מבשרי חזיתי: עוני ומחסור משאירים צלקת לכל החיים.
הלכתי לחפש את אמי.
בחדר סמוך למשחטת העופות ישבו נשים ומרטו נוצות. עיני תרו אחר אמא. הכרתי אותה רק על-פי עיניה שהבריקו מתוך ראש מכוסה נוצות. נוצות היו על כל גופה, על בגדיה, על רגליה, על עפעפיה. היא נראתה כמו עוף ענק.
היו ילדים שלמדו לגנוב אוכל בשוק. במשך הזמן הפכו מומחים. עד היום לא ברור לי איך קרה שלא הפכתי גנבת. גם לא הרמתי אוכל מהזבל.
אבל מה כן אספתי? פרחים! הלב הקטן כה כמה היה ליופי! ציניות, ציפורנים, ורדים, סייפנים שלא נמכרו ביום שישי (אז עוד לא היו שומרים פרחים בקירור) והושלכו בצדי הכביש. הייתי אוספת לי צרור פרחים ליפות את השבת שלי.
אולי התשוקה הזאת למצוא פרח אפילו באשפה היא שהצילה אותו אז מהידרדרות.
ועוד אני זוכרת:
כשאמא רצתה לחדש את שמלתי האחת והיחידה, היא הוסיפה טלאי גדול ואמרה לי: "הנה, יש לך שמלה חדשה!". אבל אני הייתי ילדה וקינאתי בחברות שלי בבית-הספר הדתי בית יעקב, שהיו לבושות שמלות נאות וחדשות והתביישתי. עשיתי הכל להסתרת עוניי כאילו הייתי פושעת.
ועוד.
ריחות של פירות משגעים אותי. עד היום, בעוברי ברחוב מלצ’ט אני יכולה להצביע על בית מסוים, שם התגוררה בת כיתתי העשירה.
בארבע אחרי-הצהריים היתה שם שעת הפירות. היו קוראים לה ונותנים בידה בננה עבה, צהובה וריחנית. ריח הבננה היה מתפשט בחדר המדרגות, ואני הייתי מריחה וכמעט מתעלפת.
כמו שכבר ציינתי, בילדותי התביישתי שאין לי. כי גרוע ממחסור היא הבושה להיות עני.
הפסקתי להתבייש כשהפכתי קומוניסטית. ידעתי כבר להצביע על סיבות הסבל והעוני. נוכחתי שאפשר למנוע עוני ושזה תלוי רק בחברה ובסדרי שלטון. רק המאבק משקם את האדם ואת כבודו.
תגובות
