כשאני שומע את הסיסמה "פושעי אוסלו לדין", עוברת בי צמרמורת. לא בגלל העיוות הטמון בה, אלא בגלל הצליל. הסיסמה הזאת היא העתק מדוייק (ואולי במודע) של סיסמת הנאצים, בשנים שבהן הצליחו לקעקע את יסודות הרפובליקה הגרמנית. הם צעקו בגרון ניחר: "פושעי נובמבר לדין!"
"פושעי נובמבר" היו המדינאים הגרמנים, שחתמו בנובמבר 1918 על שביתת-הנשק שסיימה את מלחמת-העולם הראשונה. אחרי ארבע שנים של מלחמה קרס הצבא הגרמני. הקיסר ברח. המטכ"ל המהולל פשט את הרגל. הגנרלים הפצירו במדינאים למהר ולחתום על הכניעה, כדי להציל מה שניתן להציל.
אבל לפי האגדה הנאצית, קרה בדיוק ההפך. המדינאים, שחתמו על שביתת-הנשק, היו בוגדים. הם "תקעו סכין בגב הצבא המנצח". אשף-התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, לימד את אנשיו שאפשר להפוך כל שקר לאמת, אם רק חוזרים עליו בלי סוף. וככל שהשקר גדול יותר, כן גוברים סיכוייו להתקבל כאמת. ההסתה נגד "פושעי נובמבר" נשאה פרי. הם נרצחו, והנאצים הגיעו לשלטון בדרך דמוקרטית. ההסתה נגד "פושעי-אוסלו" כבר נשאה פרי עם רצח רבין, והיא הולכת וגוברת. בעזרתה מקווים אנשי הימין הקיצוני והמתנחלים להשתלט על המדינה. על פי המתכון ההוא, הם חוזרים על השקר ההיסטורי בלי סוף, עד שהפך בחוגים רחבים לאמת מוכחת. התקשורת חוזרת עליו כאילו היה מובן מאליו. ה"שמאל", או מה שנותר ממנו, מסתכל כמהופנט בשקר המתנפח, מוכה אלם והלם, בלי יכולת להתגונן.
האמת ההיסטורית היא, כמובן, שלא יוצרי הסכם-אוסלו חוללו אסון היסטורי, אלא רוצחיו. אם יש "פושעי אוסלו", הרי הם האנשים שחתרו תחת ההסכם מהיום הראשון, מנעו את מילוי סעיפיו והצליחו, במלחמת-גרילה עקשנית, להורידו מהפסים. כבסיס לשלום, הסכם-אוסלו לא היה הסכם טוב. הוא לא יכול היה להיות טוב, מפני שהתנאים האובייקטיביים היו גרועים. מאזן-הכוחות בין ישראל והפלסטינים היה ביחס של 1:1000. לפי כל אמות-המידה הקובעות – מדינית, צבאית, כלכלית, טכנולוגית ומה לא – היתה לישראל עליונות אדירה. הצלחת האינתיפאדה הראשונה אמנם יצרה תנאים נוחים יותר לפשרה, אך המצב היה עדיין רחוק מאוד מאיזון סביר. ערפאת לא טעה כאשר אמר אז לאנשיו ש"זהו ההסכם הטוב ביותר בתנאים הרעים ביותר."
בהתחשב בעובדות אלה, היה הסכם-אוסלו יותר טוב מכפי שיכול היה להיות. הוא אפשר את ההישג העיקרי: הכרת העם הפלסטיני במדינת-ישראל והכרת מדינת-ישראל בעם הפלסטיני ובתנועת-השחרור שלו. עד אז הכחיש כל צד את עצם קיום הצד השני. זוהי עובדה היסטורית בלתי-הפיכה. אין צורך למנות כאן את כל המגרעות של ההסכם, ובראשן אי-ההגדרה של היעד הסופי. נקבעו שלבי-ביניים מבלי לקבוע לאן הם צריכים להוביל, נקבע לוח-זמנים ארוך מדי, התחייבויות הצדדים נוסחו בצורה מעורפלת. ליקויים אלה לא נבעו מרשלנות, כפי שנדמה לרבים (ובעיקר לפלסטינים), אלא הוכנסו במתכוון, בעיקר על-ידי הקצינים הישראליים, שרבין נתן להם לשנות את נוסח ההסכם בשלב האחרון.
במחנה-השלום הישראלי ראו רבים את כל הליקויים האלה בעיניים פקוחות, אך אחרי ויכוח פנימי נוקב, רובנו החלטנו לתמוך בכל זאת בהסכם. הנימוק העיקרי שלנו היה: אחרי ההכרה ההדדית ההיסטורית תתפתח דינאמיקה של שלום, שאי-אפשר יהיה לעצור אותה. אני משוכנע גם היום שאילו התקדמו הדברים בקצב מזורז, היה הסכם-אוסלו מוביל לשלום. הזהרנו אז את רבין. ציטטנו באוזניו את דברי המדינאי הבריטי דייוויד לויד-ג’ורג’: "אי-אפשר לעבור על פני תהום בשתי קפיצות." (הוא אמר זאת לגבי הסכסוך בין בריטניה והאירים.) רבין, אדם הגון אך הססן מטבעו, פחד למהר. הוא תקע את המסמר הראשון בארון-המתים של אוסלו כאשר הכריז: "אין תאריכים קדושים." בכך הכשיר את ההפרות הראשונות של ההסכם ונתן לכוחות הנגדיים בישראל את הזמן הדרוש כדי להיערך להתקפה נגדית.
אצל הפלסטינים יצר ההסכם אופוריה עצומה. הייתי עד-ראייה להתפוצצות השמחה ביום החתימה. הפיגועים פסקו לתקופה ארוכה. הפלסטינים היו בטוחים שתמורת ויתוריהם הכואבים (הם ויתרו באוסלו רשמית על 78% של פלסטין המנדטורית) תקום בקרוב מאוד המדינה הפלסטינית בכל השטחים הכבושים, ובכללם ירושלים המזרחית. זה לא קרה. בזו אחר זו סירבו ממשלות ישראל למלא את ההתחייבויות, בטענה שגם הצד השני הפר את ההסכם. במשך כל השנים לא ביצעה ישראל את הנסיגה השלישית, שהיתה אמורה להתבצע לפני שלוש שנים, שאמורה היתה להקיף כמעט את כל שטחי הגדה (שטח "סי"). עד היום לא נפתחו ארבעת "המעברים הבטוחים" בין עזה והגדה. תנופת ההתנחלות נמשכה ללא הפסקה. המצב הכלכלי והאנושי בשטחים הלך ורע. (לדוגמה: לפני אוסלו יכול היה כל פלסטיני לבקר באופן חופשי בישראל ובירושלים ולנוע באופן חופשי בין הגדה והרצועה. הסכם-אוסלו שם לזה קץ).
האכזבה הנוראה בצד הפלסטיני גרמה למצב מסוכן. בצד הישראלי הפכה ההתנגדות תקיפה ואלימה. רצח רבין, מעשה של יחיד שביטא את רצונו של מחנה גדול, נתן את האות לרצח ההסכם. אויבי אוסלו הגיעו לשלטון בישראל, והם שולטים אצלנו עד היום. כל תהליכי אוסלו התהפכו, ושום פתרון אחר לא בא במקומו. שוב החל מעגל-הדמים של פיגוע-תגמול-פיגוע-חיסול. ברגע שתנופת המלחמה החליפה את תנופת השלום, קיבלו כל סממני אוסלו משמעות הפוכה. לדוגמה: ארבעים אלף הפלסטיניים החמושים, שהוכנסו לשטחים הפלסטיניים כדי לשמש מסד איתן למדינה הפלסטינית ולהבטיח את השלום והביטחון, הפכו לזרוע ההתקוממות נגד הכיבוש המתמשך. הרשות הפלסטינית, שנועדה להיות גרעין המדינה-בדרך, הפכה למוקד האינתיפאדה.
כל זה היה נמנע, והשלום בין שתי המדינות כבר היה הופך מזמן למציאות, אילו התקדמנו במהירות ובנחישות בדרך אוסלו. רוצחי אוסלו מנעו זאת – והם נמצאים בעיקר בצד שלנו. אשמת הצד החזק גדולה יותר.
הסיסמה "פושעי אוסלו לדין!" צריכה להיות מכוונת אליהם.
קצת ילדותי מצד הכותב לציין בראש המאמר איך שהסיסמה מעבירה בו צמרמורת, ובסופו של המאמר להשתמש באותה סיסמה…
במקרה של "פושעי נובמבר" אכן הכניעה היתה בלתי נמנעת, אבל באוסלו, ישראל היתה מעצמה שפשוט התפרקה מרצונה החופשי מכל נכסיה הבטחוניים והמדיניים.
כל זאת בשביל הסכם שאפילו לא כלל את הויתור המוחלט על "זכות השיבה" (ואכן, כצפוי, הפלסטינים עמדו עליו אח"כ תוך שפיכות דמים נוראה)
"ביקשתם חרפה כדי למנוע מלחמה, קיבלתם גם חרפה וגם מלחמה" (ווינסטון צ’רצ’יל)
מספיק לקשר כל דבר שמזכיר נאציזם לרע…
זה כמו לומר, כל פעם שאני נושם, עוברת בי צמרמורת כי הנאצים נשמו.
אורי היקר,
לא ממרטתפי ההיסטויה של 1918 הססמא לקוחה, כי אם מהחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. הקריאה היא – לחוקק חוק לעשיית דין בפושעי אוסלו ועוזריהם על עשיית פשעים כנגד העם היהודי.
לא ססמא נאצית כי אם ססמא אנטי נאצית.
אורי אבנרי מנסה לסלף את האמת: הפלשתנאים
רצחו את הסכם אוסלו ולא היהודים. מהיום הראשון שערפת הגיע לעזה הוא אמר בנאום (וזה הוקלט בכל תחנות השידור בארץ): ג’יהד, גי’הד עד ירושלים. תוך כמה ימים לאחר שהמחבלים באו לארץ התחילו הברחות הנשק שזה הפרה בוטה של הסכם אוסלו. ומנהיגי השמאל העדיפו לעצום עין העיקר שהסכם אוסלו יהיה מושלם והעיקר שהעולם יאוהב אותנו. הצבא וראשי המודעין טענו כל הזמן שהפלשתנאים עושים אמוני צבא ולא אמוני משטרה ושוב מנהיגי השמאל שתקו או שאמרו יהיה בסדר לנו יש מטוסים (שהיום אסור להשתמש בהם) ולערבים נשק "קל" (אנו רואים היום מה זה נשק קל), אין מה לדאוג. מדוע לשוטרים בישראל יש רק אקדחים ולא תתי-מקלע ? מדוע היה צריך לתת לרוב השוטרים הפלשתנאים קאלצניקוב ולא להסתפק באקדח פשוט ?
? מדוע לפני אינתפדת אל אקצה השוטרים הפלשתנאים עשו אימוני צבא והצבא התריע על זה והשמאל עצם עין ולא הגיב? הרי רוב אנשי מערכת הביטחון טענו (אני זוכר את זה ברור) שהם עושים אמונים כמו הכנה למלחמה לא אמוני משטרה !!!
כשערפת אמר ביום הראשון בעזה (יולי 94) בנאום לפני הפלשתנאים: ג’יהד עד ירושלים העתונאים השמאלניים אמרו אולי הוא מתכוון לג’יהד רוחני, לא ג’יהד אלים. איזה בלוף תקשורתי. ערפת לא שיקר הוא אמר את מה שהרגיש:
שצריך להגיע עד ירושלים בדרכים אלימות ורק מנהיגי השמאל ניסו למכור לנו חתול בשק או שהם באמת תמימים וחסרי בינה בשביל להיות עאלה נאיבים כשערפת אומר ג’יהד עד ירושלים לפני המוני פלשתנאים משולהבים.
תהיו בטוחים שחלק מהנ"ט שהפלשתנאים יורים היום על חיילים זה מהברחות של אחמי"ם פלשתנאים והמסוק של ערפת. 7 שנים של הברחות, 7 שנים הפלשתנאים התכננו למלחמה נגדנו והשמאל לא קם בזעם ומתח ביקורת על זה. העיקר שהארופאים יאוהבו אותנו לא משנה שיש קורבנות שלום הרי "עדיף קורבנות שלום ממלחמה" (ציטוט של השמאל). אני פעם בחרתי בשמאל אבל בגלל הנאיביות, ההתנשאות, הזלזול במי שמאמין בדת, נסיון לטשטש ולעוות את הזיכה ההיסטורית של העם למדינה (אפשר להגיד שלא מתאים ומסוכן במצב הנוכחי להתיישב בחלק מהמקומות בארץ אבל לסלף את ההיסטוריה של העם היהודי בשביל שלום זה כבר שנאה עצמית) והליכה בעניים עצומות. אני לא אבחר בהם יותר. השמאל שקיים היום ובעיקר השמאל הקיצוני הוא כמו כת שרוצה להתאבד בעיניים עצומות. לפחות אני שמח שהתפקחתי מהכת המשחית הזאת של אוסלו.
אכן,הסכם אוסלו הופר בצורה בוטה ע"י ישראל:
1.ישראל סירבה להעביר לבוררות חילוקי דעות שהיו במימוש סעיפי ההסכם.
2.ישראל סירבה לבצע את הפעימה השלישית,שהיא עיקרו של הסכם אוסלו.
3.ישראל הגבירה את הקמת ההתנחלויות ועודדה במרץ רב את המשך ההתיישבות בשטחים:ב-1993 היו 116,000 מתנחלים בשטחים,בשנת 2000 היו198,000 מתנחלים וב-2004 244,000 מתנחלים.
אני קורא בספרו של ויסטון צ’רציל "בחשרת סופה" הראשון מתוך ששת הכרכים שכתב צ’רצ’יל על מלחמת העולם השניה, ומולם את ההשוואה שאתה אורי אבנרי עושה בין העומדים על קיום הסכמי אוסלו והנאצים, ולומד להבין את דרך שטיפת המוח ב-"1984″ ספרו האלמותי של ג’ורג’ אוורוול.
"הכן הוא לא", "האמת היא שקר" "והמלחמה היא שלום".
הגיוני.