מאת חיים ברעם
אחרי שבכיתי בלבי על שולמית אלוני, והרגשתי, כמו רבים אחרים מהמחנה הנאור בישראל, שעולמנו נעשה יותר ריק ויותר חלול בלעדיה, הרשיתי לעצמי לחייך בשקט מר, נוכח המחשבה שהכול השתנה בקצב כה מהיר, עד שאין לנו ברירה אלא להשתנות בעצמנו.