מאת חיים ברעם
בדרכו הפתלתלה והערמומית הצליח שר החוץ אביגדור ליברמן להטביע את התקשורת בערפל עמוק, לעתים מר וצורב בעיניים, לעתים מתקתק ומקהה חושים. ליברמן נחשב לאיש חידתי והוא באמת כזה. אבל ליברמן הוא איש נבון וקר רוח, שמחפש לעצמו נישה מתאימה כדי להתבצר מול חברה עוינת מבחינתו, ולנסות לחפש לעצמו מקום תחת השמש.
מאת רוני פלומן
אבל אז הפגישו אותי עם יזם ערבי. הוא היה צריך ייעוץ. הוא בדיוק התחיל להקים סטראט אפ. לבדו. כיזם ערבי לא היו לו שום חברים עם סיפורי מרפסת על איך הם גייסו מההוא ומכרו לזה ושכנעו את ההוא, האיש המאוד-חשוב. הוא פשוט היה מוסלמי משכיל מהצפון עם להט נאיבי, חוסר כבוד למכשולים, אפס פחדים ומוכנות לספר את סיפורו.
מאת אבשלום קווה
לא רק אנשים מן הישוב קובלים בפני הפובליציצים למיניהם על עוולות השמאל הרדיקלי. לפני שבועיים פורסם באחד מאותם כלי תקשורת אימתניים מכתב מהשבר הסורי-אפריקני שטען כי אין לו ספק שלא רק הפזורה השמאלנית ומדינת תל-אביב אשמים במצב אלא גם למשולש ברמודה תפקיד מרכזי ביצירת עמק הבכא.
מאת חיים ברעם
הישראלים מדחיקים את האמת ואת העובדות לא מתוך טיפשות; יש בחברה שלנו המון אנשים מבריקים שאינם רוצים לדעת ויש להניח שהם חוששים מאוד מתחזיות קודרות על הצפוי לנו. כדאי להזכיר שלגבי ישראלים מכל קשת הדעות, הדיון על הממדים הגלובאליים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו מופשט או תיאורטי.
מאת רעיה ירון
גדלתי בקבוץ גניגר על ערכים ברוח הציונות המתחדשת. עד היום ערכים אלה מדריכים אותי. באותה עת לא היה צורך במנהלת שתנהל את הערכים. תרמנו בגאווה לקק"ל. חונכנו שצה"ל הוא צבא ההגנה לישראל. היום, כשאני מנסה לבחון מה נשאר מאותם ערכים, אני משפילה את עיני מבושה.
מאת ז.
ב-10 בינואר 2012, ברחתי מאריתריאה. קודם למדתי מנהל עסקים בקולג' ואחרי סיום הלימודים התחלתי ללמד מתמטיקה בבית ספר תיכון. במקביל לעבודה שלי התחלתי לעזור לאנשים שהתנגדו למשטר לברוח מהמדינה. כעבור שנתיים אנשים אמרו לי שהמשטר גילה שזה מה שאני עושה, ושאני בסכנת חיים. לכן ברחתי. היה מסוכן מדי עבורי להישאר שם.
מאת יערה בר-און, נעימה ברזל ואילה צור
רצינו לספר לכם על אדם ורטה שלמד בתכנית המוסמך בהוראה (M.Teach) באורנים, מכללה אקדמית לחינוך ליד טבעון. נדהמנו ללמוד את השתלשלות הדברים בבית ספר גרינברג ואת חשיפתו של אדם לאיומים ושיסוי שלובו על ידי מיכאל בן ארי. נראה לנו שאדם זקוק לתמיכה והגנה בדיוק בשמה של "הלמידה המשמעותית" שמשרד החינוך דוגל בה.
מאת חיים ברעם
אחרי שבכיתי בלבי על שולמית אלוני, והרגשתי, כמו רבים אחרים מהמחנה הנאור בישראל, שעולמנו נעשה יותר ריק ויותר חלול בלעדיה, הרשיתי לעצמי לחייך בשקט מר, נוכח המחשבה שהכול השתנה בקצב כה מהיר, עד שאין לנו ברירה אלא להשתנות בעצמנו.
מאת אבשלום קווה
במשך זמן לא מבוטל השתתפתי במרתונים ובמרוצים לביציות במקומות שונים בעולם כמוסקבה, אבו-דאבי, בית ליד, העיר גואטמלה, ניו-יורק, כמובן ולא הצלחתי עד כה להגיע ראשון ליעד. קיבלתי תעודת הוקרה מהתאחדות העורלה האבודה במסגרת תכנית החומש: עשה לה רב או רבנית.
מאת גדעון עשת
ביום ראשון האחרון, 26 בינואר, התחיל בדאבוס שבשוויץ מפגש שכותרתו "שוברים את הקיפאון". וזה אופיו של הוויכוח הפוליטי הישראלי: מצד אחד נמצאים אלה שלא מוכנים לוותר על 100% מהשטחים הכבושים ומצד שני עומדים אלה שלא מוכנים לוותר אפילו על 10% מאותם שטחים.
מאת גדעון ספירו
שולה אלוני הלכה לעולמה ותחושתי הראשונה הייתה שישראל ללא אלוני זו ישראל שנפל בה פגם. היא הייתה דוגמה ומופת למאבק מתמשך ורצוף למען ישראל הומנית, דמוקרטית, שוויונית, שוחרת שלום שהפנתה עורף לכיבוש, לגזענות, להומופוביה, לקסנופוביה ולאפליית נשים. היא הייתה פמיניסטית לפני שהמושג היה שגור בפי כל.
