המפלגה הקומוניסטית הישראלית פרסמה לאחרונה את ראשי הפרקים לקראת הוועידה ה-24 העומדת להתקיים במהלך החודש. הסגנון של מסמכים מסוג זה כבד למדי, אך ראשי הפרקים ראויים לעיון ולתגובה. אחת מהנקודות לציון היא האמירה לפיה במק"י קיימת אכזבה מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ועל התקוות של מק"י שבמקומה של חד"ש, ניתן יהיה לפעול למען היערכות חדשה בשמאל.
להלן מספר מובאות רלוונטיות בנושא חשוב זה. על חד"ש נאמר: "אנו מודים…לא עלה בידינו לגבש את החזית היהודית-ערבית הרחבה". אבל מק"י קובעת שלא תתייאש: "אנו נעשה הכל כדי שחזית רחבה, יהודית-ערבית, תוכל להציע…מצע משכנע." במלים אחרות: אנו, מק"י, לא הצלחנו עם חד"ש. עכשיו ננסה להקים חזית אחרת, חדשה ומוצלחת יותר.
הנימוקים לעמדה חדשה זו מובהרים בדיון מפורט על חד"ש ומגבלותיה: "אך היא (חד"ש) אינה חזית שלום רחבה. ביסודו של דבר חד"ש אינה חזית של שונים, אלא תנועה של דומים. וכיוון שכך, גם המצע שלה השתנה במהלך השנים והיום הוא משקף תוכנית מקסימום הזהה לזו של מק"י, במקום תוכנית מינימום, שאפיינה את חד"ש עם הקמתה." ועוד: "היום אנו חייבים לשאוף להיערכות פוליטית רחבה על בסיס של מצע מינימום מוסכם… מחובתנו לגבש לעצמנו תפיסה ברורה של תוכנית מינימום שאותו אנו מציעים."
מהו הרקע לאמירות מוזרות אלה? מהי משמעותן לגבי עתיד חד"ש? אין זה סוד שמק"י וחד"ש סובלות מקשיים ארגוניים חמורים. אחד מהמקורות של קשיים אלה הוא הכפילות הבלתי נסבלת של קיום שתי מסגרות נפרדות ומקבילות. הדברים הולכים ומסתבכים כיוון שמסגרת אחת (מק"י) היא דומיננטית והיא זו הקובעת את הסדר היום של המסגרת שנייה – חד"ש, שהיא "מודרכת" על ידי מק"י ותלויה בה. הסדר זה מבוסס על התפיסה היסטורית לפיה מק"י (בעלת התיאוריה מהפכנית, כביכול) אמורה לדעת מה טוב לחד"ש. אחד מהביטויים של מציאות זו היא שלחד"ש אין תקציב משלה והיא תלויה לחלוטין בגזברות של מק"י. מק"י, שמסרה את תחום הפעילות הציבורית בידי חד"ש, נעלמה למעשה מהחיים הציבוריים.
אין מקום כאן לפרט את כל התופעות האבסורדיות הנובעות מכפילות מוזרה זו. התוצאה החמורה ביותר של מצב עניינים זה היא שהחברות בחד"ש מחייבת את חבריה (שאינם חברי מק"י) להסכים לסידור אנטי-דמוקרטי מובהק זה – ולקבל את ההכרעות הפוליטיות והמעשיות של מסגרת בה אינם חברים. מק"י מבקשת ליישם את עקרונות הצנטרליזם דווקא כלפי חד"ש ולכפות על חברי המפלגה משמעת פעולה כלפי חד"ש. דווקא כלפי חד"ש ולא תמיד כלפי חבריה שלה.
מק"י היא זאת שהכשילה את סיכויי ההתפתחות של חד"ש. היא הכשילה את חד"ש בגלל המנטליות הסטליניסטית הגורסת שתפקידה, בתור ‘מפלגה אוונגרדית’, לשלוט בחד"ש כפי שמפלגות קומוניסטיות שלטו בחזיתות פוליטיות בתקופה ההיא המוזכרת בביקורת עצמית הקצרה והעמומה של מק"י בפתח ראשי הפרקים.
עכשיו, לאחר שמק"י הצהירה (באופן חד-צדדי ובלתי חברי) שעבר זמנה של חד"ש שמצעה זהה כביכול למצע המקסימום של מק"י (קביעה מופרכת לחלוטין) וכי חד"ש היא תנועה של "דומים" (דומים למה? דומים למי?) ושמה שנחוץ כעת היא חזית של שונים – מצהירה מק"י למעשה שחד"ש איבדה את משמעותה ואת חשיבותה. מק"י פונה למלאכה חדשה, להקמת חזית רחבה יותר, דמוקרטית יותר ומוצלחת יותר. אגב, איש לא מכיר את מצע המינימום של החזית החדשה.
המגמה לחסל את חד"ש היא פעולת מגננה של חוג קטן של מנהיגים במק"י המבקשים להדוף את המהלך הבלתי נמנע של מיזוג חד"ש ומק"י. מגננה זו שואפת עידוד מחברים אחרים המחפשים בכנות כל דרך אפשרית לפרוץ את הבידוד היחסי שבה נתונות מק"י וחד"ש.
מק"י שאינה מסוגלת לאפשר לחד"ש התפתחות חופשית, שאינה מסוגלת לכבד כלליים דמוקרטיים אלמנטריים בתוך חד"ש, לא תוכל למלא משימה הרבה יותר עדינה וקשה, של ייזום מסגרת רחבה יותר, מגוונת יותר ומורכבת יותר. רמת הביצוע של מק"י במשך השנים האחרונות מראה בעליל שמפלגה זו בתרדמה עמוקה ושהיא זקוקה להתנערות רצינית. התנערות זו אפשרית רק על ידי מאמץ משותף לארגן מחד"ש וממק"י מסגרת חדשה שתתבסס על הערכים של השמאל הלוחם ועל המסורת המהפכנית המשותפת.
הקיפאון הרעיוני והחולשה הארגונית הפוקדים את מק"י ושעליהם היא מודה בפה מלא בפתח ראשי הפרקים -וזו לזכותה – הם המכשול להתקדמות חד"ש ולהרחבתה. קידום חד"ש והרחבתה הם המפתח לחזית החדשה. אך ראשי הפרקים אינם מסמנים את המקום שממנו צריכים להתחיל במלאכה קשה זו. אבל החיים סימנו את המקום היטב: תהליך מיזוג מק"י וחד"ש עשוי ליצור איכות חדשה שתשמש מנוף לשמאל הישראלי כולו.
כמצביעה עבור חד"ש המתעניינת בגורל המפלגה המייצגת אותי נאמנה, קראתי בעיון את המאמר. התקשתי להבין על מה המהומה. התאכזבתי מכך שהכותב בחר "לקדד" את דבריו ולמען אותם לחוג מקורבים מצומצם, במקום להבהיר מה הם העניינים העקרוניים עליהם נסובה המחלוקת ולהציג את הכוחות הפועלים בשני הצדדים. האם אפשר קצת שקיפות במפלגה, בבקשה.
נעה שלום,
מק"י הייתה ונשארת גורם דומיננטי בחד"ש. אולי הייתה בעבר הצדקה לקיום שתי מסגרות נפרדות אלה, אבל היום, אין הגיון פוליטי או ארגוני בשתי מסגרות נפרדות. מה המסקנה? ישנם חברים מובילים במק"י שמאמינים שחד"ש מיצתה את עצמה ויש לחזור ולטפח את מק"י ולנסות להקים חזית רחבה חדשה (הפרטים לגבי החזית החדשה עמומים למדי.) לעומתם ישנם פעילים רבים בחד"ש ובמק"י שקוראים למיזוג מק"י וחד"ש (שהם זהים בעיני הציבור הרחב). דעתי היא ששני הארגונים חייבים להתמזג וליצור גורם פוליטי חדש שימשיך את דרכו של השמאל היהודי-ערבי הלוחם. התנועה החדשה תהיה פלורליסטית ותוכל להיות יותר דמוקרטית ויותר אטרקטיבית. במקום לדון ברצינות באיחוד המסגרות, הנהגת מק"י מתנכרת לעצמאות חד"ש וליכולת ההתפתחות שלה.
לקורא מן הצד אין מושג קלוש מה הוא ההבדל בין שתי המפלגות .
נראה לי שהמפלגות תוכלנה להתאחד על מצע משותף של שלילת המדינה היהודית . הצדקה טוטלית של מעשי הערבים ( כי אין להם ברירה ) . המוני הבוחרים עומדים מוכנים ומזומנים ורק המצע הבלתי ברור מעכב אותם .
אגב ראשי הפרקים של הועידה מזכירים לי את ועידות השוה"צ בשנות ה50 כאשר יערי וחזן היו מוציאים ראשי פרקים וכל החולק עליהם היה מועף מהקיבוץ .