מאת גדעון ספירו

כל אימת שמתרחש פיגוע רצחני, קורה לי לא אחת שמישהו שאינני מכיר פונה אלי, והנוסח תמיד דומה. "תראה מה עושים החברים שלך". לעתים אני מגיב "בוודאי חברים שלי. אני גידלתי אותם, השקיתי אותם, הזנתי אותם טיפחתי אותם, אני אשם. לא הכיבוש, לא הדיכוי, לא האפליה, לא חוסר התקווה, רק אני אשם. תודה".

מאת חיים ברעם

כיום מבקש מאיתנו בנימין נתניהו לבלוע בלי מלת ביקורת את הצעדים הדרסטיים שהוא מבקש לנקוט בשכונות הערביות בעיר. לפחות מבחינתי, זה לא יקרה. יש להגן על כל תושב תמים דרך, גם אם הוא מאמין ששני הצעירים מג'בל מוכּאבר הקריבו את חייהם למען אל-אקצה.

מאת שמואל אמיר

אין חדש תחת השמש, אמר קהלת, מה שהיה הוא שיהיה. כאשר קוראים בימים אלה את העיתונות הישראלית אין מנוס מלחשוב שחכם זה, שחי (או לא) לפני אלפיים שנה, כנראה צדק. הנה קראנו שארה"ב נזפה קשות בישראל בעניין מדיניותה כלפי הפלסטינים.

מאת איתן קלינסקי

חייבים לקום מקרבנו דמויות כישעיהו וצפניה, שיצביעו על הסכנה הטמונה לקיומנו הלאומי בארצנו, אם נמשיך לעלות על שרטון של "אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד", אם נמשיך להתמכר לערכים לאומניים במחיר התנכרות לערכים מוסריים ואנושיים.

מאת חיים ברעם

אני חושב שעלינו לתאר ללא רחמים את כל מחדלי הממסד ואת כל מעשי השחיתות שביצעו פוליטיקאים, ששלחו נערים צעירים למות על מזבח הדמגוגיה הלאומנית שלהם. הכתיבה, בעיקר של טור אישי שמופיע כבר כמעט שלושים שנה, חייבת להתכתב עם השקפות העולם של הקוראים ולגלות הבנה למצוקותיהם.

מאת חיים ברעם

רבים מאיתנו שׂמחו על כך שהאישה חיללה את כל הדגלים ולא רק את הדגל הישראלי שכן עובדה זו מצביעה שיש לה הסתייגויות מכל הסמלים הלאומיים. זה קצת דומה לאנחת הרווחה שלנו כאשר מסתבר שפיצוץ במרכז תל-אביב הוא מעשה ידיהם להתפאר של אנשי העולם התחתון ולא חלילה של פלסטינים.

מאת אורי וולטמן

אנחנו חיים בעולם שהמשטר החברתי-כלכלי הדומיננטי בו הוא המשטר הקפיטליסטי. לכן, העולם הזה לא הופך כולו לעשיר וגם לא הופך כולו לעני, אלא ההתפתחות בו היא משולבת ובלתי-שווה: מרביתו הופך לעני משום שמיעוטו הופך לעשיר.

מאת ראובן קמינר

אי אפשר להילחם בייאוש על ידי תיאור ורדרד של הסיכויים הפרלמנטרים לתמיכה בפתרון "שתי מדינות". אשליה כזאת מתעלמת מהדינאמיקה הפוליטית-קולוניאליסטית שעיצבה את הפוליטיקה הישראלית בעבר, ואשר מגדירה אותה עד עצם היום הזה.

מאת חיים ברעם

שר הביטחון משה בוגי יעלון נחשב עתה לכמעט מנודה בבירת ארצות הברית. כל משקיף מדיני בעולם היה מגיע לאותה מסקנה: כוונותיו של יעלון אינן ברורות, ויש להניח שהוא היה רוצה להתקבל בסבר פנים יפות בוושינגטון, אבל באורח אובייקטיבי הוא גרם לנזק ענקי למדינה.

אלי אמינוב

שרידי השמאל הציוני מגלים חיוניות מפתיעה ומדי פעם הם מתלכדים למאמץ נוסף של התחדשות והחייאה בלבוש חדש. מאמץ ההנשמה האחרון, המתגלה כפופולרי למדי, הוא תנועה שהמציאה את הסיסמה המקורית "ארץ אחת שתי מדינות".

מאת חיים ברעם

קראתי לראשונה את ספרו של קובי ניב, "החיים קשים, הא?" (הוצ' כנרת, זמורה-ביתן דביר 2014) לפני כמה חודשים, וחזרתי וקראתי בו שוב השבוע. הספר הוא לדעתי מעולה ומפריך לחלוטין את הפתגם "הרוצה לשקר ירחיק עדותו".