הדיון הסוער ב"חוק דרוקמן" הצליח להוריד את הצעת החוק מסדר היום הממשלתי, אך אין לטעות: לא צפוי שכעת ישתרר שוויון או צדק בחלוקת המרחב הישראלי. רוב הפוליטיקאים פשוט השתכנעו שהחוק "אינו נחוץ כעת", ואי-חקיקתו לא תפגע בהמשך הקמת יישובים ליהודים בלבד.
קו זה קיבל לאחרונה תמיכה מפתיעה גם מהנשיאה לשעבר של האגודה הישראלית לזכויות האזרח (!) – פרופ’ רות גביזון ("הארץ", 17 ביולי 2002), הטוענת שחשוב להבטיח כי יישובים יהודיים-חילוניים יוכלו לשמור על אופיים, ויכולת זו "מחייבת אפשרות חוקית למנוע חדירה ערבית…". זאת, על פי גביזון, עקב "האינטרס הלגיטימי" של המדינה "לחזק את הנוכחות היהודית בחבלי ארץ בישראל.. ולייצב שליטה בשטח…". הפתרון, לדעתה, הוא "גיבוש תוכניות התיישבות ודיור שתכלולנה מענה מגוון ומספק לכל המגזרים".
למרות ההדגשה החשובה על הגדלת מגוון היישובים הערביים, גישתה של גביזון צורמת מכמה טעמים. ראשית, תמיכתה בהמשך ההתיישבות היהודית מעודדת למעשה את המשכו של הקולוניאליזם היהודי הפנימי. זה מתבסס על תפיסת הנוכחות הערבית בנוף כ"בעיה", ופועל זה חמישה עשורים לייהוד המרחב, בדרך-כלל תוך שימוש באדמות ערביות מופקעות. קיים הבדל עצום בין ההתיישבות של טרום המדינה, בה נלחם הקהילה היהודית-עברית "על חפירות חייה" לבין התיישבות אתנית פנימית בחסות המדינה המוכרת ממילא כריבון בכל שטחה.
בגיאוגרפיה נהוג להבחין בין "התבדלות (סגרגציה) מתגוננת" של מיעוט בסכנה, לבין "התבדלות התקפית", המבקשת להעמיק את שליטת הרוב השולט. המקרה של קציר, כמו יישובים קהילתיים רבים אחרים, הוא דוגמא של התבדלות התקפית, הפוגעת בעצם קיומה של אזרחות משותפת ושוויונית. גביזון ותומכיה מבקשים להנציח תהליך זה על-ידי עיגונו בחוק.
בנוסף, גביזון מתעלמת מההקשר הגיאוגרפי של הסוגיה. בהסדרים הקיימים (גם ללא חוק דרוקמן) הערבים מנועים מלרכוש דיור בשטח של כשמונים אחוז ממדינתם. השטח ‘החסום’ משתרע על שטחי המועצות האזוריות, הכוללות מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים, אשר אינם מקבלים ערבים. גביזון מבקשת להנציח מצב של "אפרטהייד סמוי" על קרקעות מדינה, עם שיפורים קלים במגוון היישובים לערבים. האם ניתן להעלות על הדעת שבמדינה אחרת היהודים היו מנועים מלהשתקע ברוב שטחה של מדינתם? האם לא היתה קמה צעקה על אנטישמיות (ובצדק)?
שלישית, התמיכה בהתבדלות יהודית-חילונית מכניסה את גביזון ל"מדרון חלקלק": עיקרון זה יכול להוביל במהירות להדרה של קבוצות נוספות שאינן "מתאימות" לדרך החיים החילונית-קהילתית, כגון דתיים, רוסים, אתיופים, מזרחים-מסורתיים או עניים. מכאן קצרה הדרך להכרה דה-יורה בגטאות אתניים ומעמדיים, היעלמות הדרגתית של המרחב הציבורי המשותף, והתפוררות האזרחות המשותפת.
לבסוף, למרות הנטייה לראות ביישובים אלה כמעמיקים את האחיזה היהודית בשטח, אין לכך כל ראיה עובדתית. להפך, ההתיישבות היהודית בעשורים האחרונים ביש"ע ובגליל, הובילה למתח אתני ניכר, ובכך כרסמה קשות בלגיטימיות של השלטון הישראלי. ההתיישבות גם מעולם לא עצרה התקפות או פיגועים, אלא היוותה דווקא מטרה נוחה התקפות שכאלה. הדרך היחידה להעמיק את אחיזת המדינה במרחבה הריבוני, היא הענקת אזרחות שוויונית, אכיפת החקיקה, ושמירת הטריטוריה המדינית על-ידי הכוחות החמושים, ולא על-ידי "מתקפה גיאוגרפית" של קבוצת אזרחים אחת על המרחב של קבוצה שנייה.
אין האמור לעיל סותר את הזכות של קבוצות תרבותיות לבסס לעצמן דרך חיים בטוחה במרחבים תרבותיים. בחברה רב-תרבותית כמו ישראל ישאפו רוב התושבים ממילא להתגורר עם הדומים להם. אך הפלורליזם המרחבי-תרבותי צריך להתגבש בצורה רצונית, ללא כפייה חוקית ומנהלית הבונה חומות הרסניות בין קבוצות אוכלוסייה.
בפועל מתקיימת בישראל הפרדה וטוב שכך.
בקיבוצים הצועקים על גזענות אין ולו ערבי אחד .
בכפרים ערביים אין יהודים .
כל אחד ישמור על זהותו . ערוב רק יביא לצרות . המגעיל בכך שהגזענים מהקיבוצים מיללים בכנסת על ישוב שרוצה לשמור על צביון יהודי והם בעצמם שומרים על נקיון מערבים.
הפרופסור המכובד מביע את כל הדעות בסגנון המטריאליזם הדיאלקטי , כן שמירה על צביון לא שמירה על צביון.
לדעתי טוב שהחרדים ישמרו על צביונם . הכפרים הערביים שישארו בצביונם המיוחד ולא יהפכו לשיכוני וילות – ראה ואדי ערה .
ישובים קהילתיים ישמרו על צביונם כרצונם . התערבות בגץ בכל גחמה של אזרח תביא בסופו של דבר לקריסת האמון הציבורי בו .
לא כל דבר שפיט . אם הבגץ רוצה לבוא במקום ההלכה היהודית , המוסלמית והנוצרית , ימצא את עצמו בלי תמיכה ציבורית אשר ממנה הוא שואב את כוחו .
אני סבור שתהליכים כאלו הם בדרך כלל תהליכים טבעיים וקשה בצורה מלאכותית לשלוט עליהם או לתת הכוונה ברורה, כמובן שיש צורך לפקח או לעצור נקודות קיצוניות, אך השאלה אם אנחנו עדין שם?
נקיון