מזמן לא נתקלנו באיש שרצח את הוריו וביקש רחמים כי הוא יתום. אבל אין יום שבו לא תשמע ישראלי מתלונן על "התדמית הגרועה" של מדינתו בתקשורת הבינלאומית, בלי להיות מוטרד כלל מכך שה"תדמית" היא צילום מצב שיצרה המדינה היקרה במו ידיה חסרות הרחמים והתבונה.

במדינה שראש הממשלה שלה הצליח להפוך אפילו את המושג "טיהור אתני" לאתנחתא קומית בשורת הטרגדיות היומיות שלה, וצלמים נרדפים בגין תיעוד פשעים שביצעו חיילים, אין להתפלא על כושר האמצאה של תובעת צעירה בבית המשפט המחוזי בנצרת. השבוע היא קבלה מרות על הפרסום הגדול ברחבי תבל שזכתה לו המשוררת דארין טאטור, העצורה מזה שנה בגין האשמות מופרכות לחלוטין, פרי דמיונה של משטרת ישראל וכוחות בטחון אחרים.

דארין טאטור מתראיינת בתום הדיון בבית המשפט (מקור)

כך הלינה התובעת אלינה חרדאק בפני בית המשפט המחוזי בנצרת בעת דיון שעסק בבקשה לאפשר לדארין ולבני משפחתה לחגוג את חג הקרבן בצוותא גם מחוץ לבית: ""די בהקלדת שמה של האינטרנט [הכוונה כנראה ברשת האינטרנט] כדי לראות כי האיסור פרסום הינו בגדר המלצה מבחינתה, למרות שהיא מודעת לאיסור זה, איסור שנקבע מלכתחילה נוכח ביצוע העבירות ואופיין."  (נרשם בפרוטוקול בית המשפט מיום 12.9.16). זו כמובן התבטאות מוזרה ביותר, שהרי מעולם לא הוטל צו איסור פרסום על מעצרה או חקירותיה האבסורדיות במשטרה של המשוררת, שהניבו כתב אישום שעל פניו חסר כל בסיס משפטי הנדון מזה חודשים בישיבות פתוחות לציבור הרחב של בית המשפט. גם אילו הוטל צו כזה, הרי אי אפשר להאשים בהפרתו את המשוררת המנותקת כבר שנה מכל אפשרות להתבטא באופן פומבי.

מה שנכון, פרסומים בבלוגים של פעילים פוליטיים בארץ ובעולם ובעקבותיהם גם באמצעי תקשורת המוניים התפשטו כאש בשדה קוצים מאז פורסם המקרה בבלוג "חיפה החופשית" של יואב חיפאווי – וזאת רק אחרי שדארין ישבה כבר שבעה חודשים במעצר, מתוך זה שלושה חודשים בכלא. מה לעשות, לעתונאים ולבלוגרים יש חולשה לסיפורים על סתימת פיות, והמעשה הזה, שבמרכזו צעירה עדינה בת 34 שחירותה נשללה והיא מוגדרת כ"מסוכנת לציבור" בגין טקסט שתורגם מערבית לעברית ברשלנות טיפוסית הוא סיפור טוב מכדי שאפשר יהיה לעבור עליו לסדר היום.

עתה התובעת, בשם המדינה, מאשימה את דארין טאטור בכך שהיא הפכה לאושית אינטרנט מפורסמת – כאילו לא היתה זו המדינה וזרועות החוק חסרות המעצורים שלה ששלפו מאלמוניותה אשה צעירה מריינה שכתבה פוסט נרגש באינטרנט בעקבות הירי חסר המעצורים באשה צעירה אחרת, בעפולה. המשטרה והפרקליטות הפכו את דארין לסמל – מן הסתם בכוונה להפחיד ולהרתיע אזרחים ישראלים אחרים משימוש בזכות הביטוי הלגיטימית שלהם, וכדי להודיע בראש חוצות שלמדינה מותר לסתום את פיו או פיה של כל מי שמתקומם נגד שיטות הדיכוי שלה. עכשיו מפריע להם שבעולם מדברים על דארין.

סיפור מיתולוגי על פיקסו אומר שנציג הממשלה שמטוסיה הפציצו את העיירה גרניקה (לא חשוב איזו ממשלה) פנה אליו בזעם במהלך התערוכה הבינלאומית בפאריס בשנת 1937, שבה הוצג מטעם ממשלת הרפובליקה הספרדית ציור הענק שלו "גרניקה" המתאר את הסבל הנורא שגרמה ההפצצה: "זאת העבודה שלך?"  שאל האיש. האמן השיב בנחת: "לא, זה העבודה שלכם". בלי להשוות, חלילה, צריך להסביר לתובעת חרדאק שהפרסום של דארין טאטור זו יצירה בלעדית שלה ושל שולחיה.

Share on Facebook