מאת חיים ברעם
מפעם לפעם אנחנו שומעים שאריה דרעי עומד לשוב לפוליטיקה, לרשת את מנהיג ש"ס אלי ישי, או לחילופין להקים מפלגה מזרחית-דתית מתונה, שתפיח תקוות חדשות בקרב הבורגנות הליברלית, המשוועת לעצור איכשהו את הגל הפשיסטי בחברה, מבלי לצאת ממש למאבק ברחוב נגדו
בין הנוסחאות המתמטיות שקבע משרד הביטחון כדי להגביל את כמות המזון שנכנסה לרצועת עזה ובין "תנופת הבנייה" של חמאס, עליה כתב רוני שקד במאמרו "הבונים החופשיים" (מוסף 24 שעות של "ידיעות אחרונות", 14.11.2010) קיים קשר הדוק ואף סיבה דומה: חוסר שקיפות שמאפשר הנצחת מדיניות פוגענית כלפי תושבי עזה וטיפשית מבחינת האינטרסים של אזרחי ישראל. אכן, [ קראו עוד ]
מאת אפרים דוידי
טוטו המשבר הכלכלי מוסיף להתגלגל. היום זו אירלנד המככבת. "יש להצילה" זועקות השבוע כותרות העיתונים. לפני חודשים ספורים הייתה זו יוון שכיכבה. לכאורה יוון ניצלה, אבל מקריאת העיתונות הכלכלית האירופית של השבוע ניתן להבין שההצלה לא הצליחה
מאת ראובן קמינר
אם ישראל אומנם תואיל בטובה להסכים להקפאת בנייה לשלשה חודשים בשטחים הכבושים (למעט בירושלים), ארה"ב תמטיר על ישראל שפע של טובין: מטוסי קרב מתקדמים, נשק מתוחכם, חיפוי מוחלט בזירה הדיפלומטית הבינלאומית ועוד. ישראל והפטרון האמריקאי שלה איבדו כל חוש של בושה והגינות, והם עומדים לסגור בינהם עיסקה, נגד הפלסטינים ועל חשבונם.
מאת חיים ברעם
כלי התקשורת מדיפים כיום ניחוח עז של פסימיות מעובה, ודווקא הפרשנים היותר נאורים מפיצים תחזיות קודרות לעתיד הקרוב והרחוק. לכולם יש סיבות טובות, כמובן, וקשה להתווכח עם הלוך רוח המבוסס גם על עובדות וניתוח מפוכח של תהליכים לטווח ארוך. התמוטטות המחנה היוני בציונות כואבת לרבים וטובים, בלי קשר לתרומתם האישית למצב הדברים.
מאת אפרים דוידי
כ-120 אלף בני-אדם הצטרפו בשנה שעברה למעגל העוני. כך עולה מדו"ח העוני של הביטוח הלאומי שפורסם השבוע. בסך הכל חיים בישראל 850,300 ילדים עניים. מהנתונים עולה כי כמעט שניים מכל חמישה ילדים הם עניים. מהדו"ח עולה עוד כי 15 אלף משפחות, רובן מרובות ילדים, ירדו מתחת לקו העוני בשנת 2009. ר
מאת ראובן קמינר
עדיין מוקדם לעמוד על המשמעות המלאה של ניצחונם של הרפובליקאים ובעלת הברית החצי-פשיסטית שלהם, תנועת מסיבת התה, בבחירות אמצע הכהונה, שהתקיימו ב-2 בנובמבר. ברק אובמה הצליח לקבור את קואליציית התקווה עמוק באדמה. אפלה ריאקציונית יורדת על הזירה הפוליטית האמריקאית.
מאת ד"ר אסעד ע'אנם
במלאות עשור לאינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא מחובתנו לבחון את משמעות האירועים מנקודת מבט היסטורית ולהציב את המאורעות במסגרת ההתפתחות הכללית של החברה הפלסטינית בישראל. כמו כן שומה עלינו לפרש נכונה את השלכות האירועים דאז כדי להפיק מהן תועלת מרבית למען עתידנו.
מאת אילנה הרסטון
המשפט הזה – Yes We Can, But… – הוא מה שייזכר כנראה מעונת הבחירות 2010. כאשר ג'ון סטיוארט, מנחה ה-Daily Show, שאל את ברק אובמה אם השינוי הגדול שהבטיח היה למעשה תיקון קל, ענה הנשיא הרדוף שהוא מאמין עדיין שניתן לעשות שינוי דרך, אבל… (פרץ צחוק בקהל) זה יקח זמן. אין ספק שהבחירות היו מפלה לדמוקרטים, ואין ספק שגם כל הלקחים הלא נכונים יילמדו.
מאת שמואל אמיר
כאשר עלה נפוליאון השלישי לשלטון, שנים רבות אחרי נפוליאון בונפרטה, העיר מרקס את הערתו הידועה, שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים: קודם כטרגדיה ואחר-כך כפארסה. לנו לא היו עדיין נפוליאונים (רק אהוד ברק זכה לכינוי נפוליאוני מלעיג), אבל ועידות שלום החוזרות על עצמן כפארסה אחת מתמשכת היו לנו גם היו.
מאת בנימין גונן
בשבוע שעבר נחתם הסכם קיבוצי למגזר הציבורי הכולל תוספות שכר. נכון, השביתה היא אמצעי ואינה מטרה ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני, מתגאה בכך שהוא מנהיג אחראי ומדגיש בכל הזדמנות שהוא מצדד ב"שולחן עגול" בהשתתפות הממשלה, המעסיקים וההסתדרות. זכורה לכולנו תמונת העבר המלבבת של לחיצות הידיים בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו , נשיא התעשיינים, שרגא ברוש, ועיני. אך הפעם השולחן נעלם.
