נתוני האבטלה של מחצית הראשונה של השנה לא מותירים מקום לספק: מספר המובטלים לא ירד. אמנם ברבעון השני של השנה, ירד שיעור הבלתי מועסקים במשק בכ-0.3 אחוז, לעומת הרבעון הראשון של השנה; אך מספר המובטלים המדווח רשמית עדיין גבוה מיוחד: 10.3 אחוז. (והדגש כאן הוא המילים "המדווח רשמית" – כי קיימים רבבות מובטלים שלא מוגדרים כך על ידי הרשויות).
בחינה מקרוב של נתונים האבטלה, אינה מלמדת דווקא על שינוי לטובה של המגמה הקיימת זה כ-4 שנים – אלא דווקא על כך שהיא תימשך. נקודת הזינוק בממדי האבטלה היתה באוקטובר 2000 (תחילת האינתיפאדה ומשבר ההיי-טק). מאז תאריך זה ועד למחצית 2002, גדל מספר המובטלים ביותר מ20- אחוזים או 45 אלף עובדים שנוספו למעגל האבטלה. או עליה מ-216 אלף ליותר מ-260 אלף בפרק זמן של כשנה וחצי!
מנתוני התפלגות המועסקים לפי ענפים, ניתן ללמוד שנמשכת הירידה במספר הפועלים, עובדי התעשייה. ברבעון השני של השנה, לעומת הרבעון הראשון, פוטרו יותר מחמשת אלפי עובדי תעשייה. גם במספר המועסקים בענף בתי המלון והמסעדות נרשמה ירידה של כ-3000 עובדים. הענף היחידי בו נרשם גידול במספר העובדים הוא "שירותי שמירה, אבטחה וניקיון". בענף זה נרשם גידול של כ-3000 מועסקים, רובם ככולם שומרים.
עוד עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) כי למרות הירידה המתונה במספר המובטלים, גדל חלקם של הבלתי מועסקים המחפשים עבודה מעל לחצי שנה, מ-28 אחוז מכלל המובטלים, ל-34 אחוז ברבעון השני. נתון זה מצביע על כך שליש מהמובטלים מחפשים עבודה זמן ממושך, הרבה מעבר לזמן הזכאות לדמי אבטלה, ופשוט מאוד לא מוצאים פרנסה. יצויין שנתוני הרבעון השני, לא כוללים את גלי המפוטרים בחברות ההיי-טק הגדולות ("קומברס", "אמדוקס" ואחרות). מדובר על אלפי מפוטרים נוספים. עם פרסום נתוני הלמ"ס לרבעון השלישי, יכללו גלי פיטורים אלה וכך שמספר המובטלים יעלה שוב.
חרף הגידול במספר המובטלים, זכאותם לדמי אבטלה הולכת ופוחתת. מאז דצמבר 2001, צומצמו בהרבה זכויות המובטלים. כך, שחיילים משוחררים איבדו 68 ימי זכאות לדמי אבטלה, מובטלים בגילאי 25 עד 35 איבדו 38 ימי אבטלה וצעירים מגיל 25 איבדו 88 ימי זכאות לדמי אבטלה! עוד נשחק ערך דמי האבטלה, בגלל קיצוץ של 4 אחוזים בדמי האבטלה וההחלטה על אי-עדכונם לפי השכר הממוצע. אם הכנסת תאשר את החלטות הממשלה במסגרת הצעת התקציב לשנה הקרובה, מקבלי דמי אבטלה לא יהיו גם זכאים להכשרה מקצועית. ולא מדובר רק על מימוש הרצון להסבה מקצועית בעת אבטלה – זהו גם מקור הכנסה. עד עכשיו על ידי השתתפות בלימודים במסגרת הקורסים המקצועיים ניתן היה להאריך את הזכאות לתשלום דמי אבטלה לפרק זמן נוסף.
מהו הרציונל העומד מאחורי ההחלטה לקצץ בדמי האבטלה, דווקא בתקופה בה האבטלה עולה? ויש לציין שדמי האבטלה אינם מתנה שהמדינה מעניקה לאזרחיה, אלא תשלום של ביטוח אבטלה שהעובד זכאי לו לאחר שהפריש משכרו לקופת המוסד לביטוח הלאומי. הרציונל הממשלתי גורס כי הורדת דמי האבטלה "היא תמריץ לעבודה". קרי, דמי האבטלה יהיו נמוכים עד כדי כך, שהמובטל יעדיף לעבוד תמורת סכום כלשהו (אף פחות משכר המינימום) כדי לקיים את משפחתו. מאחורי השקפה זו מסתתרת האמונה שבעיית האבטלה, היא בעייתם של המובטלים עצמם. קרי, הם לא רוצים לעבוד אלא "לחיות על חשבון המדינה".
אבל נתוני הלמ"ס מראים ששליש מהמובטלים מחפשים עבודה פרק זמן של חצי שנה ויותר. משמעות נתונים אלה היא שלא מדובר כאן על "בטלנותם" של המובטלים, אלא על היעדר מקומות עבודה. במילים אחרות: מובטלים לא בוחרים שלא לעבוד. פשוט מאוד – אין עבודה.
ואם אין עבודה, העובדים-מובטלים צריכים "להתחרות" בעובדים-מועסקים אחרים כדי לזכות בה. איך ניתן לזכות ב"תחרות" זו? על ידי הורדת מחיר העבודה. וכאשר התחרות היא על הורדת מחיר העבודה, אין גבול עד כמה ניתן להוזיל אותה. ולא מדובר כאן על "פטנט" ישראלי. "לעובדים המובטלים אין שכר, כי הם לא יכולים למכור את כוח עבודתם. מובטלים אלה הם חלק מחיל המילואים שהוקם על ידי בעלי ההון. העובדה שהם לא מסוגלים להיות צרכנים, לא כך מדאיגה את בעלי ההון. כי חיל המילואים הוא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק בקביעת השכר בייצור הקפיטליסטי. איך מובטלים אלה מצליחים לקיים את עצמם ואת בני משפחותיהם – זה לא מעניינם של בעלי ההון. אך כאשר נעשים מאמצים כדי לצמצם בצורה ניכרת את אותו ‘חיל מילואים’, בעלי ההון עושים הכל שביכולתם כדי לסכל זאת – כי הדבר מהווה סכנה קיומית לאינטרסים הבסיסיים שלהם".
דברים אלה שנכתבו על ידי רוזה לוקסמבורג לפני כמעט מאה שנה, נכונים גם כעת – במדינת ישראל בשנת 2002. ומדוע בעלי ההון זקוקים כל כך ל"חיל המילואים"? "עבור ההון ל’חיל המילואים’ יש תפקיד כפול: לשמור קבוצה גדולה של עובדים המוכנים להסתפק בשכר נמוך לרגע בו העסקים יצמחו שוב ויגויסו שוב לייצור. הסיבה השניה: מספרם ההולך וגדל של מובטלים מהווה לחץ לא מבוטל על מנת שהעובדים המועסקים יסכימו להוריד את שכרם עד למינימום".
לכן, אין להתפלא שבתנאים של ישראל דהיום, גדל מספר המובטלים ונרשמת ירידה של השכר (ולא רק בענפים שבמשבר – אלא גם בשכר הממוצע). וככל שמספר המובטלים ילך ויגדל – כך השכר יהיה נמוך יותר. מדיניות ממשלת האחדות הלאומית באה לשרת בדיוק את אותה המגמה: הורדת השכר. זאת על ידי החלטות הפוגעות ישירות ברמת השכר (כגון הקפאת שכר המינימום ואי-תשלום תוספת יוקר) וגם על ידי הוספת רבבות עובדים למעגל האבטלה וקיצוץ זכויותיהם. ואיך ניתן להגדיל את התחרות על מקומות העבודה ועל רמות השכר? הממשלה לא מסתפקת ב"טיפול במובטלים". היא גם דואגת להבאתם של רבבות פועלים זרים – בייחוד ממדינות בעלות שכר נמוך במיוחד: סין עממית, תאילנד והפיליפינים. חרף ההכרזות הממשלתיות בדבר "גירוש 50 אלף עובדים זרים", המציאות של החודשים האחרונים היא של גיוס על ידי הממשלה של רבבות עובדים זרים נוספים. עובדים אלה מצטרפים אל מעגל מקבלי שכר מינימום או פחות ממנו וכאשר צוברים ניסיון, וותק או ביטחון עצמי מסויים על מנת לדרוש תוספת שכר הופכים ל"שוהים בלתי חוקיים", נכלאים ומגורשים. זאת על ידי הפעלת כל זרועות השלטון בישראל: משטרה, משרדי ממשלה, בתי משפט ובתי הסוהר.
