התקפתו הבוטה של העיתונאי ארי שביט על "מסמך נוסייבה-איילון" ("הארץ" 5.9.02: "הסכם המבטיח שישראל תובס"), רק מחזקת את דעתי לגבי חשיבותו. זהו הסכם שעקרונותיו עשויים להוות בסיס למצע של חזית שלום ישראלית. כאשר שביט, שהפך להיות דוברו הלאומני של המיליטריזם הישראלי, קובע כי: "המטרה של המלחמה הנוכחית חייבת להיות ברורה, להביא לידי כך שעם סיום האלימות, יקבלו הפלסטינים פחות ממה שעמדו לקבל ערב פרוץ הקרבות", מחזקת את הכרתי בערכו של המסמך. לאנשים כשביט אין כלל טעם להזכיר כי העם הפלסטיני מנהל את מלחמת עצמאותו על 22% משטחה של א"י המנדטורית, כאשר אנחנו יושבים על 78% הנותרים, אולם מחברי המסמך זכרו זאת היטב ואלה תמצית עקרונותיו.
- שני העמים, הפלסטיני והיהודי, מכירים בזכויותיהם ההיסטוריות על אותה אדמה ועל-כן הם מסכימים לפשרה היסטורית עליה: כאן תהייה מדינתם היחידה של שני העמים.
- גבולות הקבע ביניהן יכוננו על בסיס קווי ה- 4 ביוני, החלטות האו"ם ויוזמת השלום הסעודית-ערבית.
- תיקוני גבול יתבססו על חילופי שטחים ביחס של 1:1.
- לאחר כינון הגבולות המוסכמים לא יישארו מתנחלים במדינה הפלסטינית.
- ירושלים תהייה עיר פתוחה, בירת שתי המדינות, וגישה מלאה למקומות הקדושים תובטח לכל. שכונות יהודיות תהיינה בריבונות יהודית ושכונות פלסטיניות בריבונות פלסטינית.
- הפליטים הפלסטינים יחזרו רק לפלסטין.
- מתוך הכרה בסבל ובמצוקה של הפליטים הפלסטינים, הקהילה הבינלאומית, ישראל ופלסטין, יקימו קרן בינלאומית לפיצוי הפליטים.
- המדינה הפלסטינית תהייה מפורזת והקהילה הבינלאומית תערוב לביטחונה ועצמאותה.
- עם יישומם המלא של עקרונות אלה, יושם קץ לסכסוך… כמובן שגם הצעה זו היא בגדר פשרה, פלסטינית בעיקרה. אל החלוקה הטריטוריאלית של 22 – 78 מתווספת אי-השיבה של הפליטים לישראל, ומדינה פלסטינית מפורזת בצד מדינה חמושה בכל. אולם בתנאים הקיימים, כאשר הלאומנות הישראלית משתוללת בגיבוי אמריקאי, וכאשר הכזב מבית מדרשו של אהוד ברק לפיו "אין עם מי לדבר", חדר גם אל מה שהיה "מחנה השלום הישראלי", מהווים עקרונות אלה בסיס להקמתו מחדש: כי הוא שולל כל גזל נוסף של אדמה פלסטינית והוא מחייב את החזרתם של כל המתנחלים למדינתם.
העיתונאי עקיבא אלדר המדווח על ההסכם ("הארץ" 3.9.02), מספר כי בשני הצדדים החלו בהקמת שתי מועצות ציבוריות, ישראלית ופלסטינית, התומכות בו, ועל מגמה להחתים עליו את הציבור הרחב בתל-אביב וברמאללה. אם כי אני חולק על ההסכם במספר נקודות, ובפתרונו לבעיית הפליטים הפלסטינים בראש ובראשונה, אין הדבר ממעיט מחשיבותו בעיני.
בימים אלה, כאשר איש כמו עמרם מצנע נאבק על ראשות מפלגת העבודה ("משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית ללא תנאים מוקדמים") ואיילון ונוסייבה מנסחים כך את עקרונותיו של הסכם השלום העתידי, יש בכך הבהובים של אור בחשכת הלאומנות והכיבוש.
