ובכן יש להודות, תרתי משמע, זוועת הכיבוש הולכת ונפרסת עתה מלוא "תפארתה" מולנו והביטוי המיידי והמוחשי לכך הוא מיסודו של הכיבוש בים של חוקים, תקנות ונהלים.

עיון שטחי ב"הארץ" מיום 29/8 מעלה כי היועץ המשפטי לממשלה "..קבע נהלים לשלילת אזרחות ממעורבים בטרור", ובאותו עמוד ממש מייחל אחד, תא"ל גרשון (מפקד כוחות צה"ל בגדה) "..לאישור גירוש בחקיקה אם בג"ץ לא יואיל לאשר גירוש כזה..". עניין זה בא לאחר ששבועיים קודם לכן, התוודענו ל"נוהל שכן" ול"נוהל סיר לחץ" (לעניין זה "הארץ" 16/8/02). לא נוכל כמובן לשכוח את הנסיון הכושל לכאורה לחיקוק "חוק דרוקמן", ושבעתיים אנו מתקשים לשכוח את העובדה המדהימה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה מעוגנים הסדרי עינויים בחוק.

למידורו של נראטיב הכיבוש בתוך עולם מינהלי-בירוקראטי של משטר חקיקה פסוודו-חוקי ונוהלי בירוקראטי, נודעת חשיבות בלתי רגילה, מעתה פניו הסמויים מעין של יאסון הולכים ומגלים לעיננו. הזוועה לובשת לשון של חוקים, צווים ותקנות-מסדירות חוק, והיא מחייבת אותנו, את כולנו, לבחון את התכלית העומדת בעצם משטורו של הכיבוש בקודקס זה של חוקים, צווים ונהלים.

לכאורה, מקובל לחשוב, כי פניהם של מכלול החוקים והצווים מופנים כלפי ישותו של הנכבש ובאים להשיג את השלמתו, הסכמתו והכנעתו למשטר הכיבוש – תוך הפניה פרטנית לשלל של עונשים וגזירות הקבועים בחוקים הללו, למקרה של הפרתם על ידי הנכבש.

אך עיון מקרוב מעלה כי למשטור זה של הכיבוש על ידי מכלול רב של חוקים, צווים ונהלים – יש ממד נוסף שמהותו גלומה במחנהו של הכובש עצמו, ועיקרו שיחבור (סוציאליזציה) של כלל הפרטים המרכיבים את הכובש למעשה הכיבוש עצמו, על ידי הפיכת כלל הישויות המרכיבות אותו כנגועות יחד, ומבלי יכולת להתנער, ממעשה העוול של הכיבוש.

ככל שפרטיו "האסטתיים" של הכיבוש (גירוש, שלילת אזרחות, הפקעת מקרקעין, הריסת בתים, עקירת עצים וכו’) ממושטרים בקודקס גלוי לעין של חוקים, צווים, תקנות ונהלים – כך מוכתמת כל ההוויה האנושית – קיומית של הכובש "בשותפות לפשע". מעתה אין חפים מפשע בשורות הכובש, בטענת חוסר ידיעה. הזוועה מופקעת מעיסוקם הבלעדי של עיתונאים "איזוטריים מעט" כמו עמירה הס וגדעון לוי בעיתון שמסומן מראש, והיא הופכת נחלת הכלל.

פרסומה ושכפולה של הכרת הזוועה שבכיבוש גם בעיתונות "הפטריוטית" ולעתים אף ברשומות של הכובש, הופך אותנו משותפים במיסדר חשאי של שותפים לפשע לציבור כללי של בעלי ידיעה והכרה במעשה שאור השמש מציף אותו מלוא הדרו.

אניני הטעם והמתייסרים עד גבול העדר-הפעולה, שנמנים על הכובש, מתנחמים לעתים, כי שלל החוקים, הצווים והתקנות שבאו לעולם הם תחליף זול "למשהו נורא וגרוע יותר" לעולם יהיה משהו נורא יותר.. וכך אומר הקצין הבכיר: "אין ספק ש’נוהל סיר לחץ’ (נוהל לפיו בית המבוקש על כל יושביו מופצץ או נהרס) הוא בעייתי הרבה יותר מ’נוהל שכן’ ("הארץ" 16/8/02) אולי אפילו מטרנספר-רבתי רחמנא ליצלן.. מעט ספקותיהם של הללו מרוככים על ידי משטור זוועת הכיבוש לתוך קודקס "חוקי" כביכול. התחושה העתיקה והטבעית שהבורגנות הזאת מייחסת למה שמעוצב כ"חוק" מקבלת עתה את ביטויה הסופי והמוחלט. והכובש מייצב את מלוא שורותיו. מי בהתלהבות של כסילים ומי בהשלמה עם כסות "חוקית" כביכול למעשה הזוועה.

הזוועה של יום האתמול הופכת לנוהל החוקי של היום.

בתוך עולם רוחני שכזה, אפשרית מעתה ואף רצויה כאמצעי שכנוע נוסף, הפיכתו של הנכבש והביטויים האסטתיים של התנגדותו לדמוניים ממש, לרוב גם עד כדי העמדת המציאות על ראשה. (לעניין זה הראיון של ארי שביט עם הרמטכ"ל משה יעלון מוסף "הארץ" 29/8/02 .."לכולם נדמה שאנחנו גולית והם (הפלסטינים) דוד אני טוען שהמצב הפוך..") ואם על ידי דמוניזציה של הנכבש באופן הצגתו במונחים חייתיים – לא אנושיים (החל "מהחיות הדו-רגליות" של מנחם בגין ועד "הסרטן" וקורי העכביש" של רא"ל יעלון, באותו ראיון).

אלא ש"נחמתם" של המתלבטים המקצועיים של המתנגדים על תנאי בקרב הכובש, לעולם לוקה בטעות, מעשה העוול הגדול, הזוועה במלוא כיעורה הטוטאלי (נאמר שוב – הטרנספר הגדול לדוגמה..), לעולם לא מתגלגלים לביטוי הממשי והפלסטי הצפון לו בתודעתינו. העמסת המונים מתועשת על אוטובוסים ומשאיות, כפעולת שינוע תחבורתית של הפלסטינים מעבר לנהר – כאקט הסופי והמוחלט של הטרנספר אינה אפשרית עוד בהוויה הפוליטית שלאחר מלחמת העולם השניה. מי שחושב אחרת יואיל נא להפנות מבטו לגורלו של מילושביץ, וחמור מכך לגורלה של "יוגוסלביה" של מילושביץ.

בהיעדר יכולת לייצר זוועה-רבתי ממש, שלידה "תתגמד" הזוועה הגדולה של הטרנספר, לדוגמה, נניח החלפת מהלומות לא-קונבנציונאליות במזרח התיכון, שתוצר לוואי שלה, עלול להיות טרנספר כפעולה אפשרית, בהיעדר אפשרות שכזאת, העוול הגדול, מעשה הזוועה הגדול של הכיבוש, הולך אם כך ונפרט לפרוטות קטנות של חוקים, תקנות, צווים ונהלים, המרחיבים את העולם של "העבירות הקלות" שבמעשה הכיבוש, ואותם יחד בהקבצם יש לראות כביטויו המלא של מעשה "הפשע הגדול" – הוא הוא הכיבוש.

באילוסטרציה נאמר, כי מי שממתין לטרנספר הגדול – אם כביטוי מושלם ורצוי של תפיסתו הפוליטית ואם כביטוי לאותו קו-אדום, שבו הסירוב הפוליטי שלו יקרום סוף סוף, עור וגידים ממשיים – עתיד ל"התאכזב" או "להתנחם" בהתאם. הטרנספר הגדול – נפרט מעתה לפרוטות מזוויעות של "צווי תיחום ישוב" ל"נוהל סיר לחץ", ל"נוהל שכן" ולשלילת אזרחות – תוך הרחבה והגמשה מושגית מתמדת של אוכלוסית "סייעני הטרור" ו"האויב" באופן שבו חמישית מאוכלוסיית ישראל, בגבולות הקו-הירוק נגועה עתה בתודעתם של מרבית אזרחיה היהודים של מדינת ישראל בתור שכאלו וזאת מבלי שנדרש כלל לדימוי הקבוע בתודעה קולקטיבית יהודית זאת, של הפלסטינים מעבר לקו-הירוק.

גם "נחמת הקש" כאילו מדובר במשטר של חוקים, צווים ותקנות זמניים בלבד, שעתידים לחלוף מן העולם עם ביטולו של "מצב החירום" עלולה להתגלות כחלום באספמיה. עיון מקרוב בנסיונם של עמים אחרים מעלה, כי הזוועה נוטה להתיישבות של קבע, במיוחד כאשר צבא שלם של יועצים משפטיים, אליטה פוליטית וביטחונית בקרב הכובש ניזונה ממנה, וכתוצאה מכך מטפחת חרדות אמיתיות וכוזבות לממדים מיתיים ממש.

כל אלה מתרחשים עתה, כאשר קווי המתאר של סיום הסכסוך ביננו לבין הפלסטינים גלויים וברורים לעין (בכך יודו גם אנשי ימין הגונים …). "קילוף" המציאות מהיסודות הדמוניים שמוטמעים בה תדיר על ידי בעלי עניין בהמשך קיומו של הכיבוש (ימין ישראלי מתנחל וימין פוליטי שקיומו בהפנמת "אתוס התנחלותי", שאינו מבחין בין אסתטיקה למהות במעשה הפוליטי, יחד עם אליטה צבאית) על ידי הדהוד קבוע במנטרות של "סכנה קיומית הטמונה בכל ויתור". קילוף המציאות מכל אלה, מעלה באופן ברור כי סיום הכיבוש, פירוק כל ההתנחלויות, ופתרון הוגן וסביר לסוגית הפליטים הם, קרוב לוודאי, סיומו של הסכסוך.

הכתמת כולנו כ"שותפים לפשע" בעת הזאת, על ידי ידיעה והכרה של משטר הכיבוש, כפי שהוא מתגלם עתה במערכת סמיכה של חוקים, תקנות, צווים ונהלים – הינה מעשה שהתגובה הראויה לו היא הרחבת תחום המאבק בהתאם.

Share on Facebook