מאת מערכת "הגדה השמאלית"
פורום "הכרה" בנגב החל בימים האחרונים במסע מחאה נגד הריסת בתי תושבים בדואים בכפרים הלא מוכרים. באחרונה גברה תופעת הריסת הבתים על ידי הממשלה ולדברי פעילי "הכרה", "היא לובשת ממדים מדאיגים". פורום "הכרה" היא קואליציית ארגוני זכויות אדם וארגוני שלום הכוללת את אגודת הארבעים, איחוד המועצות לכפרים הבלתי מוכרים, בוסתן לשלום, הוועד נגד הריסות בתים, הפורום לדו-קיום בנגב, פרופיל חדש, רבנים למען זכויות אדם, תעאיוש, וועדי כפרים מהכפרים הבלתי מוכרים בנגב.
הבדואים הם קבוצה ייחודית המתגוררת בנגב מזה מאות שנים. בשנת 1948 היוו הבדואים את כלל אוכלוסיית הנגב ומנו כשישים אלף נפש. לאחר המלחמה נותרו בנגב כעשרת אלפים בדואים בלבד, היתר עזבו או גורשו לירדן ומצרים (רצועת עזה וסיני). בראשית שנות החמישים רוכזו הבדואים בתחום גיאוגרפי מצומצם (כ-1,500 קמ"ר) באזור הנגב המזרחי, אשר נקרא אזור הסייג והיה נתון לממשל צבאי עד לשנת 1966. בנגב המערבי, הצפוני והדרומי לא נותרה כלל אוכלוסיה בדואית. הקרקעות באזור הנגב המערבי והצפוני נמסרו לעיבוד הקיבוצים והמושבים שקמו. הטרנספר של האוכלוסיה למזרח הנגב, הביא לנישולם של שבטים מקרקעותיהם וריכוזם על קרקעות לא להם בצפיפות ובמצוקה גוברת.
בסוף שנות השישים נוסדה תל-שבע, ישוב הקבע הראשון של הבדואים שנועד לרכז את האוכלוסיה הכפרית-חקלאית בישובים עירוניים דלי תשתיות ומקורות תעסוקה בצפיפות גבוהה. מאז הוקמו ששה ישובים נוספים: רהט, כסייפה, ערוער ולקיה, כיום מתגוררת מחצית האוכלוסיה כ-70 אלף נפש בעיירות אלו ו-70 אלף בדואים נוספים, בעלי הקרקעות בעיקר, מתגוררים בעשרות כפרים בלתי מוכרים נעדרי תשתיות: מים, חשמל, ביוב, דרכים שירותי בריאות וחינוך, פינוי אשפה ועוד.
שלילת ההכרה, מניעת שירותים בסיסיים, שימוש בצווי הריסה והטרדות חוזרות ונשנות של ה"סיירת הירוקה", מטרתם היתה אחת – לגרום לאוכלוסיה לנטוש את אדמתה ולעבור לעיירות הקבע. ההיאחזות בקרקע גברה ברבות השנים וישנן משפחות צעירות הנוטשות כיום את העיירות וחוזרות לקרקעותיהן. לאחר מספר שנים בהן שרר "שקט יחסי" ובתים לא נהרסו, התחדשה מדיניות הריסת בתים בכפרים הלא מוכרים שבנגב. בחיפוי כוחות משטרה גדולים, הנוהגים בברוטליות כלפי התושבים המקומיים, החלה יישומה תוכניתו של שר התשתיות לשעבר אביגדור ליברמן שפעל לחיזוק הסיירת הירוקה, הגדלת המשאבים ל"טיפול" בבעיית הבניה הבלתי חוקית, כפי שזו מכונה על ידי השלטונות ואף הצעה להקים בתי דין מיוחדים לענייני קרקעות.
באוקטובר אשתקד נהרסו שני בתים בכפר קטמק בטענה שהם נבנו בשטח אש. יצויין שבתים אלה, בבעלות משפחת אל-גאוועיני מצויים במקום מזה עשרות בשנים. לאחר שהבתים נבנו מחדש הוצאו להם צו הריסה ואחד מבעלי הבתים הרס בלחץ הקנסות והמשפטים את ביתו החדש. בפברואר 2002 נהרסו שישה בתים בישוב מזרעה-לשהבה. בפברואר 2002 רוססו מהאוויר כ12- אלף דונם בהם נזרעה חיטה. היבולים הושמדו. במאי 2002 הרסו פקחי משרד הפנים ואנשי הסיירת הירוקה פעמיים את בתיהם הזמניים של בני אל-טורי אשר לאחר ריסוס שדותיהם חזרו להתגורר על קרקעותיהם באל-ערקיב שבסמוך לעיר רהט. כל הרכוש שהיה בבתים הוחרם. יוני 2002 הרסן פקחי משרד הפנים את בתיהן של שש משפחות מבני אל-רבידי אשר בנו צריפים סמוך לעיירה לקיה, כיוון שלא נמצאו להם מגרשים בעיירה. הבתים נהרסו על תכולתם. ב-27 ביוני 2002 הרסה הסיירת הירוקה שלושה בתים בסמוך לכלא באר-שבע של משפחת אבן-עיידה, בית נוסף בביר הדאג’ של משפחת אבו-לקימה ובית שלישי בביר אסלוג’ אבו-עאלה. ב- 3 ביולי 2002 הרסה הסיירת הירוקה ארבעה בתים בישוב ואדי אל-נעם של בני משפחת זאנון. ב- 9 ביולי 2002 הרסו פקחי משרד הפנים בחסות כוחות גדולים של משטרה ומשמר הגבול את ביתו של אל-סייד עבד אל רזאק. זה היה בית בן שתי קומות. הכוחות הגיעו בשעה 04:30 לפנות בוקר, דרשו מבני הבית לעזוב מבלי שהאחרונים יכלו להוציא דבר מה מביתם, פרט לבגדים שעל גופם. בבית התגוררו 16 נפשות. מדיניות זו מניפה שוט של הרס וגירוש מעל ראשם של 70 אלף תושבי הכפרים הבלתי מוכרים – אזרחי מדינת ישראל – שאינם יכולים לבנות את בתיהם כחוק בהיעדר כל מדיניות תכנון ממשלתית בכפריהם. הריסת הבתים היא חלק מניסיון הממשלה ל"רכז" בכפייה את כל התושבים הבדואים בנגב בעיירות דלות ומופלות לרעה, על מנת לפנות אדמות להתיישבות יהודית. מדיניות זו גזענית, חסרת סיכוי ופוגעת ברקמת החיים בנגב.
במסגרת מסע המחאה, פעילי "הכרה" מציעים לשגר מכתבים אל שרים בממשלת ישראל. להלן, מכתב לדוגמה:
לכבוד
מר אלי ישי – שר הפנים
ת.ד. 6158
ירושלים 91061
שלום רב,
הנדון: הריסת בתים של בדואים
אזרחי ישראל, הגרים בכפרים לא מוכרים מאז קום מדינת ישראל סובלים הבדואים בנגב ממדיניות הפוגעת בזכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם. בתחילת שנות החמישים דחקו אותם לאזור הסייג (בין באר שבע, לדימונה, ערד וצומת בית-קמה), ובכך מנעו מרבים מהם להמשיך לחיות על אדמותיהם ולקיים את אורח חייהם המסורתי. החל משנות השישים התחילו לדחוק אותם לערים חסרות תשתיות, כדי לסלק אותם משארית האדמות שברשותם. במסגרת מדיניות זאת שללו מכפריהם – בהם אולצו לגור כשריכזו אותם לאזור הסייג – את ההכרה.
משמעות הדבר, שמרבית בתיהם נבנו על פי תפישת הממשלה שלא לפי החוק, שנמנעים מהם שירותים בסיסיים בכפריהם כמו: מים זורמים, חשמל, מרפאות, בתי ספר, דרכי כניסה לכפרים, ביוב וכו’.; מדיניותה של ממשלת ישראל, גורמת לאוכלוסייה שלמה להיות "מפרת חוק", כאשר אנשים בונים את בתיהם ומספקים קורת גג בסיסית לבני ביתם. כל תינוק בדואי, שרק נולד הופך למפר חוק משנכנס לביתו.; מדיניות ממשלת ישראל עומדת בניגוד לאמנות זכויות האדם עליהן חתמה ישראל. זוהי מדיניות השוללת מהבדואים את הזכות לחיות לפי אורח חייהם המסורתי, איננה מאפשרת לבדואים בכפרים הלא מוכרים לגור במגורים הולמים, ומונעת מהם את השירותים הבסיסיים ביותר; איך היית מגיב אדוני השר אם היו מונעים מיהודים דתיים לקיים את אורח חייהם המסורתי ? כאשר אתה אדוני השר, מורה להרוס בתים של בדואים, אתה מחריב על משפחות שלמות את עולמן, אתה הופך את ישראל למדינה שאיננה מכבדת את זכותם הבסיסית של אזרחיה הבדואים לחיים לפי מסורתם, ואתה הופך את ישראל למדינה גזענית במהותה! אני פונה אל כבודו לחדול ממדיניות הריסת הבתים במגזר הבדואי, ולהתחיל לכבד את זכויות האדם הבסיסיות שלהם .
מספר כתובות למשלוח מכתבים בדואר אלקטרוני:
עוזי לנדאו, השר הביטחון פנים:
sar@mops.gov.il
שמעון פרס, שר החוץ:
sar@mofa.gov.il
אריאל שרון, ראש הממשלה:
webmaster@pmo.gov.il
