למרות הישגים חשובים, ניכרת עייפות מסוימת בתנועת המחאה ובשמאל הישראלי. מנגנוני הכיבוש ותעמולת הממסד מאפשרים לממשלת האחדות הלאומית בראשות אריאל שרון לרשום הישגים. כך, לפחות נראים הדברים בעקבות פרסום סקרי דעת הקהל בעיתוני סוף השבוע. ולא פחות חשוב: שרון רכש את התמיכה הבלתי מסויגת של הנשיא בוש והוכנס לחזית ה"אנטי-טרוריסטית" כשותף מכובד.
לשמאל הישראלי יש כבר סדר יום גדוש. לכאורה, אין הדעה פנויה לעסוק בעניינים נוספים. מכאן קיימת הנטייה המובנת להתחמק מהתייחסות פעילה ומעמיקה לאירועים שאינם מתרחשים בארץ ובשטחים הכבושים.
אך לאירועים אלה השלכות פנימיות חשובות, ולפעמים מכריעות. לפתע, השאלה הפלסטינית הופכת לשאלה העיראקית. אין זה מקרה שממשלת שרון מצטרפת בגלוי ובהתלהבות לממשל בוש דווקא כשהממשל האמריקאי נכשל בניסיונותיו לגבש חזית בינלאומית רחבה התומכת בתוכניות המלחמה שלו.
על רקע המלחמה הקרבה ממשלת שרון מתכננת צעדים מרחיקי לכת נוספים נגד העם הפלסטיני ונציגיו הנבחרים וגם בודקת האפשריות "להתחשבן" עם סוריה ועם לבנון על רקע המתיחות האזורית הגואה. כמובן, אין לנו כל אהדה לסדאם חוסיין ולמשטרו. אך תהיה זאת תמימות לקבל את הגרסה הקובעת שבוש וחבריו פועלים בשם הצדק, הדמוקרטיה ועקרונות המשפט הבינלאומי.
ארה"ב מבודדת כמעט לחלוטין בניסיונה לפתוח המלחמה באורח חד-צדדי. החשדנות לגבי מניעיה של מעצמת-העל היחידה מוצדקת. הרי תחת כסות "המלחמה בטרור" מבקשת ארה"ב לפגוע בכל משטר המסרב לקבל את תכתיביה. משטרים ריאקציוניים ביותר, המהווים סכנה לשלום ולשכניהם אינם מטרידים את מנוחתה של וושינגטון כל עוד הם משתלבים באסטרטגיה הצבאית והכלכלית שלה.
אכן, יש לשלול מסדאם חוסיין את הגישה לנשק לא קונבנציונלי. דרישה צודקת זו יכולה להתגשם במסגרת מדיניות עקבית כוללת של מניעת הפצת נשק מהסוג הזה ופירוז אזורי המתיחות הבינלאומית, אחד אחרי השני. צעדים חד-צדדים פוגעים בסיכוי הריאלי היחיד: חיזוק מוסדות האו"ם וארגונים בינלאומיים רלבנטיים נוספים. יש לחתור לאיסור בינלאומי של הנשק הבלתי- קונבנציונלי ויש להטיל פיקוח חמור ביותר על כולם – כולל של בנות בריתה של ארה"ב כמו פקיסטן וישראל.
במסגרת ההכנות למלחמה נגד עיראק טרפדה ארה"ב את המאמצים הבינלאומיים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קיים חשש כבד שממשלת שרון מבקשת לנצל את המתיחות הגואה באזור לפגוע בפלסטינים תחת הכיבוש ובנציגיהם הנבחרים. אין כמעט ספק שממשלת שרון תרצה לנצל את ההזדמנות הזאת להתחשבן בסוריה ובלבנון. וכך, נוסף נושא חדש ודחוף על הסדר היום של השמאל ושל תנועת המחאה בישראל. תוצאות המאבק סביב עיראק ילוו את מאבקנו לטוב או לרע במשך תקופה ארוכה.
אדון קמינר,
סוגיית עיראק נראית לך כה פשוטה. אם יפורק הנשק הבלתי קונבנציונאלי בכל העולם, בכלל זה בישראל, אזי יסכים בממשל העירקאי להפסיק את חתירתו להשגת נשק מסוג זה? התשובה היא ללא ספק לא. אין לי עניין להטיל ספק בהכרותך עם ההסטוריה של המזה"ת ועם התרבות הערבית בכלל אבל במקרה הזה כדאי לך לאמץ הנחת יסוד אחת: עיראק שאפה ותמשיך לשאוף להשיג עליונות על העולם המערבי ובעיקר על ישראל ולכן פירוק נשק גרעיני ישראלי לא יניח את רוחה.
עם כל הכבוד לגישתך שוחרת השלום, אני לא בטוח שיש לנגד עינייך את מכלול השיקולים לקבלת החלטה אם לפרק את ישראל מנשק גרעיני. אתה יכול לקבוע כמה מלחמות מנעה היכולת הגרעינית של מדינת ישראל? אולי היכולת הזו מנעה מסדאם לשגר טילים כימיים ב-91′? אולי הרתעה זו שינתה את תוצאותיה של מלחמת יום כיפור?
ובהקשר לסוגיית סוריה ולבנון אני מאוד מקווה ששגית במינוח. "להתחשבן עם סוריה ולבנון"?? אפשר לקרוא לזה התחשבנות? אתה טוען שישראל מחפשת הזדמנות לחמם גיזרה נוספת? אין חזית מוצדקת יותר לפתיחת עימות מאשר מול סוריה ולבנון. האיום בצפון הוא ממשי והאינטרס של ישראל הוא לא להתחשבן עם אף אחד על עוול שנעשה לה אלא רק למנוע הקמה של זרוע סורית-איראנית-לבנוית מאיימת מדי בצפון שהשקט היחסי משלה אותנו לגבי סכנתה.