מהמזרח התיכון החדש אל הישן
על פי אומדן שנעשה בסוף יולי 2002, הנזקים שנגרמו למשק הישראלי על ידי האינתיפאדה הפלסטינית נאמדים בכ-50 מיליארד שקל – יותר מ-10 מיליארד דולר. כך מסר לעיתונות הכלכלן הראשי במשרד האוצר, מיכאל שראל שהוסיף כי הענפים שנפגעו במיוחד הם התיירות, בניה ונדל"ן; והיצוא לרשות הפלסטינית. שראל יודע על מה הוא מדבר, הוא פקיד בכיר במשרד הממשלתי החולש על כל נתוני הייצור, הייצוא והיבוא – הפעילות הכלכלית בכללותה.
האם 50 מיליארד שקל זה הרבה או מעט? חצי מיליארד שקל מהווים ההכנסות הרבעונית של אחד הקונצרנים המזון הגדולים של ישראל: "אסם", המייצר מחטיפים ועד לתחליפי בשר במפעלי "טבעול". במילים אחרות, נזקים של 50 מיליארד שקל מהווים 25 שנות פעילות של הקונצרן הגדול. ואם נבדוק את המשמעות בצד הרווחים, רווחי "אסם" ברבעון השני של 2002 היו 55 מיליון שקל . כדי לצבור רווחים בהיקף של 50 מיליארד שקל, עובדי הקונצרן החרוצים צריכים לעבוד יותר מ-900 שנה!שראל, כלכלן האוצר הוסיף שבשנת 2000 עבר המשק לצמיחה שלילית ולקיפאון, ובתחומים רבים פרצו משברים. לא רק האינתיפאדה גרמה לנסיגה הקשה בישראל בשנתיים האחרונות. גם המיתון העולמי שבא לידי ביטוי בנפילת בורסת הנסד"ק בארה"ב והמשבר העולמי בהיי-טק אחראים לכך. זהו משבר שחורג בהרבה מעבר לירידה הממושכת במניות של חברות הטכנולוגיה העילית. ועל אומדן הנזקים הנגרמים למשק הישראלי על ידי "אינתיפאדת הנסד"ק", איש לא רוצה להתייחס. זה עלול להיות קשה יותר מהאינתיפאדה הפלסטינית (1).
"כור", הקונצרן שפעם היה בבעלות ההסתדרות, הופרט ועתה הוא בידי משקיעים זרים ובנקים ישראלים; הפסיד ברבעון הראשון של 2001 כמעט מיליארד שקל. האם מיליארד שקל הפסדים, זה הרבה או מעט? "אסם" (אף היא בבעלות מקומית ושל חברה רב-לאומית מהגדולות בענף בעולם: "נסטלה"), חייבת למכור מוצרים במשך חצי שנה, כדי להגיע להפסדים שצבר "כור" במשך שלושה חודשים. "אסם" היא חברה גדולה הפועלת כולה ב"כלכלה הישנה" (ענף המזון). אבל "כור" זה סיפור אחר. תחת בעלות ההסתדרות היא חילקה את פעילותה בין הענפים המסורתיים וענפים חדשים – כגון אלקטרוניקה. "כור" תחת הבעלות של משפחת ברונפמן הקנדית (שעשתה את הונה בשוק המשקאות והמזון) ושל יונתן קולבר (המשמש גם המנכ"ל של הקונצרן) עשה תפנית מאז הרכישה ב-1997: מה"כלכלה הישנה" אל "הכלכלה החדשה". הקונצרן מכר מפעלים ואחזקות במפעלים שונים – כדי להתרכז בהיי-טק.
לכאורה, אין דבר משותף בין המכות שסופג המשק הישראלי מכיוון הנסד"ק ומההספדים הנגרמים בעקבות האינתיפאדה. לנפילת ענף המחשבים בעולם והמיתון ההולך ומתפשט בארה"ב ובאירופה המערבית (יפן מזמן מדשדשת בו) אין קשר ישיר עם המאבק לעצמאות פלסטינית. אבל הקשר הזה אכן קיים ולא רק בגלל שאנליסט מבנק ההשקעות "גולדמן-סאקס" אומר כי "לאף 16 בשמים של עזה יש משמעות כלכלית". (2)
המתפרה בעזה, ההנהלה בתל-אביב והבעלים בניו-יורק
נפילת הנסד"ק ומכות האינתיפאדה מהוות פגיעה קשה עד מאוד באסטרטגיה שפיתח הבורגנות הישראלית בעשור האחרון, בניסיונה להשתלב בכלכלה הגלובלית. זהו סיפור שהחל דווקא באינתיפאדה הקודמת, כאשר ישראל איבדה אט-אט את השליטה על השטחים הכבושים והחלו להישמע קולות, דווקא ב"התאחדות התעשיינים", שהוא ארגון החזק של בעלי ההון המקומיים; שקראו למציאת הסדר עם הפלסטינים ולא שללו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית – אך תוך שמירת התלות הכלכלית בישראל. (3)
הפרדיגמה של האסטרטגיה החדשה מסתכמת במילים: "להקים את המתפרה בעזה (או בטול-כרם, או בעמאן), לנהל את העניינים בתל-אביב, כאשר הבעלים יושבים בניו-יורק". התוצרת, כמובן, לא מיועדת לשוק המקומי הערבי, אף לא לישראל, אלא אל מדינות הליבה של הגלובליזציה: ארה"ב, קנדה, אירופה המערבית. יש, בצד הערבי, שראו באסטרטגיה הזו "דרך של השתלטות כלכלית ישראלית על המזה"ת". אך, לא זו היתה הכוונה. ישראל איננה יכולה להשתלט כלכלית ואף צבאית על המזרח-התיכון. האירועים של השנתיים האחרונות הוכיחו שהיא אף איננה מסוגלת להשתלט צבאית על דרום לבנון או דרך קבע על השטחים הפלסטינים.
ישראל אמורה היתה להשתלב במזה"ת כבסיס לפעילותן של חברות רב-לאומיות, מצד אחד, ומצד שני לפתח תעשייה מתקדמת הקשורה בעיקר בשלושה ענפים בעלי פוטנציאל פיתוח אדיר: מחשבים, טלפוניה ואינטרנט. זאת בעולם בה אין טלפוניה ללא מחשבים ואין אינטרנט ללא טלפוניה ומחשבים. ואין טלפוניה, אינטרנט ומחשבים שאינם בבעלות חברות רב-לאומיות – לרוב אמריקאיות.
לכאורה, אסטרטגיה זו הוכיחה את עצמה. עם חתימת ההסכמים עם הפלסטינים החל מ-1993 נפתחו השערים בפני השקעות זרות, רכישות של חברות מקומיות על ידי חברות רב-לאומיות ומיזוגים בין חברות מקומיות לזרות. תהליך ההפרטה, שהיה לאחד מקווי הפעולה הכלכליים המשותפים לכל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים, רק תרם לכך. (4)
מאז הסכמי אוסלו נרשם במשק הישראלי גידול מרשים של התוצר לנפש. אם ב1980- התוצר לנפש בישראל היה כ-5.6 אלף דולר. זאת, לעומת 770 דולר במצרים, ירדן וסוריה ו-9.3 אלף דולר בארצות האיחוד האירופאי. כבר ב-1998 בתוצר בישראל "קפץ" עד כדי 16.7 אלף דולר לנפש ועל פי התחזית הוא אמור היה להגיע ל-20 אלף דולר במהלך שנת 2001. זאת, לעומת 1.3 אלף דולר בארצות ערב שצוינו ו-22 אלף דולר באירופה. (5) אך, אין להסיק מהגידול המרשים הזה בתוצר – כי פרותיו התחלקו באופן שווה בין כל תושבי ישראל. הפערים החברתיים גדלו בשני העשורים האחרונים ובייחוד בשש השנים האחרונות. ניכרת, במשק הישראלי מגמה של גידול בריכוז ההון בידיים מעטות ויש הסבורים שזהו משק המנוהל כולו על ידי 20 עד 50 משפחות וחברות רב-לאומיות. ריכוז זה בא לידי ביטוי בשכר המקבלים ראשי חברות. ב1998-, עלות שכרם הממוצעת של 100 מנהלי החברות הגדולות בבורסה של תל-אביב היה 680 אלף דולר לשנה. עלות שכרם של מנהלים באנגליה היתה באותה שנה: 645 אלף דולר למנהל, ביפאן: 420 אלף דולר ובגרמניה כמעט 400 אלף דולר. (6)
עתה, יש הסבורים שהשילוב בין האינתיפאדה, הנפילה בנסד"ק והמיתון הממושך (שהחל עם איבוד התנופה של תהליך השלום) יגרום לכך שהגידול בתוצר יהיה שלילי במשך שנים רבות. באוצר אף מוסרים כי "זהו המיתון הקשה ביותר מאז 1966″. מיתון שהיה המיתון הקשה ביותר במשק הישראלי מאז הקמת המדינה. לאחר תשעה חודשים הראשונים של שנת 2000, שהוגדרו על ידי כלכלנים ואנליסטים כ"מצוינים", והחל מפרוץ האינתיפאדה מגמות המיתון והאטה נעשו קשות יותר ויותר. מצמיחה של 6 אחוז לשנה ושהגיעה לשיאה של 9 אחוז באמצע בסוף שנות ה-90, מצוי עתה המשק, כשנתיים לאחר פרוץ האינתיפאדה, בשיעורי צמיחה שנתיים שנעים בין אחוז בודד לשני אחוזים. כך, על פי ההערכות של המחלקות הכלכליות של הבנקים הגדולים. יש הצופים שהשנה תסתיים בצמיחה של אחוז בודד (ואף פחות מזה). צמיחה של אחוז בודד פירושה, צמיחה שלילית לנפש של 1.5- אחוז. (7)
"סכנת" העצמאות הכלכלית הפלסטינית
עם פרוץ האינתיפאדה בסוף ספטמבר 2000, החלו להישמע קולות בממשלת ישראל שקראו "להפרדה" בין ישראל לרשות הפלסטינית. אמנם תוכן ממשי למילה "הפרדה" לא ניתן ויש במחנה השלום הישראלי שחששו מהפיכת "ההפרדה" המדוברת ל"אפרטהייד" (שזו "הפרדה" באפריקאנר) מעשי. אבל החששות לא באו רק ממחנה השלום. גם מנהלי חברות גדולות חששו מניתוק מהמשק הפלסטיני ואף שר האוצר לשעבר, אברהם "בייגה" שוחט, ניסה בכל כוחו למנוע החרמת תוצרת ישראלית על ידי הפלסטינים.
הפרדה שפירושה משק פלסטיני עצמאי מישראל גרם לעצבנות רבה בקרב בעלי הון בישראל שעמלו קשות על מנת למנוע זאת במסגרת הסכמי השלום וההסכמים הכלכליים שנחתמו בשנים האחרונות עם אש"פ. אריק רייכמן, מנכ"ל "תנובה" (שהיקף הייצוא שלה לרשות הפלסטינים נאמד בכ-130 מיליון שקל בשנה) סיפר ל"מעריב" כי "אינני יכול לאמוד את הנזק (של ההפרדה הכלכלית) אבל מדובר בנזק גדול. היקף הייצוא שלנו לרשות לא מסתכם בשיעורים ניכרים מסך המכירות שלנו, שמגיע ל-6 מיליארד שקל בשנה, אבל כל שוליים הם חשובים". (8)
רייכמן הסביר כי הנזק העיקרי איננו רק בפגיעה במכירות לפלסטינים. "אנחנו עסוקים בשיתופי פעולה מעמיקים עם הרשות. בין השאר, אנחנו מדברים על הקמת מחלבה משותפת ועל מערכת הפצה משותפת, וכל אלה ייפגעו בצורה נואשת" אמר רייכמן. אבל חששו העמוק יותר של מנכ"ל "תנובה" הוא שברשות "לא יוותר חלל ריק וגורמי מזון אחרים בעולם הם שייכנסו לפעילות באזור, תוך שיתופי-פעולה עם הפלסטינים, והם יתפסו את מקומן של היצרניות הישראליות. פה תמונה הבעייתיות, והנזק לפיתוח האזורי יהיה גדול ביותר". במילים ספורות החשש הוא ברור: סכנה לאובדן משק היצוא מספר שתיים של ישראל (9) ואובדן הבסיס ממנו ניתן יהיה להגיע אל העולם הערבי.
בדרך ללא מוצא
ממשלת העבודה האחרונה ניסתה לצעוד במה שראשה דאז, אהוד ברק הבין כ"דרך רבין". לפלסטינים יש גרסה שונה מאוד מ"דרך רבין" ולאן הדרך הזו אמורה היתה להוביל: למדינה פלסטינית עצמאית. במובן הזה קיימת עכשיו רק "דרך ערפאת". אבל מהי "דרך שרון"? במילים אחרות: מהי האסטרטגיה של אריאל שרון, כאשר הטקטיקה הרצחנית ברורה לכל תושב מחנה פליטים בעזה, בשכם או בטול-כרם.
עד לפני מספר חודשים דובר רבות על "ההפרדה". עכשיו יש בממשלת ישראל הסבורים שהמלחמה הקולוניאלית שישראל מנהלת בגדה וברצועה תוביל בהכרח לפירוק הרשות הפלסטינית. האם זו חלופה סבירה מבחינה פוליטית? התשובה היא שלילית ומדיניות שרון רק מעמיקה את האיבה ואת המאבק לעצמאות פלסטיני. נראה שחלק לא מבוטל של הציבור היהודי בישראל מצדד במדיניות זו.
מייד לאחר שנבחר ועוד בטרם התחיל את כהונתו, קיים שרון מספר ישיבות עם שורה ארוכה של תעשיינים, בעלי הון ובנקאים – למעשה עם כל "המי ומי" ברשימת 50 המשפחות המנהלות את המשק. שם הוא זכה לגיבוי ברור, וייחוד הוא נדרש להקים ממשלת אחדות לאומית. אותו חוג של 50 משפחות, שכה דבק ב"כלכלה החדשה" וב"מזרח התיכון החדש" נוכח לדעת שחוקי המשחק בכלכלה הקפיטליסטית "החדשה" הם דומים עד מאוד מאלה הנהוגים ב"ישנה" ושלא ניתן להקים "מזרח תיכון חדש", כל עוד לא פותרים כמה מבעיות היסוד של מזרח התיכון "הישן" והמרכזית בניהן: השאלה הלאומית הפלסטינית.
פועלו של שרון מאז החל כהונתנו רק מעמיקות את המשבר הכלכלי ומשבר זה אף מתחיל לתת אותותיו בדוחות הכספיים של הבנקים והחברות הגדולות. דוחות המראים סימנים ברורים של משבר או לכל הפחות אופק בטוח של הפסדים או הקטנה ניכרת ברווחים. כבר לפני יותר משנה, כתב הפרשן הכלכלי של עיתון "הארץ", נחמיה שטרסלר המשקף היטב את השקפת העולם של האליטה הכלכלית הישראלית: "הבעיה היא בטווח הארוך. כי אם האירועים האלימים יימשכו לאורך זמן, וישראל תשוב ותיתפש כמי שמצויה במצב מלחמה, או כמדינה מצורעת המפגיזה מחנות פליטים – ההשלכות הכלכליות יהיו קשות. הסיכון יעלה, ההשקעות ירדו, הצמיחה העתידית תפגע והדכדוך השורר היום עוד יעמיק". (10)
(1) מתוך "ידיעות אחרונות" (23.07.02). אין אנו עוסקים כאן במצב הכלכלי בשטחי הרשות הפלסטינית שהוא קשה הרבה יותר. אחוזי האבטלה ה גבוהים במיוחד (שגדלו בהרבה בשנתיים האחרונות), אי-העברת מסים לראשות הפלסטינית על ידי ממשלת ישראל, עצירת ההשקעות ו"חניקת" המשק המקומי באמצעות סגרים הם חלק מ"נתוני הרקע" של המשק הפלסטיני. על מצב המשק הפלסטיני פורסמו שני מאמרים מצוינים, פרי-עטם של כלכלנים פלסטינים. הראשון, של ד"ר סמרה, עוסק במצב ערב האינתיפאדה; והשני, של ליילה פארסח, מתייחס להשלכות של הסגר ואמצעי הדיכוי נוספים מצד צה"ל על המשק הפלסטיני:
Adel Samara, “Globalization, the Palestinian Economy and the ‘Peace Process’”
את המאמר ניתן "להוריד" מאתר האינטרנט של מפלגת העובדים הבלגית: www.ptb.be
המאמר השני פורסם ברבעון בשפה האנגלית MERIP, גיליון 271 (חורף 2000):
Leila Farsakh, “Under Siege: Closure, Separation and the Palestinian Economy”
ניתן "להוריד" אותו מאתר האינטרנט של כתב העת: www.merip.org
(2) "הארץ", 27.5.01
(3) על האסטרטגיה הישראלית כלפי הפלסטינים והשפעותיה על תהליך השלום ר’:
Efraim Davidi, “Globalization and Economy in the Middle East – A Peace of Markets or a Peace of Flags?” in Palestine-Israel Journal (Volume VII, No. 1 & 2, 2000)
(4) כך נכתב ב"הארץ" ב-22.2.99: "את מוצרי אסם, שטראוס ותמ"י רבים מהישראלים מכירים מהסופרמרקט, אולם לא בטוח שמי מהם דרכו אי פעם במדינות שבהן גרים בעלי המניות הגדולים של חברות אלה. אין מי שלא שמע שקומברס, גילת, צ’קפוינט ומרקורי הן הצלחות הגדולות של המשק הישראלי, אבל לא כולם יודעים שכ-90 אחוז מהמניות של חברות אלה מוחזקות על ידי זרים. שוויין המצרפי של 20 החברות הגדולות במשק הוא כ-37 מיליארד דולר. לפי מחירי השוק האחרונים או הערכות שווי החברות הפרטיות, מתוך שווי זה מחזיקים משקיעים לא ישראלים בכ19- מיליארד דולר. המשמעות הכמעט בלתי נתפשת: 51 אחוז משווי השוק של החברות הגדולות בישראל – אלה הנסחרות בתל-אביב, אלה הנסחרות בחו"ל וחברות פרטיות גדולות – נמצא בידי משקיעים זרים".
(5) ד"ר שלמה סבירסקי ואתי קונור, תמונת מצב חברתית 2000 (מרכז אדוה, תל-אביב: 2001) עמ’ 5.
(6) סבירסקי: 2001, עמ’ 10.
(7) "ידיעות אחרונות", 30.5.01
(8) "מעריב", מוסף עסקים, 8.12.00
(9) Le Monde, 10.5.01
(10) "הארץ", 24.5.01