ב-1948 נטלתי חלק ב"מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים" (חיים גורי). היום אני ניצב לצד הפלסטינים המנהלים את מלחמת עצמאותם נגד מדינתי. איני נוטל חלק בפן הצבאי של מלחמתם. אני אזרח ישראלי, וככזה, מתוך סולידריות עם מאבקם, אני מזדהה עם אופיו המוסרי והמדיני. כך אני עושה, יחד עם אחרים השותפים לי בדעה, כדי לשכנע בצדקת מאבק הפלסטינים מספר גדול ככל האפשר של ישראלים, בראש ובראשונה אזרחים יהודים.
כאן ועכשיו, אין בדעתי לאומר אף מילה בוויכוח שבין קואליציית המלחמה לבין שולליה, בקשר לשאלה "מה טוב לישראל". ויכוח זה, עם כל חשיבותו, יוצא בהכרח מנקודת מוצא לאומית, אנוכית מיסודה, שמשמעותה "מה טוב יותר לנו". החלק הרדיקלי באמת של מחנה השלום הישראלי אינו יכול לקבל עמדה זו.
נקודת המוצא של עמדתנו היא בהכרח אוניברסלית, שוויונית במהותה, בין אנשים ועמים. כאשר "הצד שלי" מנהל מלחמה שפלה ועקובה מדם, כנגד הצד הצודק במלחמתו, הוא "שלי" רק באורח ליגליסטי-פורמאלי. רשימה קצרה זו אינה יכולה להכיל את כל מראותיהן של הזוועות הממומשות על-ידי צה"ל בשטחים הכבושים. מאות סרבנים חשפו רבות ממה שכלי תקשורת הישראלית סרבו לפרסם. אולם ראוי שנפעל ללא הרף כדי לקרוע לגזרים את כזב "המלחמה בטרור".
כפי שברור כעת לרבים, הפעילות הבן-לאדנית המזוויעה ב-11 בספטמבר היוותה הזדמנות פז, הן למדיניות האמריקאית של בוש והן לזו הישראלית של שרון. האמריקאים, שסבלו מהעדרה של "מעצמת רשע" עם קריסת ברית-המועצות, מצאו להם אויב ראוי לשנים ארוכות. שוב ניתן לחלק את העולם, בחלוקה שאינה דווקא גיאוגרפית, בין אויבנו, קרי "הטרוריסטים" ומצדדיהם, לבין בעלי בריתנו הלוחמים תחת "הנהגתנו". הגדרת הטרור היא גמישה ושרירותית כמובן: "האלימות הטובה" היא של האמריקאים ובני בריתם, ו"האלימות הרעה" היא של אויביהם, גם אם היא רעה באמת (בן- לאדן), וגם אם היא חיונית, הגנתית ומוצדקת.
כמובן שכלל זה פעל אף אצלנו כבמטה קסם: סוף כל סוף ניתן הכשר אידיאולוגי, בינלאומי, לחלוקה הישראלית שקדמה בהרבה ל-11 בספטמבר, בין האלימות הכובשת והמתנחלת ארוכת השנים לבין המאבק האלים, ולעיתים הכרחי, נגדה.
הצביעות החוגגת ברוב כלי התקשורת הישראלים, מתקבלת עדיין ללא עוררין ברובה של החברה הישראלית, ובחלקים לא מבוטלים של מחנה השלום. מדינה שכוחות הביטחון שלה מבטיחים את שלומם וביטחונם של מאות אלפי מתנחלים בשטחים הכבושים, כולל אלה שב"ירושלים רבתי", קוראת לפלסטינים לחדול ממאבקם ו"לבוא לשולחן המשא-ומתן". משא ומתן רציני ואמיתי, עם מי? ולשם מה?! היכן היא הממשלה הישראלית המוכנה לאפשר לפלסטינים להקים את מדינתם על 22 אחוז מאדמת ארץ-ישראל המנדטורית, שירושלים המזרחית בירתה, תוך כדי פתרון מוסכם וצודק לבעיית הפליטים הפלסטינים?
כמובן שההכרה בזכותם המוסרית של הפלסטינים לנהל את מלחמת עצמאותם בשטחים הכבושים ומול "כוחות הביטחון" (ביטחון למי?!…), אין בה שמץ של הסכמה עם מתאבדים שאהידים הפוגעים באזרחים בישראל. אולם בצד אי ההסכמה, אי אפשר להתעלם מההבנה. הקשקוש הישראלי הצבוע המנסה לנמק את מעשי ההתאבדות המתרבים, גם של נשים פלסטיניות, בטיעונים דתיים בעיקר (על בתולות בגן-עדן…), מתעלם במתכוון מעומק הייאוש והחיים חסרי התוחלת של רבבות צעירים פלסטינים, המחפשים מידות של חיזוק בהזיות דתיות.
אולם כל מי שזועזע בדין ממעשים בלתי מוצדקים בעליל שמבצעים לוחמים פלסטינים בצד הצודק, ראוי לו שיחזור לראשיתה של רשימה זו, למעשים שלנו, אבירי "מגש הכסף". אנחנו, שהיינו בצד המוצדק בעיקרו של המלחמה הנוראה ההיא, לא מעשי התאבדות של שאהידים מיואשים ביצענו נגד הפלסטינים, כי אם מבצעי גירוש מתוכננים היטב (תוכנית ד’) של מאות אלפי פלסטינים, והריסה שיטתית של מאות כפרים כדי שנמנע חזרתם של תושביהם לעולמי-עד.
על כן, הסולידריות עם מלחמת העצמאות הפלסטינית מנקודת מוצא זו, של ערכים שוויוניים אוניברסליים, אינה נובעת בעיקרה מטובתנו אנו, הישראלים, כי אם מזכותם שלהם ומצדקת מאבקם. זכות זו אינה שוללת במאומה את זכותה של ישראל לביטחון ולשלום (מילים חשובות שהוזנו מאד במקומותינו…). כפי שלימדנו לפני שנים רבות איש חכם אחד: "עם המשעבד זולתו אינו יכול להיות חופשי".