבור שיש כעס בלבה של האינטליגנציה היהודית (החלק האנטי-ציוני שלה) על מר אורי אבנרי על כך שלחם בשורות צבא הגנה לישראל במסגרת שועלי -שמשון. אולי בגלל זה הם לא מגינים עליו. אני לא מסכים עם רוב דעותיו שלאורי אבנרי,אך מכירו אותו כאדם הגון וישר-דרך.

  12. הנדון: אורי אבנרי הגיב:

    מתחת לכל מאמר של אורי אבנרי,מאז מאמרו הראשון ב"גדה" – מזדרז מישהוא או מישהיא ל"הזכיר" שאבנרי
    לחם ב"שןעלי שמשון" ורואים בכך את "אחריותו" לגירוש
    ערביי שפלת החוף והנגב.ב"נימוק" כזה של ערעור אמינותו של לוחם השלום והדמוקראטיה הוותיק – משתמשים
    לא רק מגיבי-ימין אלא, גם מהשמאל הקיצוני הסהרורי.
    תגובות כאלה אין צורך למחוק: הן מעידות על רדידותן
    ואפסות-מוחם של כותביהן. ב1948 פלשו צבאות זרים לישראל, ביוזמתה של האימפריה הבריטית שסולקה מארץ
    ישראל המנדאטורית. לפי אמת המידה של הימין והשמאל
    כאחד – הייתה זו מלחמת שחרור אנטי-אימפראליסטית.
    אבנרי בן ה25 אז היה טוראי בצה"ל. כשהשתחרר כתב
    לא רק את "שועלי שמשון" (הספר והשיר) אלא (!) את
    "הצד השני של המטבע" ומאז הוא ראש החנית בצידו השני
    של המתרס.

  13. לאורי אבנרי הגיב:

    אני נהנה כל פעם לקרוא את הכתבות שלך(כבר משנות ה-60).מסתבר שאתה צופה את ההתדרדרות כבר עשרות שנים. השאלה מה עושים כדי לעצור אותה ?! בקרב השמאל הישראלי ,שאני נמנה עמם(מתומכי מר שמעון פרס),לא מאמינים שהעם הערבי והעולם המוסלמי יניחו לנו לחיות בשלום אם לא נהיה מאד מאד מאד חזקים ונחושים והם ידעו שיש להם הרבה מה להפסיד. לכן אני תומך במנהיג הדגול , מר שמעון פרס, שהוא היחידי שמסוגל להביא לשלוםמתוך עוצמה .ולכל האנטי ציונים שונאי עצמם(ויש כאלה רבים בין כותבי התגובות) אני קורא לכם להפסיק להיות טפילים ולקום לקראת יצירת שלום אמיתי.
    .

  14. המילון הפוליטי הגיב:

    כיצד, על מה ולמה, מכנה המגיב-מעריץ של שמעון פרס,
    את פעילי השלום הישראליים:"טפילים" – מדוע ?

  15. מזרח תיכון חדש הגיב:

    הרעיון של אחד מגדולי תקומת ישראל,מר שמעון פרס,קורם מחדש עור וגידים בעזרת ידידו הטוב של פרס ,ראש הממשלה שלנו ,מר אריאל שרון-גיבור מערכות ישראל. ובעזרת ידידנו החזק האמיץ והמשימתי, נשיא ארצות הברית של אמריקה -מר ג’ורג’ בוש .כל אלה שליחי הקדוש ברוך הוא שהכל נהייה בדברו. הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו. אנא ה’ הושיעה נא אנא ה’ הצליחה נא. חג שבועות שמח לכל עם ישראל.

  16. המילון הפוליטי-תגובה הגיב:

    אני גורס כמו קודמי שבין האנטי -ציונים הרבים שבין כותבי התגובות ישנם הרבה טפילים. מבדיקה עמוקה שערכתי מצאתי שאנטי-ציונים יהודים הינם משתמטים משרות צבאי (מפירי חוק) שבאו מבתים עשירים בשכונות יוקרה ושגדלו עם מצקת מזהב ותמיד היו מפונקים מפני שהוריהם היו עסוקים בקריירה/ בעסקים והשאירו את חינוך ילדיהם בידי מטפלות. היום במקום למצוא דרך לתרום ולהועיל לקהילה הם הפכו למתנגדים קשים של מדינת היהודים. ה א ם ל א כ ך ה ד ב ר ?

  17. אלמוג שבתאי הגיב:

    למגיב שלפני: לא.
    יואיל נא ויסביר לנו מהי הבדיקה המעמיקה שערך, לפי איזה מדגם, איזה מבחן סטטיסטי ומה היו טעויות הדגימה. עד אז אין לדבריו שום תוקף בעיני והם בחזקת דעה קדומה ורשעות.

  18. אבו רביעה -כוחלה הגיב:

    אלחמאיסה-الخمايسه
    הם שבט בדואי פלסטיני,יש להם שורשים היסטורים בערב הסעדית ובירדן. בני השבט היום גרים בנגב באזור הכפר הבלתי מוכר אלפורעהالفرعه,בבקעת ים המלח, בפר הבלתי מוכר בקיעהالبقيعه, בכפר הבלתי מוכר אם בדוון-ام بدونובכפר ערערהבנגב. בני השבט מתפרנסים מעבודות מסורתיות בעיקר מרעיית צאן וגמלים וחקלאות,ונחשבים לשבט מסורתי. בני השבט שומרים על המסורת הבדואית שלהם, ובעיקר הזקנים מהם מכיוון שהצעירים מבני השבט היום פונים לעבודות יותר טובות, שלא היה לזקנים גישה אליהן כמו, עבודה בתיירות ובמלונאות, ובהסעות, נהגי אוטובוסים וכו, וחלק מהצעירים פנו ללימודים, ולמדו באוניברסיטאות ובמכללות, והיום יש בינהם מורים ומשכיליםוזה בולט במיוחד אצל בני השבט הגרים בקצה המזרחי של הכפר הבלתי מוכר אלפורעה. המשכילים מבני השבט פועלים למען שהמדינה תכיר בכפרי השבט, כמו אברהים אלחמאיסה, שהיה נציג המשפחה,במועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, אבל עד עכשיו מדינת ישראל לא מכירה בכפריהם, ולכן עד עכשיו הם חיים בכפרים בלתי מוכרים, בלי שירותים מונציפילם, ובלי תשתיות. בחודש יולי 2008עלה שם המשפחה לכותרות לאחר שהיה צו ממשרד הפנים, שמבקש להרוס בתי בני השבט שגרים בכפר הבלתי מוכר ام بدون, ובתוכם בית לאשה זקנה,חולת סוכרת. צו ההריסה לבית הזקנה עורר גל של מחאות, לאחר עתירות בבתי המשפט, הצליחובני השבט בעזרת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב, להקפיא את צו ההריסה, זמנית. בני השבט הזועמים האשימו את המדינה במצב הקטסטרופאלי שבו הם חיים, וטענו שהמדינה היא שגירשה אותם בשנות החמישים, בזמן הממשל הצבאי, לאזור הזה לאחר שהיו גרים באזור קרנב-كرنب, מקומם מושבם המקורי, ליד הכפר ערער בנגב.

  19. למילון הפוליטי הגיב:

    חוצפן.
    אנשים שאין להם פנאי לטפל בידיהם בעצמם הם אנשים עובדים. בגלל מערכת הרווחה המתדלדלת בישראל (שאני יכול להמר שהמפלגה שהצבעת אליה היא מהאחראיות לה) הורים נאלצים פשוט להשאיר את ילדיהם בבית בלי פיקוח, מה שלא עושה טוב להתפתחות הילדים.
    בנוסף, כל פניה על "השתמטות משירות צבאי" עליה להיות מופנית לצה"ל ומשרד הבטחון, שמוצאים לנכון לשחרר לפי חוק כל מחזור מספר מסוים של מלש"בים.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים