מאת חיים ברעם
אחרי שבכיתי בלבי על שולמית אלוני, והרגשתי, כמו רבים אחרים מהמחנה הנאור בישראל, שעולמנו נעשה יותר ריק ויותר חלול בלעדיה, הרשיתי לעצמי לחייך בשקט מר, נוכח המחשבה שהכול השתנה בקצב כה מהיר, עד שאין לנו ברירה אלא להשתנות בעצמנו.

מאת גדעון עשת
ביום ראשון האחרון, 26 בינואר, התחיל בדאבוס שבשוויץ מפגש שכותרתו  "שוברים את הקיפאון". וזה אופיו של הוויכוח הפוליטי הישראלי: מצד אחד נמצאים אלה שלא מוכנים לוותר על 100% מהשטחים הכבושים ומצד שני עומדים אלה שלא מוכנים לוותר אפילו על 10% מאותם שטחים.

מאת גדעון ספירו
הסופרלטיבים שהרעיפו עליו עוררו בי אי נחת. במיוחד צרם את אוזני האזכור כי אהב מאד מוסיקה קלאסית. אני מניח כי אהב, אבל השילוב בין גנרל מלחמות העסוק ביום בהרג בני אדם ובערב חוזר לביתו מתרווח על כורסתו ונרגע לצלילי מוסיקה קלאסית עושה לי צלצולים באוזן. אולי בגלל שאני פליט מגרמניה.

מאת חיים ברעם
האֵבל על איינשטיין היה אמיתי, ולכן הצלחתי לכלול את עצמי בהסכמה הלאומית על איכויותיו כאמן ועל דמותו המיוחדת. עם זאת, שיר האהבה של אוליאל לאִמו, בעברית ובערבית מרוקנית, נוגע ללבי יותר מ"אני ואתה נשנה את העולם" מסיבות רגשיות ופוליטיות.

מאת נריה ביאלה
לפני יומיים גמרתי לקרוא את הספר "The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine" של מיקו פלד, צעיר בניו של האלוף מתי פלד ז"ל (1923-1995). הספר מתאר את התהפכות הלב ההדרגתית גם של הבן גם של האב, כל אחד בנפרד.

מאת חיים ברעם
כל זמן שמקללים אותי אני לפחות ממלא את תפקידי בעירנו כעוכר השלווה. כל זה לא גורם לי להשלים עם הטענות החלולות של אנשים כמוהו, ורק מעצים את הכורח להתמודד עם ההסכמה הכללית, לנסות לקעקע אותה, לשכנע קוראים לחפש נתיב אחר לחיים כאן.

מאת גדעון ספירו
זהו לא ספר אובייקטיבי, הנושא גם לא מאפשר זאת, אלא ספר עם שליחות. הוא מתריע מה קורה במדינה בה חישוקי הדמוקרטיה מתרופפים ולבסוף מתרסקים והעריצות משתלטת. לכן זהו ספר בעל משמעות אוניברסלית, יפה לכל עם ולשון, ויש לו רלבנטיות מיוחדת לישראל הנמצאת בשלב העריצות בשטחים הכבושים וההתרופפות בתחומי הקו הירוק.

מאת חיים ברעם
אחרי עשרות שנים בארץ דבק ביאיר שמץ של פטריוטיזם ישראלי, אולי בשל ליאת, בת הקיבוץ המאוחד שנשא לאישה. אבל הוא נשאר ספקן. זו הייתה מידה של אופי ולא רק אידיאולוגיה. לכן אולי חברותו עם יואב שרדה איכשהו.

מאת עופר יהלום
במאמרו "הבלוף של השמאל הציוני" תוקף גדעון עשת מאמר שכתב פרופ' חיים גנז, בנושא הצדקת הציונות. מכך מסיק עשת מסקנות מרחיקות לכת, לגבי חוסר הצדק (לדעתו) שקיים בציונות, בקיומה של מדינת ישראל, ובעמדתו המדינית של השמאל הציוני. הנסיון שעושה עשת להעמיס על גבו של גנז את כל עמדות השמאל הציוני, נראה חסר הגיון.

מאת ארנון דגני
סבור אני כי את ההבדל המוסרי בין הציונות של לפני 1948 לזו שאחרי 1967 לא יכול לקבוע אדם אחד, פרופסור ישראלי וציוני, אך מי שמחפש הבדלים היסטוריים קונקרטיים בין שתי "הציונויות" יכול למצואם.

מאת חיים ברעם
ירושלים איננה רק עיר מתחרדת, או ביתם הטבעי של אוהדי בית"ר (שרובם לא גרים כלל בתוך גבולותיה הלגיטימיים של עירנו). היא מחוז חפצנו בחלומות הכמוסים על "העיר המחולקת", גם אחרי שתנועת העבודה נגררה אחרי תעתועי השווא של "העיר שחוברה לה יחדיו".