הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 באוגוסט, 2002 אין תגובות

בשבוע שעבר אישרה ממשלת ישראל את הצעת התקציב לשנת 2003. האישור התקבל חרף התנגדות שרי העבודה וש"ס ולאחר התפטרותו של השר ללא תיק דוד לוי (גשר). חשיפת הצעת התקציב לתקשורת (עוד בטרם קיבלו שרי הממשלה את ההצעה ואישרו אותה) והמחאה שבאה בעקבות חשיפה זו – גרמה לפולמוס סביב המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת האחדות הלאומית בראשות שרון.

לאחר שנים רבות בהן לא ניכר כל הבדל מהותי בהצעות התקציב (ובתקציבים – שאושרו על ידי הכנסת), הפעם החל פולמוס ציבורי נדיר למדי. הסיבה לכך היא כפולה: מצד אחד הצעת התקציב באה לאחר קיצוצים רבים בתקציב המדינה המוערכים ב-26 מיליארד שקל, בעיקר בסעיפים ה"חברתיים". זהו קיצוץ בהיקף שאין לו תקדים בתולדות המדינה. מצד שני, העיתוי לפרסום הצעת התקציב. היא פורסמה בעת כיבושן מחדש של הערים הפלסטיניות והעמקת המלחמה הקולוניאלית המתנהלת בשטחים.


צריך לציין שממשלת האחדות הלאומית היא היא הביטוי הפוליטי של אחדות הבורגנות הישראלית סביב מנהיגותו של שרון. המפלגות הבורגניות הגדולות יושבות בממשלה זו יחד עם מפלגות ימיניות-קיצוניות וחרדיות, שרק מוסיפות תמיכה פוליטית לתוכניותיה הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות. אם במשך שנים רבות התגלעו חילוקי דעות בין שתי המפלגות הבורגניות הגדולות- העבודה והליכוד, עם פרוץ האינתיפאדה השניה באוקטובר 2000 והאיום המהווה ההתקוממות הפלסטינית על ההגמוניה הישראלית על השטחים ועל תפקידה המסורתי במזה"ת כמשרתת את האינטרסים של ארה"ב, הן מצאו דרכים לשיתוף פעולה. שיתוף פעולה פורה למדי, לשיטתן.


אחת הטענות החוזרות ונשנות במתן צידוק לעמדותיה הימיניות-קיצוניות של הממשלה בתחום החברה והכלכלה היא "שנקלענו למשבר עולמי" וש"נקלענו לעימות עם הפלסטינים". לכאורה, אין קשר בין שני המשברים, האחד מקומי (אינתיפאדת אל-אקסה) והשני גלובלי ("אינתיפאדת נסדא"ק"). הקשר הוא דווקא בריאת הבורגנות את האסטרטגיה הכלכלית שבאה לידי ביטוי במדיניות הממלכתית בשנים האחרונות. מדיניות שגרסה השתלבות המשק הישראלי בגלובליזציה הקפיטליסטית באמצעות תעשיות ההיי-טק – תוך כדי שמירת השטחים כמשק קולוניאלי שבוי בידי בעלי ההון הישראלים. במהלך חודש אחד, אוקטובר 2000, אסטרטגיה זו התנפצה לרסיסים וממשלת ברק (ולאחר מכן ממשלת שרון) החלה לממש אופציה שונה: דיכוי הפלסטינים על מנת לשמור על מעמדם הקולוניאלי של השטחים יחד עם העמקת הפערים החברתיים בישראל (או במלים אחרות: מקסום הרווח שאבד עם משבר ההיי-טק, על ידי הורדה דרסטית של השכר ורמת חיים; וקיצוצים ללא תקדים בשירותים הממלכתיים).


שני צדי המטבע: דיכוי בשטחים והעמקת הניצול מבית, נתקלו בהתנגדות. אם כי ההתנגדות בשטחים הלכה וגברה עם החודשים ועתה עולים קולות בקרב הבורגנות עצמה הדורשים "למצוא פתרון עם הפלסטינים". בישראל, ההתנגדות להעמקת הניצול אינה רחבה וקולנית. ההסתדרות שאמורה היתה להנהיג את מאבקי העובדים ולשמש "חומת מגן" לשכבות עממיות אחרות, קשרה את עצמה ומרצונה לשותפות בממשלת הימין ולאחר התפטרות ה"שר לתיאום חברתי" (כן, היה דבר כזה) שמואל אביטל מן הממשלה, מנהיגו במפלגת "עם אחד", ח"כ עמיר פרץ מחמיץ בעקביות כל הזדמנות כדי לנהל מאבק נגד בעלי ההון וממשלתם.


בין הקולות העולים בקרב הפוליטיקאים הבורגנים, החלו להישמע הטענות של שר האוצר לשעבר בממשלות רבין וברק, ח"כ אברהם "בייגה" שוחט. כך אמר שוחט לאחרונה בריאיון עיתונאי ("ידיעות אחרונות", 02.08.02): "לצערי הרב, המדיניות שתהיה עכשיו תכסח את הביטוח הלאומי. רק שהפתרון לקריסה הכלכלית לא יבוא לו (לסילבן שלום, א.ד.) מקיצוץ הבטחת הכנסה, אלא מתהליך מדיני. עד שלא יהיה פה תהליך מדיני, המשק הישראלי לא יתעשת וימשיך להיות במצב של מלחמה". באותו יום גם פרסם הפרשן הכלכלי של "הארץ" (מדובריה הבולטים של הבורגנות), נחמיה שטרסלר מאמר תחת הכותרת "תגידו כבר את האמת". בין היתר כתב שטרסלר: "כל עוד הציבור לא יבין ולא יפנים את הקשר הבלתי ניתק הזה בין שלום לכלכלה, הוא יחפש פתרונות פלא במקום הלא נכון… לכן התוכנית הכלכלית הנכונה, היחידה שתחלץ את המשק מהמשבר, היא תוכנית מדינית שתחזיר את התקווה לשני העמים".


יצויין שדווקא דוברי הבורגנות הם אלה הקושרים בין מלחמה לבין העמקת המשבר, כך עולה מדברי שר האוצר סילבן שלום לפיהם "מלחמה עולה כסף ומישהו צריך לשלם את החשבון" וגם מדברי שוחט ושטרסלר. מי שלא מוצא את הקשר הוא דווקא "נציג העובדים", ח"כ פרץ המסרב בכל תוקף לקשור בין העמקת הכיבוש ולבין אובדן הרווחה. להשקפה זו שותפים כמה ארגונים חברתיים, שאימצו סדר יום המשלב מעורבות פוליטית (בקרב כמה מהארגונים יש פעילים הרוצים להקים מפלגה) ומסר חברתי רדיקלי המצביע על הקשר בין הון לשלטון. אך הם מסרבים בעקשנות להצביע על הקשר הקיים בין המאבק למען הלחם, העבודה והשלום.


אנו שבים אל מצב שנוצר בעקבות האינתיפאדה הראשונה: מגזרים בבורגנות הרואים בבהירות שלמען שמירת האינטרסים המעמדיים שלהם – יש הכרח בפתרון פוליטי של השאלה הפלסטינית הכולל את סיום הכיבוש. זאת, לצד ארגונים חברתיים (ובייחוד ההסתדרות, שהיא הארגון החברתי הגדול במדינה) המוכנים להרחיק במאבק נקודתי נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה אך אינם מתמודדים עם האסטרטגיה הכוללת של הבורגנות. וכך, אין ביכולתם להציב אסטרטגיה נגדית, אסטרטגיה סוציאליסטית כוללת ועקבית שבכוחה לשנות את יחסי הכוחות החברתיים והפוליטיים בישראל.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים