זה קרה לעמרם מצנע במוצאי שבת שלפני ראש השנה. לכנס שקיים הטוען הטרי לכתר במפלגת העבודה בקיבוץ יקום הגיעו פחות מ-200 אישה ואיש. על הדשא בקיבוץ פוזרו כאלף כסאות בהמתנה להמונים שאמורים היו להגיע על מנת לחגוג עם הגנרל מצנע את ראש השנה הקרב ובא. במחסנים נותרו עוד 4 אלף כסאות (!) שהוכנו מבעוד מועד. הגנרל מצנע, שציפה להמונים, התאכזב. על פי הדיווח במקומון "העיר" (5.9.02): "התמימות, הריחוף והניתוק שאפיינו עד כה את מטה מצנע במישור הארגוני אכן הגיעו לידי ביטוי מלא בפיאסקו הראשון שלו, שבפוליטיקת האינסטנט הנהוגה כיום במקומותינו מאיים מאז ברצינות להפוך לאבן דרך בקריירה הפוליטית של מצנע". אגב, יש מי השתתף בכנס וספר עוד פחות מ-200 משתתפים: 167 בדיוק, כאשר כמה מהם נשרו במשך הערב ואחד אף "ערק" לכנס מפלגתי גדול יותר, בהשתתפות הגנרל השני, רמטכ"ל מפלגת העבודה – שר הביטחון בנימין בן-אליעזר. ה"עריק" הוא הגנרל מתן וילנאי. יתכן ווילנאי הוא איש עקרונות (כפי ששב וטוען בכל ריאיון עיתונאי) אבל הוא לא פראייר. כגנרל וותיק הבחין במהירות היכן החיילים והלך אל הגנרל המסוגל לגייס חיילים רבים יותר.
הציון שנעשה כאן על עברם הצבאי של מועמדי וראשי העבודה אינו מקרי. על פי הדיווח ב"העיר", המסקנה הראשונה שמטה מצנע הסיק מהפאשלה ביקום היא לפנות אל "קבלני קולות" על מנת לארגן מצביעים, מתפקדים ופעילים. כך בונים אלטרנטיבה פוליטית במדינת ישראל כאשר הגנרלים הם נותני הטון. מצנע סבור שהוא הוא האלטרנטיבה. ואם לשפוט על פי מעשיו של השנים האחרונות, מצנע אכן הוא ממשיך דרכו של יצחק רבין. העיר חיפה נמסרה לידי קבלנים ובעלי הון יחד עם ניסיונות כנים להגיע לנורמליזציה עם האוכלוסיה הערבית בעיר. למצנע אף סגן ראש עיר ערבי: אסכנדר עמל מפעיליה הבולטים של חד"ש בחיפה. זהו "הסכם אוסלו" במישור המוניציפלי: שלום בית על מנת להאיץ את הפיתוח הקפיטליסטי. אך, ביסודו מצנע ממשיך להיות גנרל וככזה לא שונה בהרבה מחבריו בהנהגת המפלגה.
גנרלים ללא חיילים וגנרלים הזקוקים לקבלני קולות כדי לקדם את עמדותיהם בתוך מפלגתם ובמישור הלאומי היו לחלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי של ישראל בשנים האחרונות. זו אינה המצאתם של וילנאי, מצנע או בן-אליעזר. כבר היה גנרל כזה בשלטון: אהוד ברק. ובאותה מהירות שהגנרל ברק זינק לשלטון, הוא החליק ממנו. הבחירות שהביאו את הגנרל שרון אל השלטון היו ליל הכיסאות הריקים של הגנרל ברק.
עד כאן תיאור לא ממצה על שלטון הגנרלים במדינת ישראל. מה שמדאיג הוא שדפוסי הפעולה של הגנרלים חודר גם אל שורות השמאל. והכוונה היא לשמאל המיליטנטי, לשמאל הלוחם. במוסף "הארץ" שפורסם לרגל החג (6.9.02) התפרסמו דיוקניהם של שלושה פעילים צעירים: תמי מולד-חיו (מנכ"ל "מחויבות לשלום ולצדק חברתי"), יבגני מלמוד (מנכ"ל מפלגת "הבחירה הדמוקרטית" של ח"כ רומן ברונפמן) ומוריה שלומות (לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו"). שלומות, ועל כך לא נמסר בכתבה, היא עתה פעילה ב"בבחירה הדמוקרטית" ומוכרת מאוד בקרב פעילי מחנה השלום. כך, גם מולד-חיו היא דמות מרכזית בקרב הארגונים החברתיים המנהלים מאבק ממושך נגד המדיניות הכלכלית של ממשלת הגנרל שרון.
המשותף בין שלושת פעילי השמאל הוא: הם צעירים, הם רוצים לשנות והם… רוצים להגיע לכנסת. לאחר מספר שנים של פעילות פוליטית חברתית ושמאלית, שלושתם הגיעו למסקנה ש"יש להשפיע". מולד-חיו ושלומות ראויות לעמדות הנהגה – כולל בהנהגה הלאומית. השאלה הנשאלת היא האם כך ניתן ליצור אלטרנטיבה שמאלית. האם בונים אלטרנטיבה אמיתית "מלמעלה", באמצעות בחירות לכנסת. אחת הסכנות המיידיות הטמונות בהתמדה בדרך זו היא ששלושת הצעירים הטוענים להנהגה הלאומית ימצאו את עצמם ב"ליל כסאות ריקים" פרטי-משלהם. אצל מצנע זה היה "פיאסקו". "ליל כסאות ריקים" בשמאל העקבי יכול להחליש את הכוחות – שממילא אינם רבים כל כך.
אם כי הסוגיה המרכזית אינה איך להימנע מ"ליל כיסאות ריקים". השאלה היא איך בונים אלטרנטיבה שמאלית עקבית ולוחמת "מלמטה". לשאלה זו יש מענה על ידי שילוב שלושה מרכיבים בסדר יום פוליטי אחד וכולל: סדר יום אזרחי (קץ לכיבוש, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל), סדר יום סוציאליסטי (או לכל הפחות סדר יום אנטי-קפיטליסטי) וסדר יום הדוגל בשוויון מלא (שותפות מלאה יהודית-ערבית, שוויון מלא למיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל).
זהו סדר יומה של חד"ש זה שנים רבות, אם כי יש להכיר בכך שחד"ש לא תמיד תרגמה סדר יום זה לשפת המעשה. לא ניתן להקים אלטרנטיבה אמיתית ואמינה במדינת ישראל ללא אימוץ סדר יום משולב אזרחי / סוציאליסטי / שוויוני. כפי שלא ניתן להקים אלטרנטיבה אמיתית ללא חד"ש ופעיליה. זהו סדר יום פוליטי שבכוחו להפוך לאופציה המונית ועממית מול סדר יומם של הגנרלים ותומכיהם בעלי ההון. לכן, ובשונה לגנרלים, קודם כל נבנה את האלטרנטיבה, נמלא את השורות ואת כל הכיסאות. לאחר מכן, נשוחח על חלוקת המושבים (בכנסת).