מאמרים מאת אסנת אלון:
עדות אישית / חוה גרמניה
אני מנסה לחשוב מתי לראשונה התחלתי להיות מודעת לנושא הזה של השואה… ההתחלה קשורה קודם כל לשפה, לשפה הגרמנית. מצד אחד זוועה,שנאה – יומני גבע עם הנאומים של היטלר בכיכרות שהיו מוקרנים על הדשא. או הכלבים הענקיים ששמרו על גדר הקיבוץ. לאחד קראו נדמה לי היטלר ולשני בגין, האיסור לקנות תוצרת גרמנית. יותר מאוחר, כנראה מפני שגדלתי עם מיכאל, הבן ...
אבא סוכנות ואמא קיימת
פעם, לפני זמן, באחת מסדנאות המפגש שבין יהודים לערבים שהנחיתי – כאשר עברנו לעבודה בקבוצות חד-לאומיות – שאלתי את אחיי, המשתתפים היהודים, האם הם מוכנים לספר בקיצור "איך הגענו לכאן"? ביקשתי מהם לשכוח לרגע את כל הידע שנצבר אצלם (אולי שמעו או קראו משהו של ההיסטוריונים החדשים, אולי שחטו כבר פעם איזו פרה קדושה…), ואז ביקשתי שייזכרו בגרסה הקדומה ביותר ...
בזמן שישנתן
הדפדוף חסר המנוחה שלי בעיתוני סוף השבוע והצפייה האקראית במהדורות החדשות, תפסו אותי לרגע… אני שלמשמע כל הקורה בשנתיים האחרונות אומרת בהתרסה: תעירו אותי כשזה יגמר. ואז כשעצרתי לרגע, מול נהר המלים שנשפך עלי כמו שבר ענן פתאומי, התחילה המחלה שלי: אני סופרת. מתוך כל המרואיינים, הפרשנים, החכמים הקבועים והחכמים לרגע: עשרות גברים, מוכרים לי ולעצמם ומשוחחים האחד עם השני ...
