הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 בספטמבר, 2003 6 תגובות

"סיאטל שנייה"; "ניצחון לעמים" ו"מפלה לגלובליזציה" – אלה כמה מהכותרות הראשיות מן השבוע שעבר בעיתונות המקסיקנית. כל הכותרות עסקו בוועידת ארגון הסחר העולמי (WTO), שנערכה בעיר קנקון ואמורה היתה לקבוע כללים חדשים להעמקת הגלובליזציה הקפיטליסטית. בסופו של דבר הוועידה נכשלה וכשלון הוועידה נחגג על ידי אלפים (מפגינים ותושבים מקומיים) בקנקון המקורית, העיר המקסיקנית שליד אתר הנופש המרשים והיקר להחריד בו נפגשו שרי המסחר מכל העולם. ליתר דיוק נפגשו שרי המסחר מרוב מדינות העולם. קובה, למשל, איננה חברה בארגון הסחר העולמי.

העיר קנקון היא דוגמית לגלובליזציה. בשיחות עם העובדים המקסיקנים המועסקים בבתי המלון שבבעלות אמריקאית עולה תמונה מחרידה של ניצול ושלילת זכויות. העובדים משתכרים בין חמישה לשבעה דולרים ליום. התייר (לרוב התייר אמריקאי או האירופאי) משלם עבור חדרו בין 150 ל-350 דולר (!) ליום. כמובן, קיימות "סוויטות" וחדרים מיוחדים יקרים עוד יותר.


קנקון הגלובלית היתה במשך כמה ימים לבירת הגלובליזציה. כשהוא מוקף גדרות, מחסומים, אוניות מלחמה ואלפי חיילים ושוטרים "מרכז הקונגרסים" היה לזירה של ויכוחים אין-סופיים בין ארגונים לא-ממשלתיים לבין נציגי ממשלות, ובין נציגי ממשלות העולם השלישי לבין נציגי ממשלות ארה"ב והאיחוד האירופאי. למודי סגרים ומחסומים, דילגנו שלושת הישראלים שבאנו לקנקון בין מרכז הקונגרסים לבין ההפגנות ומאות ההתכנסויות האלטרנטיביות שעסקו בקשת רחבה עד מאוד של נושאים: מהבנת הקשר בין גלובליזציה לאימפריאליזם ועד להשלכות החברתיות והכלכליות של הנאנו-טכנולוגיה. הגדול מכל המפגשים נערך על ידי האיגודים המקצועיים הלוחמנים המקומיים, בהשתתפות כ-1,000 ראשי ועדים ועוד נציגים מ-40 איגודים מקצועיים מכל העולם ובייחוד מארה"ב, קנדה, אירופה ואמריקה הלטינית. למקום של כבוד ב"פורום העובדים נגד הגלובליזציה" זכו נציגי האיגודים המקצועיים של קובה.


זירה כוחנית, זירה אכזרית


אמנם כתבנו ש"מרכז הקונגרסים" היה לזירה של עימותים מילוליים קשים. עימותים אלה באו בעקבות עמדותיהן הבלתי מתפשרות של ארה"ב והאיחוד האירופאי בשורה ארוכה של עניינים שעל סדר יומה של הגלובליזציה: פתיחת תחומי החינוך, הבריאות, הרווחה בפני החברות הרב-לאומיות ופתיחת שווקי המזון של הדרום בפני תוצרת חקלאית מן הצפון. הנושא החקלאי היה לקשה ביותר לפיצוח וכך, לראשונה בתולדות הארגון, הוקמה קבוצה של 21 מדינות בעולם השלישי (ובראשן: סין וברזיל) כדי להתנגד ליוזמות האמריקאיות, שזכו לתמיכה אירופאית. מרכז הקונגרסים היה לזירה כוחנית ואף לזירה אכזרית בו נציגי הסחר של ארה"ב הפעילו לחצים גלויים וסמויים כלפי נציגי המשלחות – בייחוד אלה של העולם השלישי. גם הנשיא בוש בכבודו ובעצמו טילפן במהלך הוועידה אל עמיתים באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית – בל ינקטו בעמדות שלא עולות בקנה אחד עם עמדות ארה"ב.


יחד עם חילוקי הדעות שהלכו והעמיקו בתוך הוועידה, הלכה וגברה המחאה מחוצה לה. אלפי החיילים והשוטרים (שבניגוד להפגנות שנערכו בארה"ב או באירופה – לא היו חמושים בנשק חם!) סברו שבאמצעות גדרות ומחסומים ניתן יהיה לעצור את המחאה. נכון, אלפים הפגינו מול הגדרות, כמה קילומטרים בדרך שהובילה לוועידה. אך גדרות ומחסומים אלה לא מנעו הפגנות של מאות בתוך בניין הוועידה ובקרבת מרכז הקונגרסים.


מי הפגין בקנקון? בקצרה ניתן לתארם כ"קורבנות הגלובליזציה". אלה איכרים מקסיקנים שאיבדו את אדמתם בגלל כניסת תוצרת חקלאית אמריקאית זולה יותר (כן, במקסיקו זול יותר לקנות תירס אמריקאי לעומת התירס המקומי); עובדי חברה החשמל המקסיקנית (חברה העומדת בפני הפרטה), איכרים מדרום קוריאה, פעילי איגודים מקצועיים מספרד, צרפת, ארה"ב וקנדה, פעילים סביבתיים מכל העולם…


לכאורה ערב רב של מפגינים שאין ביניהם דבר. כל אחד וסיבותיו הוא. אבל הדבק לכל המחאות היה השנאה היוקדת כלפי הגלובליזציה וכל מה שהיא מסמלת. לפעמים היתה זו מחאה נואשת. מנהיג האיכרים של דרום קוראה, לי קיונג אה, התאבד לעיני אלפי מפגינים לאחר שטיפס על אחד הגדרות שהקיפו את אזור הוועידה. "האח לי" – כפי שקראו לו חבריו, היה לסמל. האח לי היה בעבר מרצה באוניברסיטת סיאול עד שהחליט להקדיש את חייו לגידולים החקלאיים ולשיבה לעבודת אדמה. במשך עשרים שנה בנה משק חקלאי לדוגמא. לפני שלוש שנים הכל הופקע לאחר שהממשלה ביטלה את הסובסידיות לחקלאות (על פי דרישת ארה"ב). במהרה נקלע האח לי לקשיים – בדיוק כפי שקרה לעוד רבבות חקלאים דרום-קוריאנים. תוך מספר חודשים הוא איבד את כל רכושו, כולל ביתו ומכוניתו. לי נותר ללא תעסוקה, ללא רכוש והיה למנהיג האיכרים.


הדי הפגנות האלפים והתאבדותו של לי הדרום-קוריאני נשמעו היטב באולם הוועידה. או כפי שסיפר לי אחד מחברי המשלחת הרשמית של קניה לאחר סיום הוועידה: "ונניח שהיינו חותמים על ההסכמים כפי שרצו האמריקאים. עד לשדה התעופה של קנקון היינו מקבלים את כל הגיבוי והתמיכה מצד ארה"ב. אבל ברגע שאנו שבים הביתה, אנו נאלצים להתמודד עם הבעיות שם. ושם היו ממתינים לנו נציגי האיכרים כדי לשאול אותנו מדוע חתמנו על הסכם העלול לרושש אותם. או מדוע חתמנו על הסכם במקום בו איכר אסיאתי מסר את נפשו במחאה. מה אני אמור להגיד להם? שהלחץ האמריקאי היה בלתי נסבל? האם זה מעניין אותם? או מה שמעניין אותם הוא הפרנסה? תשמע: אני רוצה לשמור על הראש שלי צמוד ככל האפשר לגוף וחתימה על ההסכם על פי הדרישה האמריקאית יכולה להיות תרומה משמעותית להפרדת הראש מהגוף עם שובי הביתה".


שלושה בזירה אחת


אני ושני הפעילים מישראל השתתפנו בהפגנות, מחאות ודיונים. אבל היתה לנו משימה נוספת. רצינו לדעת מהן עמדותיה של ממשלת ישראל בעניינים שעל סדר יומה של הוועידה. לכאורה אין קל מזה. המשלחת האמריקאית, למשל, היתה מוסרת לעשרות נציגים של ארגונים לא-ממשלתיים מדי ערב דין וחשבון על הנעשה בוועידה. ממשלת אירלנד אף הרחיקה לכת והזמינה נציגי ארגוני סביבה וחברה להיות חלק במשלחת הרשמית. כך שליד הפקידים הבכירים והשר ישבה חבורה של מספר לא-מעונבים ולא-מגולחים – נציגי הארגונים הלא-ממשלתיים. ממשלת ישראל נוהגת אחרת. היא דוגלת בחשאיות גמורה.


הניסיון ללמוד את עמדותיה של ממשלת ישראל התחילו שבועיים לפני הוועידה, בישיבה שנערכה בכנסת בהשתתפות חברי הכנסת רומן ברונפמן ועיסאם מח’ול. שעתיים של שיחות לא הועילו. לא למדנו דבר על עמדת ישראל בנושאים הגורליים שעמדו במרכז ועידת קנקון. מנאום סגן ראש הממשלה ושר התעשייה, המסחר והתעסוקה, אהוד אולמרט בוועידה, למדנו שישראל "מתנדבת" לפתוח את "שוק השירותים הממלכתיים לתחרות" אף בטרם תושג הסכמה. מנאומו של אולמרט עוד למדנו שממשלת ישראל דוגלת בהעמקת הגלובליזציה, שלדברי השר פועלת לטובת המשק והחברה בישראל.


רצינו ללמוד יותר על עמדות ממשלת ישראל ולכן במשך ימי הוועידה ניסינו שוב ושוב לקבוע פגישה עם השר, עוזריו או הפקידים הבכירים במשרדו. כל הניסיונות לא עלו יפה. יום וחצי לפני תום הוועידה חדלנו מהניסיון לפגוש את נציגיה הרשמיים של ישראל. פקיד הקבלה במלון המשלחת מסר לנו כי "האדונים עזבו את המלון בשעות הצהריים". מדוע משלחת ישראל עזבה את הוועידה בטרם הסתיימה? לשאלה הזו שלוש תשובות אפשריות:



  • השר אולמרט מנסה לחסוך מתקציב משרדו. ולכן על מנת לחסוך בהוצאות בית מלון ואש"ל הוא החליט להחזיר את כולם הביתה.
  • השר אולמרט רצה למחות נגד המדיניות הכוחנית של ארה"ב. ולכן, כאות מחאה דרש מכולם לשוב הביתה.
  • השר אולמרט סבור שאין לעמדות ישראל כל משקל בפורומים הבינלאומיים. ממילא עמדות ישראל זהות לעמדותיו של ממשל בוש ולכן חבל על זמנו.

נכון, התשובה השלישית היא הנכונה.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    מעניין – מי זאת קרן היינריך בל ומדוע שלחה את החבר דוידי למכסיקו .
    אולי יואיל החבר דוידי לפרט בכמה משפטים מה היא האלטרנטיבה לגלוליזציה ומי לדעתו יכול לבצעה .

  2. קומי הגיב:

    אמנון, דוידי כתב את "תכנית כלכלית חלופית" באתר הזה לפני כמה זמן, והמאמר עוד מופיע באתר חד"ש. עיין בו ותדע את דעתו של דוידי.

  3. פרדוסכ התירס הגיב:

    במקיסקו זול יותר לקנות תירס אמריקאי – שמגדלים אותו פועלים מקסיקנים…

  4. תירס מסובסד הגיב:

    התירס האמריקאי זול יותר בגין סובסידות ענקיות לחקלאים האמריקאים. ארצות הברית מטיפה ל"כלכלת שוק" ובעצמה עושה את ההפך.

  5. בדיוק כך הגיב:

    ארצות הברית כופה על ארצות עניות לבטל סובסידיות ומיסי מגן ובעצמה מנהיגה אותם כדי להגן על הייצור המקומי שלה. כך פועלים מקסיקנים מגדלים בארצות הברית תירס מסובסד שנמכר למקסיקו במחיר זול יותר מהמקומי והחקלאים המקסיקנים מתרוששים והלוכים לעבוד בפעולים בגידול תירס מסובסד בארה"ב….

  6. אמנון הגיב:

    כל המשמיצים שוכחים כי כ 3 אחוזים מהאוכלוסיה האמריקאית עוסקים בחקלאות ומייצרים אוכל לכל העולם , זאת בזכות טכנולוגיה מפותחת.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים