אין צורך בכלי-ניתוח פוליטיים וכלכליים מורכבים כדי להבין כיצד עשירים, עתירי קשרים בקרב מקבלי החלטות במשרדים ממשלתיים, זוכים בהיתר לגזול את כספם וחירותם של רבבות עניים מרודים. לדברי שר העבודה והרווחה, שלמה בניזרי, הסחר בעובדים זרים הוא "העסק המשתלם ביותר במדינת ישראל. עסק שמגלגל לפי הערכות כשלושה מיליארד דולר" (תוכנית "חשיפה" בערוץ הראשון, 27.2.02). בסכומים כאלה אפשר לרכוש הרבה חברים בעלי-השפעה.
ממשלת ישראל לא רק מאשרת שוב ושוב "יבוא" מסיבי של מהגרי-עבודה, אלא גם כובלת כל מהגר למעסיק מסויים, המקבל בכך יד חופשית לפגוע כראות עיניו בכל זכות חוקית של העובד המשועבד לו. תלונות במשטרה או במשרד העבודה על עבירות פליליות של מעסיקים הן כמעט תמיד ברכה לבטלה. לעומת זאת, התנתקות של עובדים ממעסיקים כאלה נחשבת לבריחה בלתי-חוקית (המבטלת את תוקף אשרת-העבודה), ונענשת על-ידי המדינה במעצר וגירוש.
הרווחים הגדולים אינם רק נחלת המעסיקים, אלא גם של חברות כוח-אדם, המתמחות בגיוס עובדים זרים ובגביית "דמי תיווך" (בלתי-חוקיים) מכל עובד. כדברי השר בניזרי התוכנית "חשיפה": "הכסף הגדול ביותר הוא בעצם הבאתו [של העובד] מחו"ל לארץ". כאשר מכפילים את מספר העובדים הזרים ברשיון הנמצאים כיום בארץ ( כ- 100,000) בסכום של אלפי דולרים "דמי תיווך" לכל אדם, אין כל סיבה לפקפק בקביעתו של השר. וכך מתנהלת לה כלכלה חופשית – כלומר, פטורה מציות לחוקים נעדרי אכיפה – על גבם של עבדים. מדיניות הכבילה ומדיניות אי-האכיפה של חוקי המדינה, שתיהן נשמרות בעזרת שוחד ושחיתות, או באמצעות סילוקם של המסרבים לשתף-פעולה.
חמישה מהנדסים שעבדו בשירות התעסוקה במחלקה להקצאות היתרי יבוא של פועלי בניין הבחינו בשנה שעברה באי-סדרים: בתיקים שבהם טיפלו נעלמו מסמכים, ונמחק בטיפקס מספר ההיתרים שעליו המליצו ובמקומו נכתב מספר גדול יותר. חודש לאחר שהתלוננו על כך (בנובמבר 2001) הודיע להם יעקב נזרי, סמנכ"ל שירות התעסוקה, על פיטוריהם. בעקבות התערבות של הסתדרות המהנדסים שהגישה תביעה מטעמם, הוחזרו העובדים לעבודתם.
מדיניות הכבילה מעודדת לא רק שחיתות, אלא גם את הגידול המתמיד במספר העובדים הבלתי-חוקיים (כ150- אלף לעומת כ100- אלף העובדים ברשיון). עובד שהגיע לארץ בלי רשיון-עבודה פטור הן מכבילה למעסיק והן מדמי-התיווך העצומים. פועלים שהובאו לארץ ברשיון ומצאו את עצמם בלי עבודה (כדוגמת 13 אלף פועלים סינים בשנה האחרונה), גם הם חייבים למצוא לעצמם עבודה "בלתי-חוקית" כדי לשרוד ולהחזיר את חובותיהם לחברות כוח-אדם. ולבסוף, עובד חוקי הכבול למעביד עושק או מתעלל איננו יכול להתפטר או לעזוב ולמצוא באופן חוקי מעסיק אחר. הוא יכול רק להמשיך ולסבול את הבלתי-נסבל, או לברוח ולהפוך לבלתי-חוקי.
לאחרונה דובר רבות על בריחה של עובדות-סיעוד ממעסיקיהן. הנושא הועלה בוועדת עובדים זרים בכנסת בתחילת השנה, ועמד במרכזו של מסע ציבורי מטעם חברות כוח-האדם בענף הסיעוד. הממשלה מתכננת מזה זמן להפקיד את כל ענף הסיעוד בידי חברות כוח-אדם ספורות, שתקבלנה זיכיונות להעסקה. הביטוח הלאומי גם הוא מתנה סיוע למשפחה, בכך שעובד הסיעוד התקבל באמצעות חברת כוח-אדם. בתיאוריה אמורות חברות כוח-האדם לשמור על זכויות העובדים, ולהתחייב להעסיק גם עובדים ישראליים. בפועל, זוהי כבילה נוספת המשעבדת את העובדים לחברת כוח-האדם, שהאינטרסים של העובד אינם עומדים בראש מעייניה.
יתר על כן, כל זמן שהסדר הכבילה משרת שמירה על שכר נמוך משכר המינימום ועל תנאי-העסקה גרועים – בין אם בענף הסיעוד ובין אם בכל ענף אחר – אין סיכוי שמובטלים ישראליים ינהרו לעבודה. פרקליטות המדינה, לראשונה באופן גלוי, הצהירה כי "בכל מקרה וגם על-פי הנוהל החדש, לא יאושר מעבר עובד זר ממעסיק למעסיק רק בשל רצונו של העובד הזר להשתכר יותר"… (בהודעה שנמסרה לבית הדין הגבוה לצדק, בעקבות תביעה שהגשנו נגד שר הפנים והשר לביטחון פנים, ב- 21.3.02). הכבילה היא אפוא "רגולטור", המונע תחרות חופשית על תנאי-העסקה הוגנים בהתאם לחוק. "בישראל יש כ23- אלף פועלים סיניים חוקיים. רק 10 אלף מהם עובדים באופן מוסדר. מי מרוויח מייבוא 13 אלף מובטלים לישראל? המאכרים, שמקבלים אלפי דולרים מכל סיני, גם אם הוא לא עובד כאן יום אחד. הקבלנים, שמעלימים הכנסות במאות מיליונים על גב הסינים שרשומים אצלם פיקטיבית. והחאפרים שאוספים כל בוקר מהצמתים סינים שיעשו הכל בשביל שקל. כל פועל כזה משכן את חייו בסין כדי להגיע לארץ, ואין לו איך לחזור לארצו, אבל זורקים אותם מהמכונית כבר בדרך משדה-התעופה" (אורון מאירי, מירון רפופורט ועופר פטסבורג בכתבה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 7.12.01).
הסדר הכבילה, שבו שורש הרע לדעתנו, נעשה לפי סעיף 6 בחוק הכניסה לישראל (התשי"ב 1952), המתיר לשר הפנים "לקבוע באשרה או ברשיון-ישיבה תנאים, שקיומם יהיה תנאי לתוקפם של האשרה או של רשיון-הישיבה". כלומר, נוהלי הכבילה אינם קבועים בחוק עצמו אלא תלויים בהחלטתו של שר הפנים, ועל כן גם ניתנים לשינוי על ידו.
בחודש מאי השנה הוגשה לבית-הדין הגבוה לצדק עתירה נגד ממשלת ישראל, שר הפנים ושר העבודה, במטרה לבטל את הסדר הכבילה. העתירה הוכנה על-ידי "התוכנית לרווחה ומשפט" באוניברסיטת תל-אביב, וחברו לה "קו לעובד", "מוקד סיוע לעובדים זרים", "האגודה לזכויות האזרח", "עמותת רופאים לזכויות האדם", "מרכז אדווה" ו"מחוייבות לשלום ולצדק חברתי". בעתירה הצענו שאשרת-העבודה תינתן על שם העובד, בהגבלה לענף התעסוקה שלשמו הובא. העובד יוכל לבחור באופן חופשי בין מעסיקים באותו ענף, כנהוג במדינות המערב וכמתחייב מכל הכרה בסיסית בזכויות אדם.
לעתירה צורפה, בין היתר, המלצתו של נגיד בנק ישראל, התומך בשינוי זה. בדו"ח 2001 (שפורסם במרץ 2002) קבע הנגיד: "ראוי ליישם את המדיניות של הגבלת מספר ההיתרים הניתנים לעובדים זרים, להקפיד על אכיפת כל חוקי העבודה גם לגביהם, להטיל אגרה או מס על מעסיקי עובדים זרים, לתת את ההיתרים לעובד ולא למעסיק, וכן להגביר את האכיפה לגבי העובדים הבלתי חוקיים ומעסיקיהם". "תוצאותיה של מדיניות הכבילה", נכתב בעתירה, "חותרות תחת אשיות המשפט ועקרונות יסוד בשיטתנו המשפטית, זאת הואיל והסדר הכבילה הופך את העובד הזר לרכושו של המעסיק. תפיסה מעין קניינית זו גוררת עמה תוצאות הרות אסון כגון: פגיעה מהותית בכבוד האדם, סחר בעובדים, ניודם, תעשיית כספים הנבנית על חשבון העובד, פגיעה בגופו, בזכויות המגן, זכויות עובדים ועוד".
הסדר הכבילה והחרמת הדרכונים
החרמת דרכונים של עובדים זרים בידי מעסיקיהם – עבירה פלילית שהפכה מזמן לנורמה – מייצגת יותר מכל את שעבודו של הפועל למעסיק. מרגע החרמתו של הדרכון, המעסיק הוא בעל שליטה מלאה על זהותו ועצמאותו של העובד, על חופש התנועה שלו ועל מעמדו החוקי. ב- 1994 קבעה הכנסת, כי החרמת דרכון היא עבירה פלילית, שדינה מאסר שנה (סעיף 376- א’ לחוק העונשין). למרות שחלפו מאז כשמונה שנים, טרם הוגש ולו כתב אישום אחד בגין העבירה. ולא בגלל היעדר תלונות למשטרה. מבין התלונות של מהגרי-עבודה המגיעים ל"קו לעובד", התלונות על החרמת דרכון, הנמנות באלפים, הן השכיחות ביותר. אחוז הצלחותינו בהשבת הדרכונים, שלא לדבר על הענשת העבריינים, הוא קטן ביותר.
המעסיק פטור אפוא, הלכה למעשה, משמירה על החוק. לעומתו, העובד חסר-האונים נענש גם נענש. עובד שנתפס על-ידי שוטר או פקח ללא דרכונו נחשב כעבריין, משום שהחוק מחייב אותו להציג תעודה מזהה בעת הצורך. הוא אינו יכול להוכיח כי שהותו בישראל חוקית, כי אשרת-העבודה מוטבעת בדרכון עצמו. לעתים קרובות הוא אפילו אינו יודע את זהות מעסיקו: שם המעסיק מוטבע בעברית בדרכון, שלא הגיע לידי העובד מרגע רדתו מן המטוס, וייתכן גם שבינתיים "נמכר" העובד למעסיק אחר על-ידי חברת כוח-האדם. מכאן דרכו של העובד למעצר קצרה ביותר. שהייתו שם עלולה להימשך חודשים. היעדר הדרכון מעקב את זיהויו ואת איתור מעסיקו, ובינתיים היתר-העבודה עשוי לפוג, או שיתברר כי המעסיק לא טרח מלכתחילה להסדיר את הוויזה בדרכונו של העובד. כך או כך דינו גירוש.
בענף הסיעוד גילינו גידול מתמיד במספר המעסיקים, שאינם טורחים להסדיר את אשרת-העבודה כמוטל עליהם. מעמדו הבלתי-חוקי של העובד נותן למעסיק כוח עצום: בכל מקרה שהעובד ינסה לעמוד על זכויותיו, יכול המעסיק לדווח למשטרה על שהייה בלתי-חוקית ולהביא למעצרו וגירושו. עובדת סיעודית, ששלחנו למשרד העבודה כדי להתלונן על אי הארכת הויזה שלה, נענתה כי "לא כדאי לך לריב עם המשפחה"… מעמדה של המשפחה כמעסיקה שלא כחוק לא הטריד איש, ובוודאי שלא הטרידו את פקידי המשרד המחירים שמשלמת על כך העובדת. ונסתפק בדוגמה אחת. סיטה אניגאפורי, אזרחית סרי-לנקה, עבדה אצל משפחת דסקל בהרצליה. עם תחילת עבודתה לקחה ממנה המשפחה את הדרכון, לכאורה כדי להסדיר את אשרת-העבודה. חצי שנה מאוחר יותר התעקשה סיטה לקבל את דרכונה כדי לשלוח חבילה למשפחתה. כשקיבלה אותו לידיה התברר לה, כי מעולם לא הוסדרה לה ויזה. כאשר דרשה, בעצתנו, מן המעסיקים למלא את חובתם, הגיעה המשטרה – תוך פחות מיומיים – ועצרה את סיטה באשמת שהייה בלתי-חוקית. עו"ד דני רונן הגיש מטעמנו צו לעיכוב גירוש מן הארץ, והנה מפנה חדש בעלילה: המשטרה ומשרד הפנים טענו כי העובדת מעורבת בסחר בדרכונים! בית המשפט העליון קיבל (ביוני 2001) את בקשתנו להורות על עיכוב גירושה של סיטה עד לבירור תביעתה הכספית בביה"ד לעבודה. ניסיוננו להביא לשחרורה מ"נווה תרצה" נכשל למרות פנייה לבג"ץ.
נתקלנו גם במעסיקים הגובים מן העובד תשלום עבור החזרת דרכונו. עובדים סינים של חברת "רנדר בע"מ", סיפרו לנו כי החברה דורשת מהם 700 ש"ח תמורת השבת הדרכון. מעסיקים אחרים מתנים את החזרת הדרכון בויתורים מצד העובדים על שכר וזכויות אחרות.
כשם שעובד נטול-הדרכון מועסק וסכנת גירוש מרחפת מעל ראשו, כך אין לו גם שליטה על חזרה מרצון למולדתו. עובד שמעסיקו מסרב להשיב לו את דרכונו אינו יכול לעזוב את הארץ ולחזור למשפחתו, גם אם הנסיבות מחייבות את שובו.
ללא דרכון הוא אינו יכול גם לפתוח חשבון-בנק בישראל ולשלוח כסף הביתה בצורה מוסדרת ובטוחה. הוא יכול לשאת את הכסף על גופו, או לנסוע לשטחים ולהפקיד את הכסף בבנק פלסטיני. בשני המקרים הוא נחשף לסכנות חמורות. כך לדוגמה, נשדדו והוכו תשעה עובדים סיניים, שהיו בדרכם לרמאללה כדי לשלוח חסכונות שלהם ושל עשרות מחבריהם למשפחות בסין.
הביטוח הלאומי וחברות הביטוח מסרבים לטפל בתביעות פיצויים של עובד ללא דרכון, שנפגע בתאונת עבודה, תאונת דרכים או פעולת טרור. במקרים של איבוד הכרה או מוות, אי אפשר אפילו לזהות את העובד. בפני עובד נואש, שנכשל בהשגת דרכונו מן המעסיק, פתוחה רק האפשרות לשלם סכומים גבוהים תמורת מסמכי-מעבר או דרכון חדש, שיקבל בשגרירות ארצו. תרומתו של משרד הפנים להחרמת הדרכונים על-ידי מעסיקים נעשית כבר בשדה-התעופה. הפקידים בדלפקי המועברים בנתב"ג מקבלים את דרכוני העובדים מן המעסיק, ומחזירים אותם לידי המעסיק בידיעה ברורה, שהדרכונים לא יימסרו לעובדים. אפילו שירות בסיסי שמשרד הפנים חייב לעובדים – מידע על זהות מעסיקם הרשום באשרת-העבודה – לא קל לקבל. המתנה ארוכה ונדנוד רב נדרשים מאתנו כדי לקבל את שמות המעסיקים, וזאת כאשר לרשותנו עומדים שפה, ידע ואמצעים, שאינם בהישג ידו של מהגר-עבודה. פקידי משרד הפנים "עושים לנו טובה", כשהם מסכימים מפעם לפעם להעביר לנו את שם המעסיק, הצעד הראשון בכל טיפול בתלונה.
במהלך איתורם של המעסיקים לצורך תביעות גילינו הוכחות לתופעה נוספת – דיווח שקרי למשרד הפנים על שובם של עובדים לארצם, תוך בקשת אישור להבאת עובדים חדשים. חברת הבנייה "מורן", למשל, הצהירה על 60 עובדים מסין שעזבו לכאורה את הארץ, וקיבלה היתר "לייבא" 60 עובדים אחרים (שכל אחד מהם משלם, כזכור, אלפי דולרים למתווכים בסין ובישראל). שתי חברות כוח אדם הביאו כל אחת ששים עובדים מסין ע"ש חברת "מורן", חברת "לינוי" וחברת "רנדר".
באשר למשטרה, מאות תלונות שהגשנו על החרמת דרכונים לא הניבו אפילו כתב-אישום אחד כנגד מעסיקים. הצהרות, הנחיות ומסמכים סיפקה המשטרה בנדיבות – בעקבות פניות לבג"ץ – אבל בפועל דבר אינו נעשה. משטרת ישראל אף אינה בוחלת בהחרמת דרכון מטעמיה שלה, כפי שיעיד המקרה של קונסולסיון קיטה, עובדת פיליפינית. ב1- ביוני אשתקד הוחרם דרכונה כ"ערבות" על-ידי משטרת מודיעין, ותלונותינו למפקד תחנת-המשטרה ולשר לביטחון פנים לא הועילו. על כן הגיש "קו לעובד" בג"ץ נגד המשרד לביטחון פנים, ופרקליטות המדינה הורתה למשטרה להחזיר לעובדת את דרכונה.
ואל מי שולחת מחלקת האכיפה של זכויות עובדים במשרד העבודה את המתלוננים על החרמת דרכון? למשטרה, כמובן. משרד העבודה מסרב, משום מה, לאכוף סעיף זה, הכלול בחוק ‘הבטחת תנאים הוגנים לעובדים זרים’, גם כאשר המשרד פועל מול אותו מעסיק בסעיפים אחרים.
ההימנעות השיטתית מאכיפת החוק מוסברת על ידי כוחות השכנוע של התאחדות הקבלנים ושל הלובי החקלאי, נציגי שני הענפים שבהם החרמת דרכונים היא נורמה. שום ארגון להגנה על זכויות עובדים חלשים אינו יכול להתחרות במשאביהם. לאחר שנים של פניות עקרות לערכאות גבוהות, החלטנו בפברואר השנה לפנות לשיטה הפרטנית הבדוקה ולבתי-הדין לעבודה, שאינם מאכזבים.
עד כה הגשנו כעשרים תביעות משפטיות, ובהן דרישה לא רק להחזיר לאלתר את הדרכון המוחרם, אלא גם לשלם לעובד פיצויי נזיקין. טקטיקה זו מוכיחה את עצמה כאמצעי הרתעה. מתוך 1600 תלונות על החרמת דרכונים, שהגיעו אלינו מפברואר עד סוף יוני השנה, 550 קיבלו חזרה את דרכוניהם.
פסק-דין חריף של הש’ כליף, כנגד החרמת דרכונים ניתן במאי השנה בבית-הדין לעבודה בבאר-שבע (בש"א, 1631/02). חברת "אספלט דרום" פיטרה עובד רומני, שהעז להתלונן על כך שאינו מקבל שכר, ו"הסכימה" להחזיר לו את דרכונו רק עם יציאתו מהארץ. עם הגשת התביעה נגדה (על-ידי עו"ד חאלד דוחי מ"קו לעובד"), טענה החברה שהחרמת דרכון דומה לעיכוב רכב במוסך עד להסדרת חוב. בית-הדין קבע בתגובה כי:
"חירותו של אדם אינה בבחינת ‘מטלטלין’, ועיכוב דרכונו הוא בבחינת פגיעה בזכות יסוד המוקנית לו והמעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו… המדובר בהגנה על זכויותיהם של העובדים הזרים, כפרטים חלשים ופגיעים השוהים בקרבנו, והגנה עליהם מתחייבת מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והיא חיונית לשימור אופייה המוסרי של המדינה… התופעה המתוארת, לפיה מעבידים מחרימים ומחזיקים תחת ידם את דרכונו של העובד הזר, היינה תופעה מבישה הפוגעת בשמה הטוב של מדינת ישראל, ושום מאמץ הסברתי אין בו כדי לתקן אחר-כך את המעוות. זהו מנהג פסול שיש לעוקרו משורש, ויש להרתיע מעבידים מלנקוט בו. אחד האמצעים להרתעה הוא חיוב בהוצאות. אשר על כן, קבע שהמשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה, ללא כל קשר לתוצאות המשפט בתיק העיקרי, בסך של 3000 ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק".
הסדר הכבילה ואלימות מצד מעסיקים ושליחיהם
מעסיקים משתמשים באלימות כדרך להשתיק תלונות של עובדים, להרתיע "ברחנים", או, לחילופין, כדרך לגירוש פרטי של עובדים. האלימות, גם כשהיא כרוכה בתשלום לבריונים של חברות אבטחה, זולה יותר מתשלום השכר המגיע לעובד. הזכות להתפטר מעבודה אצל מעסיק כזה היתה יכולה למנוע לפחות חלק ממקרי האלימות, אבל הסדר הכבילה אינו מאפשר זאת לעובד.
"בריחה" של פועלים סיניים ממעסיקים בענף הבניין, כתוצאה מהפרת תנאי-חוזה מצד המעסיק או מתנאי-עבודה בלתי נסבלים, מובילה לא פעם לאלימות אכזרים כלפיהם. חברות הבנייה דורשות מחברות כוח-האדם הסיניות ערבויות כספיות גבוהות כדי להבטיח שהעובדים לא יעזבו את אתרי-העבודה לפני תום החוזה. החברות הסיניות בתורן מחתימות את העובדים על התחייבות לשלם אלפי דולרים במקרה של עזיבת מעסיק. כאשר אין די בכל זה למנוע "בריחה", מפעילות חברות כוח-האדם הסיניות אמצעים של חטיפה, כליאה, מכות רצח ושוד. מעשים אלה מתבצעים באתרי העבודה של חברות בנייה ישראליות, מהן גדולות ומכובדות, הרוחצות בניקיון כפיהן. כך, למשל, התלונן פועל סיני על כליאה למשך שלושה ימים בתוך מכולה, ועל שוד אלים של 31,200 ש"ח (שהחזיק בחגורתו בהיעדר דרכון). הפועל עזב על דעת עצו את חברת "בוני התיכון בע"מ". המקרה אירע ב-21 באפריל השנה באתר הבנייה של חברת "אחים אום" בבאר-שבע. נגד מנהל חברת כוח-האדם הסינית וכמה מעוזריו הוגשו כתבי-אישום – מקרה נדיר ביותר.
באופן פרדוקסלי, הסדר הכבילה מספק תמריץ גם לגירוש אלים של עובדים מן הארץ. הגירוש משתלם למעסיק, כאשר הוא מעוניין להיפטר מעובד ולהימנע מפריעת חובותיו לעובד. בנוסף לכך הוא מרוויח גם היתר להבאת עובד אחר במקומו. העובד החדש ישלם "דמי-תיווך", שיתחלקו בין מגייסיו לבין הקבלן בעל ההיתר ל"יבוא". כך, למשל, פעלה חברת הבנייה "תדהר" בדצמבר 2001. מנהל-העבודה ואנשי אבטחה לקחו בכוח עובד רומני (ג’ורג’ פילפצ’וק), שהתלונן על קיפוח בשכרו, והביאו אותו לשדה-התעופה. למרות שנציגי "קו לעובד" תפסו אותם בזמן ביצוע העבירה והגישו תלונה למשטרה, הצטרפה התלונה בשקט לערמת התלונות הדומות שהגשנו בשנים האחרונות, וכולן מחכות עדיין לגואלן. ניידות של שוטרים הצטרפו, לעומת זאת, לרפי רוימי ומרעיו, שפשטו בליל-הסדר השנה על קבוצת עובדים סיניים באזור התעשייה בפתח-תקווה. הניידות חיכו בסבלנות עד שהפורעים סיימו להכות את הפועלים במוטות עץ וברזל. לדברי הפועלים הסיניים, חטאם היה בכך שסירבו לצאת לעבודה עד שלא ישולם להם שכרם. לדברי המכים, הבעיה היתה התנחלות של העובדים במקום המגורים. ובאמת, כיצד ניתן לסלק "מתנחלים" אם לא בשבירת עצמות? העובדים התלוננו במשטרה וטענו כי זיהו את תוקפם כ"בעל הבית" שלהם. עדויות ניגבו, ועד היום טרם הוגש כתב אישום.
עשרות תיקים של אלימות כלפי עובדים זרים נסגרו בשנים האחרונות בנימוקים של "חוסר עניין לציבור" או "היעדר ראיות מספיקות". כך, לדוגמה, נסגר השנה תיק נגד חברת "סולל בונה", שבאתר המגורים שלה בבית דגן נכלאו עובדים לכמה ימים, כהקדמה לגירושם מן הארץ. המשטרה לא מצאה בתיק עניין לציבור. רק מפני שאזרח זר נמצא בישראל ברשות ובהיתר, אין זה אומר שהוא ראוי לביטחון בסיסי מפני התנכלות והתעללות.
העובדים הזרים הופכים לבלתי-נראים בעיני הממונים על אכיפת החוק, מפני שאין להם "גב" – לא מצד דעת הקהל, לא מטעם ארגוני-עובדים, ובדרך-כלל גם לא מן השגרירויות של ארצם. הנימוק שנותנת המשטרה להתעלמותה מפשעים ועבירות נגד מהגרי-עבודה הוא "היעדר משאבים". יחד עם זאת, המשטרה מוצאת משאבים ניכרים כשמדובר בפשיטות על מקומות לינה של עובדים, במרדף אחרי עובדים "לא חוקיים", ובהשקעה הכרוכה במעצרים ובמימון שהותם של העובדים במתקני כליאה.
למעסיקים אין כל בעיה לגייס לעזרתם את כוחות המשטרה. ב-14 ביוני האחרון התקיים בבית-הדין הגבוה לצדק דיון עקרוני בעקבות בקשתו של עו"ד דני רונן, שייצג מטעמנו עובדת סיעודית בשם סוזאנה קיסוס. העובדת רצתה לעזוב משפחה, שבה סבלה מהתעמרות, לדבריה. ממש ביום עזיבתה, כאשר לנה בדירת חברתה, הופיעו במקום שוטרים יעילים וחרוצים ועצרו אותה. שופטי בית-הדין (ד. דורנר, י. אנגלרד ומ. נאור) הביעו את זעמם על זריזותה של המשטרה בתפיסת העובדת, קבעו כי זכותו של עובד להתפטר, ופסקו פה אחד כי המעצר היה שלא כדין. השופטים חייבו את המדינה לשלם לעובדת פיצוי בסך 10,000 ש"ח, ו- 5000 ש"ח נוספים לתשלום הוצאות.
המערכת המשפטית נוטה ככלל להתייחס בחומרה להפרת זכויות עובדים, ובמיוחד למקרי אלימות כלפיהם. המחסומים הקשים נערמים בדרך להגשת כתב-האישום ולהבאת התיק לדיון בבית המשפט. עד כמה יש להתעקש ולהתמיד רק כדי להגיע לשלב הגשתו של כתב-אישום תעיד הדוגמה הבאה.
בינואר אשתקד נחטפו עובדים רומניים על-ידי נציגיה של חברת כוח-אדם, לאחר שהתלוננו על תנאי העסקתם בפני פקחים של משרד העבודה והרווחה. מטרת החטיפה היתה גירוש בכוח מן הארץ, ואנשי "קו לעובד" (המתורגלים היטב בשגרה זו) הצליחו להגיע לנתב"ג בזמן ולמנוע את הגירוש. כרגיל, הם גם הגישו תלונה בתחנת-המשטרה בנתב"ג בגין חטיפה וניסיון גירוש. עו"ד אפרת מור-מילמן, שמונתה על-ידי "קו לעובד" לטפל בתיק, בילתה שנה שלמה בהתכתבות ענפה, חד-סטרית ברובה, עם משטרת נתב"ג, עם ראש מדור תביעות השפלה, עם השר לביטחון פנים (שהתבקש להורות למשטרה להואיל בטובה לענות), עם התובע המשטרתי, ועוד. ב7- בינואר השנה, הוגש במזל טוב כתב-אישום של הפרקליטות נגד ארבעה נאשמים. התיק נידון עתה בבית-המשפט ומצוי בשלב ההוכחות.
מקרה של חטיפת עובדת זרה בכוח וכליאתה לשם גירוש מן הארץ הגיע לאחרונה עד לבית המשפט העליון. בפסק-הדין קבע השופט אדמונד לוי, כי "יש הצדקה להחמיר את הענישה לגבי מעשים, שיש בהם פגיעה בחירותו ובכבודו של הזולת, ובמיוחד כלפי זר המצוי בעמדת חולשה מיוחדת בארץ לא לו… בקרבנו שוהים רבבות של עובדים זרים, אשר חלקם הארי הגיע עקב מצוקה כלכלית. עובדים אלה זקוקים להגנת החוק, הואיל ונדמה כי לא הכל מקפידים בזכויותיהם ובחירותם" (ע"פ 7988/01 אבי גורן נגד מדינת ישראל).
אכן, בקרבנו שוהים כרבע מיליון בני-אדם, שכל זכויותיהם – שמירה על דרכונם, קבלת שכר וזכויות סוציאליות, הגנה מפני אלימות וגו’ – תלויות לחלוטין במידת יושרו והגינותו של מעסיקם. וכאשר אותו מעסיק הוא תאב-בצע חסר מצפון, איש לא יעצור בעדו – לא המשטרה, לא מחלקת האכיפה של משרד העבודה, לא מחלקי הרשיונות להבאת עובדים מחו"ל, ובוודאי שלא חברות כוח-האדם המגייסות למענו עובדים. אולי הגיע הזמן, שתינתן לעובד לפחות זכות אחת, שביכולתו לממש בכוחות עצמו – הזכות לבחור מעסיק הגון.
חנה זהר היא מנהלת העמותה להגנה על זכויות העובדים "קו לעובד". פרטים נוספים על העמותה ופעילותה ניתן לקבל באתר: www.kavlaoved.org.il