משהו מוזר קורה לדעת הקהל בישראל. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה לפני שנתיים, הציבור הישראלי ממשיך לגלות נכונות עקרונית להגיע להסכם עם הפלסטינים בסוגיות הליבה של הסכסוך. גם היום רוב הציבור בישראל תומך בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. רוב הציבור אפילו תומך בחלוקת ירושלים והפיכתה לבירה משותפת לשתי המדינות. רוב הציבור בעד פינוי רוב ההתנחלויות. כמעט רוב הציבור תומך בגבולות 1967 כבסיס לגבול המפריד בין שתי המדינות. כל הדעות הללו מותנות בכך שיהיה עם מי לעשות שלום בצד הפלסטיני.
נראה שהציבור בישראל מבין היטב ותומך ב"עלות השלום" ולמרות הכל, הציבור ממשיך גם לתמוך במדיניות ההרסנית של ממשלת ישראל ההורסת את הרשות הפלסטינית, משום שרוב הציבור בישראל אינו מאמין כי יש עם מי לעשות שלום. רוב הציבור בישראל אינו מאמין כי יש עם מי לדבר. רוב הציבור בישראל משוכנע כי אין פלסטינים תומכי שלום ופשרה, ושהם, הפלסטינים, מחויבים לחיסולה של מדינת ישראל ושואפים להשליך את היהודים לים. סיסמאות אלה מהעבר חוזרות ונאמרות על ידי פוליטיקאים ואנשי ציבור מכל הזרמים, והיום, ביתר תוקף, והן מתקבלות כמעט בלי ביקורת על ידי עם מפוחד ומתוסכל החי בצל הטרור והאימה המשתוללים בשני הצדדים כספירלה של אלימות שאין אפשרות לרדת ממנה. היא יכולה רק לעלות ולגבות יותר ויותר קורבנות משני הצדדים. ונראה כי עוד לא הגענו לתחתית. נראה שטרם הגיע הזמן שהציבור בשני הצדדים יקרא – "די, נמאס – היה לנו מספיק".
כיום הציבור בשני צדי הקו הירוק ממשיך לקרוא להמשיך בהרג, לנקמה, להגברת החיסולים וליותר טרור. מנהיגי שני הצדדים מוותרים על תפקידם להנהיג מפני ציבור זועם החי בתחושות של אובדן ואבדון. המנהיגים בשני הצדדים מגיבים ומסלימים ואינם יודעים או אינם מסוגלים להוציא אותנו – את שני הצדדים, מהמקום המאוד אפל שהכניסו אותנו לתוכו. זהו מקום בלי תקווה, של חיסול חלומות. זהו מקום של הרס, זהו מקום של הידרדרות כלכלית. זהו המקום המוגדר בשם "המצב".
אני, כמוכם, מתייצב בהפגנה זו מדי שבוע. אני בא כי "חייבים לבוא". חייבים להראות שיש שאינם מוכנים להשלים עם "המצב" כדבר מובן מאליו. חייבים לבוא כדי להציב אלטרנטיבה לטירוף. חייבים לבוא כדי להציג תוכנית אחרת – תוכנית של דרך התקווה, תוכנית של הגיון, של שלום ופיוס. אני מודה כי אני בא ומתייצב כאן מדי שבוע למרות תחושת התסכול שחש בעת ההפגנות ובעזיבתי בסיומן. תסכול זה נובע מכך שנוכחותנו כאן היא כמעט בלתי נראית וכנראה נטולת השפעה. אך אנחנו חייבים לבוא ולהתייצב למרות ידיעה זו, ולהמשיך להשמיע קול אחר לעצמנו ולהראות גם לפלסטינים שאצלנו יש קולות של שלום.
לפני הסכם אוסלו פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסיומו הוגדרו כמשחק סכום אפס – או אנחנו, או הם. הסכם אוסלו הפך את הסכסוך להגדרה של משחק מנצחים – היינו win-win. האינתיפאדה האלימה של הפלסטינים וההתנהגות האלימה של מדינת ישראל הפכו את כללי המשחק למפסיד-מפסיד. לפי הבנתי, אין מנצח כאן ולא יכול להיות מנצח. האסטרטגיה של שני הצדדים מבוססת על ניסיונות הכרעה והכנעה, אך זה לא יקרה כי לא ניתן להכניע רצון של עם שלם לחופש ולשחרור – לא של העם בישראל ולא של העם הפלסטיני.
תפקידנו העיקרי, של אלה הרוצים לחזור למשחק בו שני הצדדים מנצחים, הוא לבנות מחדש אמון באפשרות של שלום ואמון שיש עם מי לדבר. כפי שהמחאות שלנו צריכות להיות מופנות אל הציבור בישראל, הן חייבות להיות מופנות אל עבר הציבור בפלסטין. קולות מחנה שלם – מחנה השלום – נדמו מול גלי הטרור. שתיקת מחנה השלום בישראל מתפרשת בצד הפלסטיני כתמיכה עיוורת במדיניות של ממשלת שרון.
מחר תפתח שנת הלימודים בישראל. זוהי הזדמנות להתריע על הדרך שבה דור חדש שלם בשני הצדדים גדל ומתחנך ללא תקווה. מערכות החינוך בישראל ובפלסטין נכשלות כשלון מר מאוד בזה שאינן מאפשרות להביט על עתיד משותף של שלום. מערכות החינוך מטפחות את המיתוסים ואת השקרים שלכאורה מסבירים מדוע המנהיגים כשלו ונכשלים להגן על האזרחים. מערכות החינוך אינן מעניקות לתלמידים כלים של ביקורת ושל חשיבה המבוססת על מערכת ערכית המקדשת את חיי האדם ואת כבוד האדם באשר הוא אדם.
אני רוצה לספר לכם בקצרה על ניסיון אחר – ניסיון מוצלח, ניסיון שהולך ומתרחב ומתבסס במערכת החינוך בישראל ובפלסטין. ניסיון זה מעניק תקווה, מפני שיש בו בנייה של אמון בין שני העמים ואמון באפשרות של שלום בניהם.
מכון IPCRI – מרכז ישראל/פלסטין למחקר ולמידע – מכון ישראלי-פלסטיני משותף שנוסד לפני 14 שנה ייסד לפני 6 שנים תוכנית חדשה – תוכנית לחינוך לשלום. במסגרת התוכנית זו נלמדים מערכי לימודים לחינוך לשלום עבור בתי ספר תיכוניים בישראל וברשות הפלסטינית. בשנת הלימודים החדשה, תכניות אלו יילמדו ביותר משישים בתי ספר בשני צדי הקו הירוק, וישתתפו בהם יותר מ-400 מורים ויותר מ-4500 תלמידים. רק לפני כחודש, כשמונים מורים ישראלים ופלסטינים מרחבי הגדה יצאו למפגש בן חמישה ימים שהתקיים בטורקיה. מפגשים אלו התקיימו לפני האינתיפאדה וממשיכים להתקיים בתנאים קשים ביותר גם במשך כל השנתיים השחורות של האינתיפאדה והאלימות. השנה גם תופעל התוכנית ניסיונית בכמה בתי ספר במערכת החינוך הממלכתית הדתית. משתתפי התוכנית בשני העמים מעידים כי המניע העיקרי להשתתפותם הוא התקווה שהם לומדים שיש עם מי לדבר בצד השני ויש על מה לדבר. אולי אנשי חינוך יכולים להוביל אותנו אל ראייה מפוכחת ורציונלית של שלום. ניתן לחנך לשלום. ניתן לדרוש שמערכות החינוך שלנו יחנכו לשלום. תפקיד המחנך כעת הוא לתת אפשרויות לדור הבא של ישראלים ופלסטינים להצליח במקום שהוריהם כשלו. הפשע הגדול ביותר שמערכת החינוך יכולה לעשות לדור הצעיר הוא הקפאת תאי המוח שלהם בקונסנזוס מיותר ומפוברק של פחד מפני השלמה, פיוס ושלום אמת בין בני שני עמי הארץ.
מתוך הסיוט של השנתיים האחרונות נולד מה שמוצג כפתרון קסם לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. הפתרון הזה נקרא הפרדה חד-צדדית. נקים גדרות וחומות מתוגברות באמצעים אלקטרוניים ובכך השקט יחזור למחוזותינו – כך מספרים לנו. מעבר לשקר הברור – כי לא ישרור שקט בצד שלנו כאשר לא יהיה שקט בצד השני, תוכנית זו משדרת מסר שהסבל שכבר נגרם ושייגרם לעם הפלסטיני אינו צריך לעניין אותנו – הרי, אומרים תומכי תוכנית הגדרות והחומות, הם – הפלסטינים הביאו את כל הסבל על עצמם. לנו אין יד בזה.
אם בתי הספר הפלסטינים לא ייפתחו מחר, ואם יותר ממחצית העובדים מהפלסטינים מובטלים, ואם חיים מעל למיליון פלסטינים בעוצר – בבתי סוהר גדולים – הרי – מה איכפת לנו – זוהי בעיה שלהם – כי הם הביאו את כל זה על עצמם. מספרים לנו כי הגדרות והחומות ימנעו מהם להגיע אלינו – ימנעו מהמתאבדים לבצע את תכניותיהם. האם מישהו באמת חושב שגדרות וחומות, שיגבירו את הסבל שלהם, את העוני שלהם, את הייאוש שלהם ימנעו מהם להמשיך במאבקם נגד מדיניות ממשלת ישראל?
הסכם אוסלו נבנה על חזון של שיתוף פעולה. החזון הזה היה ונשאר צודק ונכון. אל נשכח שרוב תכניות שיתוף הפעולה מעולם לא בוצעו. אל נשכח שהרבה לפני שערפאת דחה את ההצעות של ברק בקמפ דוויד חלקים נרחבים של הסכם אוסלו לא בוצעו. אל נשכח כי לא רק ערפאת לא ביצע את חלקו בהסכמים – זוכרים את הפעימות? זוכרים את הבטחות "פרות השלום"? אחרי אוסלו הצטמק המשק הפלסטיני בכרבע עוד לפני ספטמבר 2000. רוב הפלסטינים סבלו מהסכם אוסלו – היה להם פחות חופש אחרי אוסלו מאשר לפניו. אבל הרעיון של שיתוף פעולה היה נכון ונשאר נכון וצריך לשאוף אליו. אין ולא תהיה דרך אל השלום בלי שיתוף.
אני רוצה לנצל את הבמה הזו לקרוא לכם, לכולנו להתגייס לא רק להפגנות כמו זו של הערב, אלא גם להושטת יד אל עבר עמיתינו בצד הפלסטיני. מכאן צריך לצאת מסר שכן איכפת לנו מה שקורה בצד הפלסטיני. הסבל שלהם מעניין אותנו. שהעוני הגובר אצלם כואב גם לנו, מפני שכולנו בני אדם, וגם בגלל שמה שקורה שם, אצלם, משפיע ישירות עלינו. למדינת ישראל ולעם בישראל יש אינטרס ברור ומובהק שגם לפלסטינים יהיו תקווה לשלום וחזון של שלום. מדיניות התומכת בגדרות ובחומות היא מדיניות המוותרת על שלום.
כן, אנחנו צריכים להביע את תמיכתנו בהפרדה פוליטית שפירושה יציאה מהשטחים הכבושים ופינוי ההתנחלויות, אך אל לנו להתבלבל בין זה לבין מקסם שווא של גדרות וחומות. אנחנו, המובילים את המחנה, חייבים לשוב ולאמץ חזון אנושי, חזון של שיתוף ושל תקווה. זו אינה גישה של תמימים ושל אלו השוגים באשליות. ממשלת ישראל שוגה באשליות – לא אנחנו.
המסר של שלום ושל שיתוף היה נכון בעבר והוא נכון עוד יותר היום. לאו דווקא "פושעי אוסלו לדין" – בעתיד ההיסטוריה תשפוט לרעה את אלו שכשלו באי-ביצוע ההסכמים ולא את אלו שיצרו אותם.
בואו נבנה ביחד את האמון בשלום. ביחד ניצור מחנה שלום חדש – משותף – ישראלי ופלסטיני – מתוך גילויי אמפטיה הדדיים, מתוך אכפתיות שלנו לסבלם ואכפתיות שלהם לסבלנו. מתוך חזון משותף של חיים בדו-קיום ובשלום אמיתיים בין שתי מדינות – מתוך רצון לבנות עתיד טוב יותר לכולנו. אנחנו יודעים כי בסוף המנהרה יש אור – אנחנו יכולים לראות את האור הזה – עכשיו צריכים לבנות מחדש את המנהרה הזו – ביחד – מתוך צדק ומתוך אמונה בצדקת דרכנו.
