מאת תאיר קמינר
גיליתי את כל אותם האנשים שלא מוכנים להיכנע לרוע ולאכזריות, לא מוכנים לעצום עיניים. אנשים שמאמינים בשוויון בין בני אדם ונאבקים למענו. נאבקים למען שיפור, למען שינוי ולמען בטחון אמיתי ושלום. כמה מדהימה היא התחושה שאת חלק ממשהו. ומשהו טוב.

מאת תאיר קמינר
השיח הצליח לגרום לכולם לשנוא באופן עיוור את הביקורת. הממשלה שלנו מצליחה להסית אותנו נגד עצמנו. והחברה שלנו משתפת פעולה: למשמיעי הביקורת קוראים בוגדים, לאלו שרוצים לשנות קוראים קיצונים.

מאת תאיר קמינר
הרי יש חיילים שעושים שמירות אמיתיות, וארוכות וקשות יותר. חוץ מזה, אנחנו שומרות בזוגות, אז יוצא להכיר בנות ולהיכנס לשיחות מעניינות ויש זמן להרהר בדברים ולחשוב הרבה (כשאת לא נרדמת).

מאת תאיר קמינר
אני מתאמצת לא להיכנע לכעס ולזכור שגם המפקדות פה הן קורבנות. הצבא הוא זה שמעמיד אותן בתפקיד שכדי לשרוד אותו הן צריכות לא להסתכל לנו בעיניים, שלא נזכור שעומדות מולנו בנות בגילנו.

מאת תאיר קמינר
רוב הבנות ממש מפחדות להגיע לכלא מכל מיני סיבות. אבל אחת מהן היא החברה בכלא. כולן בטוחות שהן הולכות להיכנס למוסד לעברייניות, ואז לפתע הן מגלות ששאר הבנות בתא הן בדיוק כמוהן: רוב הבנות בכלא יושבות על עריקות או נפקדות, הן ברחו מהצבא. למה?

מאת תאיר קמינר
כאן, בתא בכלא, קיבלתי המון תגובות שונות ומשונות וניהלתי המון שיחות עומק. בכל "סקירה" (שיעור) שבה אני נמצאת יש לי הזדמנות להביא זוויות חדשות ולהשמיע את הקול שבדרך כלל לא נשמע. כמובן, במקום מגוון כמו כלא 6 התגובות לדברים שאני אומרת היו גם הן מגוונות.

מאת תאיר קמינר
להתייצב בבקו"ם, בפעם החמישית, להצהיר על סירובי להתגייס בידיעה ששוב אשלח לכלא. נשמע משביז, נכון? אז דווקא הפעם פחות. הסיבה היא שהפעם לא התייצבתי לבדי. הפעם התייצבנו לא אחת, אלא שתיים. התייצבנו יחד!

מאת תאיר קמינר
מהות הסרוב היא להגיד אנחנו לא חריגות. המערכת היא החריגה. השיטה, היא לא חוקית, המדיניות המתמשכת של הכיבוש "הזמני" היא לא מקובלת. אבל אנחנו, אנחנו בסך הכל בנות אדם, אזרחיות נורמליות שלא מוכנות להישאר אדישות.

מאת תאיר קמינר
להתגייס לצבא זו החלטה בעלת משמעות פוליטית. אבל כולם שוכחים (או בוחרים לשכוח) שזו החלטה וגם שוכחים שהיא מאוד פוליטית. ההחלטה לשתף פעולה, לתרום את חלקי, הקטן והשולי או הגדול והמשמעותי למפעל הכיבוש – היא החלטה פוליטית.

מאת תאיר קמינר
ברגע שהיא סיימה להקריא את הכתבות, אחת הבנות פנתה אלי: תאיר, אפשר לשאול אותך שאלה?. בוודאי, אמרתי. מכאן ואילך הסקירה הפכה להיות פחות או יותר בנושא הסירוב שלי, והקשר שלו לאקטואליה.

מאת תאיר קמינר
בכל פעם שאני מסרבת אני מציבה אלטרנטיבה לדרך של השנאה והמלחמות ואני נותנת השראה לצעירים בני גילי – לבחון את המעשים שלנו ולא לפעול בלי לחשוב.