ביקורות סרטים הם לא תחום העניין הרגיל של הגדה השמאלית (וגם לא שלי, למען האמת), אבל "ג'אנגו ללא מעצורים", סרטו החדש של קוונטין טרנטינו, הוא תופעה שלא יפה לה השתיקה. בעיקר כשמדובר בציבור הצופים הישראלי, שברובו לא מבין מה הבעיה עם המילה "כושי", וחושב שהגזענות נעלמה כי יש נשיא שחור בארה"ב או מזרחי סמלי במקום ריאלי במפלגות הגדולות.
מתוך כרזת הסרט "ג'אנגו ללא מעצורים"
עלילת הסרט מתרחשת שנים ספורות לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר העבדות עדיין הייתה חוקית אך כבר נתפסה כבעיה פוליטית וחברתית, עם התנועה לביטול העבדות (abolitionists) בשיאה. הסרט מספר את סיפורו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד משוחרר, החובר אל צייד ראשים, ד"ר שולץ (כריסטוף וולץ הנפלא), המתחזה לרופא שיניים. זה האחרון זקוק לעזרתו של ג'אנגו בזיהוי מבוקשים שהיו משגיחים (overseers) באחת החוות בה ג'אנגו היה משועבד, ולמטרה זו הוא משחרר את ג'אנגו . בתמורה לעזרתו, שולץ מבטיח לעזור לג'אנגו לאתר ולשחרר את אשתו, ברומהילדה (קרי וושינגטון), מחווה במיסיסיפי. מרבית הסרט הוא המסע לדרום, ומסעו האישי של ג'אנגו מעבד למלאך הנוקם את עוולות העבדות.
מבחינה קולנועית זה טרנטינו במיטבו, שילוב של ויזואליה מרהיבה בסגנון סרטי המערבון הישנים עם הומור בורלסקי, סגנון מל ברוקס. כדרכו, טרנטינו לא בוחל באלימות גראפית בשירות הקתרזיס, עם כמויות דם אבסורדיות, איברים הנתלשים ממקומם, וכדורים המפלחים את הבשר החי. האלימות הגראפית בסרטיו כבר זכתה לביקורת נוקבת, וכהמחשה מועד הקרנות הבכורה לסרט זה נדחה בעקבות טבח הילדים בניוטאון, קונטיקט בחודש שעבר. אכן, לדעתי, האסתטיקה חסרת הביקורתיות של שפיכות דמים וכאב, היא בעיני פורנוגרפיה של אלימות. אך ב'ג'אנגו ללא מעצורים' הבעיה חמורה עוד יותר.
שני מאפיינים של אלימות בסרט הזה הם לדעתי פוגעניים ומדיפים ניחוח של גזענות. ראשית, להבדיל מ'ממזרים חסרי כבוד', הרבה מהאלימות הגרפית מופנית כלפי מי שהיו קורבנות אמיתיים של אלימות. דמיינו לכם שב'ממזרים חסרי כבוד' היו סצנות גרפיות של יהודים מתפשטים, נכנסים עירומים ל"מקלחות" הציקלון B, ונחנקים למוות. או של כלבי אס. אס. משוסים במשפחות יהודיות, או נערות יהודיות מופשטות ומושפלות לשעשועם של חיילי הוורמאכט. גם אם סצנות מעין אלה עלו להרף עין במוחו הקודח של טרנטינו, ברור שמפאת כבוד לקורבנות הוא לא העלה על דעתו אפילו לשלבם בתסריט. אבל הגוף השחור הוא עדיין הפקר. אפשר להציגו עירום, מוכה, משוסע על ידי כלבים, נאנס, וחבול – וכול זאת, לשם הבידור. גם אם הסרט נועד ליצור פנטזיית נקמה קתרטית במשעבדים הלבנים מהדרום, ולעשות לקלס את הקו קלאקס קלאן, אין בכך כדי להסתיר עובדה זו.
שנית, להבדיל מסרטים כגון 'כלבי אשמורת', או 'להרוג את ביל', האלימות המוצגת בסרט איננה פנטזיה אלא אמת היסטורית. ואני לא מתכוונת לקרבות המנדינגו שהן בחזקת שמועה ללא סימוכין היסטוריים. במציאות, השחורים בארה"ב, גם בתקופת העבדות וגם הרבה שנים אחר כך, סבלו מאלימות פיזית קשה ואיום באלימות פיזית באופן כמעט בלתי פוסק. אבי שגדל בעיירה קטנה במיסיסיפי בשנות ה-30 של המאה הקודמת תיאר את הטרור שהושלט על הקהילה השחורה הן על ידי הקלאן והן על ידי השריף וסגניו. שיטת הלינץ' (שאגב, לא כוונה רק נגד שחורים) הייתה אמצעי אכיפה לשימור הסדר החברתי, שכונה ג'ים קרואו. לבנים יכלו להכות את עובדיהם השחורים, להלין את שכרם, לנשלם מבתיהם, ללא דין וחשבון, בעוד ששחורים נענשו במאסרים ארוכים, בעבודת פרך במקרה הטוב, ובלינץ' במקרה הרע, בגלל גחמה של אדם לבן.
האלימות הממסדית כלפי השחורים בארה"ב טרם נעלמה. אחד מתוך שלושה גברים שחורים ימצאו את עצמם במעצר במהלך חייהם. בניו יורק בשנה שעברה, מספר האירועים של stop and frisk – השיטה לפיה שוטר רשאי לעצור אדם שנראה לו "חשוד" ולערוך חיפוש על גופו – שבהם היו מעורבים גברים שחורים או היספנים, היה פי שלוש (!) ממספרם של אלה באוכלוסיית ניו יורק. מיסוד האלימות מעוגן גם בחוק, כמו באבחנה המגוחכת בין קוקאין, הסם היקר שעשירי וול סטריט נהנים ממנו, לקראק, הסם הזול של העניים; וגם ביישום החוק, עם עונשים כבדים המוטלים על שחורים עניים, שידם אינה מסגת עורך דין, מול העונשים הקלים יותר ללבנים ואלה שידם משגת הגנה משפטית ראויה.
היבט נוסף לאלימות הממוסדת נגד שחורים הוא ריבוי המקרים של אלימות שוטרים, שגם הם לעיתים קרובות שחורים, נגד גברים שחורים. לעיתים יש סיקור תקשורתי של אלימות זו. רבים יזכרו את רודני קינג בגלל המהומות שפרצו בלוס אנג'לס ב-1991, ואולי גם את אמדו דיאלו, שסיפור הריגתו ב-1999 על ידי שוטרים (שזוכו במשפטם) במטח של למעלה מ-40 כדורים הונצח בשיר הנהדר של וויקליף ז'אן. רק בשנים האחרונות הצטרפו לרשימה מזוויעה זו אבנר לואימה, מהגר מהאיטי ששוטרים במעצר ביצעו בו מעשה סדום עם מקל של מטאטא; שון בל, בן ה-23, שבדרך ממסיבת הרווקים לחתונתו, נרצח במטח יריות ע"י שוטרים; או קנת' צ'מברלין בן ה-68, איש חולה ומבולבל, שנרצח בביתו ע"י שוטרים כשסרב לפתוח להם את הדלת משום שחשב שהם פורצים. והרשימה נמשכת, ונמשכת, ונמשכת.
מבט פמיניסטי על הדימוי של נשים באמצעי התקשורת והתרבות ממחיש עד כמה דימוי זה, המתייחס לנשים כאל ישויות פגיעות, פאסיביות, קורבנות, מנציח את האלימות כלפי נשים. גם כאשר החשיפה היא למטרות חיוביות, כגון קמפיין להעלאת מודעות לאלימות כלפי נשים, ללא נוכחות נשים פעילות הנאבקות בהצלחה באלימות זו, אין תועלת בקמפיינים מעין אלה. גם הצגת שחורים כמי שנעים בין קצוות קיצון מקורבנות פאסיביים למלאכים נוקמים למעשה מנציחה את האפליה והגזענות, וזאת משום שבפועל ההתנגדות השחורה נתפסת כאיום על הסדר החברתי.
יש קשר ישיר בין הזילות בחיי שחורים ובזכויותיהם לבין ההתייחסות לגוף השחור כאובייקט לחבטות או אובייקט מיני, או שילוב של השניים (גופו הבוהק והשרירי של ג'אנגו או של לוחמי המנדינגו, האישה חשופת החזה הקשורה לעץ). עד אשר לא יעלה עוד על הדעת להציג קורבנות שחורה כבידור, כשם שאונס נשים או שריפת יהודים אינם בידור להמונים, לא נוכל לטעון שאין גזענות.
כל עוד תפיסת החיים כקומיקס של טרנטינו צמצמה את עצמה לסרטי פשע בלי הקשר גזעי והיסטורי ישיר היה בתנופה הקולנועית של הסרטים שלו חן ורעננות בגלל השפה השנונה שלהם. ברגע שהוא הלביש את האלימות הגרפית שלו על אירועים היסטורים כביכול בשם אפליה מתקנת הם נהפכו למנייריזם זול על סף הבידור הדוחה להמונים. וזה עוד מבמאי שטען פעם שהיסטוריה היא עניין לחנונים. גם ביהודים הנוקמים של ממזרים חסרי כבוד לא מצאתי שום דבר מבדר. מה לעשות שמדובר בגאון ושרלטן בעת ובעונה אחת ככה שאני ימשיך לראות את הסרטים שלו אבל איפה כלבי אשמורת וספרות זולה ואיפה הסרטים שהוא עושה היום. כאילו במאי אחר ביים אותם.
אין שום בעיה עם המילה "כושי",מילה הלקוחה מהתנ"ך,רמנא ליצלן!! הבעיה היחידה היא עם הדיקטטורה הלשונית,או ה"פוליטיקלי קורקט" בלשון הדיקטטורים,המנסה להכתיב לנו,לקהל הפשוט,איך לחשוב ואיך לדבר.
כושי/שחור/אפרו-אמריקאי,כולן מילים בעלות אותה המשמעות בעיני רובו המוחלט של הציבור.
הציבור "הנאור" תמיד ימצא גזענות בכל דבר ועניין,אבל תמצאו בתוכו מעט מאד נישואי "תערובת",עם בני הציבור שעליו הם מגנים,לכאורה.
גם הציבור ה"אפרו אמריקאי" הוא גזען כלפי ה"לבנים",אבל זו גזענות לגיטימית בעיני הציבור "הנאור".
אחד מכל ארבעה "אפרו אמריקאים",ימצא את עצמו במעצר,לא בגלל ציבעו,אלא בגלל שה"אפרו אמריקאים" מעורבות במעשי אלימות ופשע יותר מבני "צבעים" אחרים.
דרור אהבתי את הקטע שרשמתה
הציבור "הנאור" תמיד ימצא גזענות בכל דבר ועניין,אבל תמצאו בתוכו מעט מאד נישואי "תערובת",עם בני הציבור שעליו הם מגנים,לכאורה.
מכיר את הקטע מהחמישיה הקאמרית " יש לי חבר ערבי" ……..
אז בעצם מה שאתה אומר שזה בסדר להגיד "כושי"…?!
אפילו בתנ"ך הפרשנים ורש"י ראו במילה "כושי" מילה לא תקינה מכיוון שהיא מעליבה את האדם השחום העור במקום להעצים אותו. וכשהיה כתוב בתנ"ך "כושי" הם התכוונו שהאדם ה"כושי" הוא יפה , אצילי, וחזק ושיש בו משהו מכשף שגורם לאנשים לאהוב אותו ולחשוק בו.
ובקשר למעצרים של אפרו-אמריקאים. זה לא שהם רוצחים, גנבים או אלימים זה כשלאנשים בארה"ב אין את מי לאסור הם יפילו את זה על השחורים למה?! כי איך המשטרה שם פועלת לפי דעתה היא לא מבחינה בין שחורים מבחינתם הם כולם נראים אותו דבר. שזה הדבר הכי אבסורדי וטיפשי שאפשר לומר זה כמו שאני יגיד שכול הלבנים נראים לי אותו דבר או כול הסינים דומים אני לא מבחינה ביניהם.
התגובה שלך גזענית ואתה מצדיק את הגזענות אז מה שאומר שאתה גזען.
טרם ראיתי אך גיבוריו של טרנטינו מזכירים לנו את האינדיבידואליזם הש ט ח י, האלים, הרגעי, זה המקושר אל הקפיטליזם (במיחד הדיגיטלי, המהיר). זוהי זהות (חלולה, אבל מושכת) המפגינה יוהרה ועצמאות מחשבתית לכאורה, אבל למעשה היא ברבריזם המרים את ראשו – מעין שלב התפתחותי של הקפיטלזם הדורסני. ברגע שאנו מורגלים ומחונכים לסיפוק מהיר ומיידי אנו נאלצים לזרוק את המשמעויות שדורשו שקידה ארוכה יותר ובוחרים להשאר עם השואו הראוותני כסאבסטנס. הדבר הזה נתפס כ cool ואם כל העולם נדפק מזה – אז לא נורא – זה רק בבחינת collateral damage שלא במתכוון…או איך שנהוג לומר ביחידות Shit happens ,ובמחוזותינו הקרובים יותר – "מכה קלה בכנף"… מעניין ומדאיג. לייבוביץ קרא לזה ברבריזציה של התודעה האנושית (נדמה לי).
קשה לעבור את הצנזורה הפוליטית של "אבירי חופש הדיבור"… חחח…
דרור
יש להם מין הפרדה כזאת כאשר זה לא נוח להם זו הסתה וסתימת פיות כאשר זה נוח להם ומציג את הקו שלהם זה חופש הדיבור וכבר היו דברים מעולם אני מקווה שלפחות את זה לא ימחקו
תודה, אילנה, על דברייך הכה צודקים. ואם תקבלו את ההמלצה ותוותרו על הסרט, נצלו את הזמן שייתפנה לכםן (ותפנו עוד) לקריאת ספרו של רלף אליסון, "אדם בלתי נראה", הנמצא עדיין בספריות ובחנויות לספרים משומשים (תורגם לעברית בהוצאת זמורה ביתן, 1988). הספר מתאר את מסעו הפיסי והאינטלקטואלי של אפריקאי-אמריקאי חסר שם ממסיבת הסיום בבית ספרו שבדרום הגזעני, שהפכה לקרב מנדינגו ("battle royal") שבו זכה במלגת לימודים אקדמיים, עד השתלבותו המאכזבת במאבקים השונים לזכויות אדם בניו יורק של שנות ה-40 (הספר פורסם ב-1952). שורת הפתיחה – "אני אדם בלתי נראה" – היא גם המסקנה האחרונה ברומן המופת הזה, הנקרא גם כמסה פורצת דרך על פניה המעוותות של האי-ניראות החברתית והפוליטית והשפעותיה על יחידים ועל קהילות. ואם אתם מוותרים על הסרט ועל הספר ונשארות לכםן 3 דקות פנויות, על תחמיצו את שיר הנושא של הספר, שבניגוד לגיבורו יש לו שם: "שחור וכחול" (ממכות), ונוכחות קולית בלתי נשכחת: לואי ארמסטרונג: http://www.youtube.com/watch?v=gHLTI2cMCQk
איום ונורא. סרט על תקופה שבה קראו לכושי כושי ומעיזים להגיד את המילה כושי. לאן נגיע, עוד יהיה סרט על זונות ויגידו את המילה זונה או סרט על ישראל ויעיזו להגיד מדינת ישראל.
זה בדיוק כמו לטעון ש"קעקוע של דרקון" מעודד ומנציח אלימות נגד נשים
סרטיהם, של טרנטינו ודומיו, הם שיקוץ מתועב, בשל האלימות שבהם.
זאת עוד לפני, שבוחנים אותם לעמקם, על-מנת לבדוק, איזשהו שד עדתי גזעני נסתר.
אישית, בשום-פנים-ואופן, אינני מוכן לצפות, כלל וכלל, בזהמתו של טרנטינו – בין שגזענית היא, ובין שמתנגדת במובהק לגזענות. האלימות הדוחה והמפלצתית, שבסרטיו ובסרטי הדומים לו, די בהּ, על-מנת להחרימם, לצמיתות ולחלוטין.
להציג את טרנטינו כגזען או את האלימות כנגד שחורים כגזענית זאת עוד דוגמא איך יפי נפש פסדו ליברלים "פוליטקלי-קורקט" איבדו את שארית ההגיון והשכל הישר.
לגבי האלימות הזוועתית של הנאצים נגד יהודים יש תיעוד רחב של צילומים אוטנטיים ממלחמת העולם השניה.
ואילו את האלימות הקשה והאכזרית כנגד שחורים – ההיסטוריה המצולמת חסרה.
טרנטינו באומץ ראוי לשבח לא מוכן לשחק את כללי הנימוס השיקרי של הפוליקלי-קוקט – ומציג את הדברים כפי שהם היו.
זה לא נוח לחיך המנומס של ליברלים מאוסים.
טוב שיש טרנטינו.