עם מינויו של האלוף (מיל.) מאיר דגן לראשות המוסד, פרסם העיתונאי נחום ברנע בעיתונו ‘ידיעות אחרונות’ מסמך שהגיש דגן לראש הממשלה אריאל שרון לפני כמה חודשים, ובו שורת המלצות כיצד על ישראל להתמודד עם אינתיפאדת אל-אקצא (‘הטרור הפלסטיני’, בלשונו). אף כי האלוף דגן ידוע כבעל מנטליות כוחנית מופלגת, ולדידו ‘מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח’, לא היה זה מפתיע לקרוא בהמלצותיו פעמים רבות את המושג ל"פ (לוחמה פסיכולוגית). ופירט דגן ואמר, כי את הל"פ יש לנהל הן כלפי הרשות הפלסטינית ואוכלוסייתה, הן כלפי דעת הקהל העולמית. יורשה לי להוסיף לכך, כי בנוסף לשני יעדים אלה היתה ממשלת ישראל אמורה לנהל (ואכן ניהלה) לוחמה פסיכולוגית ענפה כלפי דעת הקהל במדינתה-שלה, מדינת ישראל.
לאמיתו של דבר, מאיר דגן לא חידש דבר ולא המציא דבר בהמלצותיו. כל ההצעות המיוחסות לו, נכללו מכבר בתוכניות מגירה של המטכ"ל הצה"לי עוד מימי ממשלת נתניהו (בעקבות אירועי המנהרה) והן חודשו ורועננו בימי ממשלת ברק. לפי מקורות גלויים, נדונה בקרב מה שקרוי "גורמי הערכה במטכ"ל" האפשרות של מבוי סתום בתהליך המדיני, שיוביל להתפרצויות אלימות בצד הפלסטיני, ונשקלו ושורטטו דרכי תגובה למקרה שתרחיש כזה אכן יתממש. הווה אומר, אמצעי הדיכוי המופעלים כיום כנגד המרי הפלסטיני אינם בגדר תגובה עכשווית לאירועים עכשוויים, אלא מדובר בתוכנית מגירה מפורטת שנקבעה זמן ניכר מראש והמתינה ליישומה. לא אטעה אם אניח שמטרתה של תוכנית המגירה היתה לא רק "לצרוב בתודעתם של הפלסטינים שלא ניתן לחלץ מישראל הישגים על-ידי הפעלת אלימות" (כדברי השפר של הרמטכ"ל הנוכחי ושל קודמו), אלא מטרה מרחיקת-לכת הרבה יותר: לטרוף מחדש את קלפי התהליך המדיני שהתקיים עד אז, ולייצר נסיבות למהלך מדיני חדש, שאליו יגיע הצד הפלסטיני בעמדות מיקוח הרבה יותר חלשות משהיו לו עד כה – כדי, שייכפה עליו לקבל הסדרים הרבה יותר גרועים משציפה לקבל בשלב הקודם. בתוכנית מגירה זו ניתן משקל רב ביותר, כמעט מכריע, ללוחמה הפסיכולוגית, כאמצעי שנועד ליצור תנאים להצלחתה של הלוחמה הפיזית: שבירת רוחו, לכידותו וכושר לחימתו של היריב; ייצור אווירה בינלאומית אוהדת לצד "שלנו", או לפחות מזעור הסיכויים לאווירה בינלאומית עוינת; יצירתו של קונסנזוס לאומי ישראלי סביב מה שנתפס כמהות הלחימה ומטרותיה.
לוחמה פסיכולוגית מבוססת תמיד על אמיתות סלקטיביות, חצאי אמיתות ושקרים גלויים, על דיסאינפורמציות בעלות רכיבים מסוימים של אמת המצטרפים לכלל הונאה אסטרטגית, ועל מנטרות שחוזרים עליהן שוב ושוב כמעין ריטואל שבטי, עד שהן הופכות לאקסיומה מקודשת שאין לערער עליה. אלמנטים אלה אכן הופעלו בלוחמה הפסיכולוגית שבבסיס תוכנית המגירה אותה יישמה ממשלת ישראל מאז ספטמבר 2000. והנה, בעוד שהל"פ שהופעלה כלפי הציבור הפלסטיני בשטחים הכבושים נחלה כשלון חרוץ, והל"פ שהופעלה כלפי דעת הקהל הבינלאומית נחלה כשלון חלקי, יש להודות כי הל"פ שהופעלה כלפי דעת הקהל הישראלית זכתה להצלחה ניכרת, והרסה כל חלקה טובה במה שנותר משיקול הדעת הביקורתי של אנשים רבים בישראל.
הציבור הישראלי, ברובו הגדול, קנה ללא הבחנה ביקורתית כלשהי מיתוסים שיקרים כמו עניין ה"הצעות הנדיבות" של אהוד ברק ש"נענו באלימות פלסטינית יזומה", ומנטרות נבובות כמו "זו מלחמה על הבית". הוא הפנים תיאור שיקרי של סיבה ומסובב במהלך האינתיפאדה והמאמץ לדכאה. הוא קנה את הרציונל הכוזב של "החיסולים הממוקדים", כאילו מדובר בסיכול פיגועים שכבר יצאו לדרך ("פצצות מתקתקות"), ולא במרכיב מהותי של הל"פ ומטרותיה. אולם הרכיב המרכזי מבין מכלול הרכיבים של הל"פ הנוכחי הוא מיקוד כל המאמץ הל"פי באדם אחד: יאסר ערפאת. לא דרוש יום לימודים ארוך כדי להבחין שיש לנו כאן עניין עם "אם כל הלוחמות הפסיכולוגיות", אך, למרבה הצער, הציבור הישראלי שותה לרוויה את כוס התרעלה הזאת. זו אולי דוגמה מובהקת להצלחתה של הטקטיקה הגבלסית האומרת, שככל שהשקר גדול יותר, כך הוא נדבק ביתר קלות.
מיקוד כל פורענויות האינתיפאדה באדם אחד (יאסר ערפאת, במקרה הנוכחי) הוא מהלך שיקרי על-פי הגדרה, והוא שיקרי שבעתיים כשבודקים את העובדות אחת לאחת, ובוחנים עניינית את הכוחות והגורמים הפועלים בזירה הפלסטינית. אולם הפרסוניפיקציה של המאבק הפלסטיני, על גילוייו האלימים, היא מהלך נוח לממשלת הלפל"פים הישראלית, ומשרתת היטב את מטרות הלוחמה הפסיכולוגית על תודעת הציבור הישראלי (כאמור, הל"פ מול העם הפלסטיני ומול דעת הקהל העולמית נחלו כשלון מלא או חלקי). נוח לציבור מוכה סבל (והציבור הישראלי הוא אכן מוכה סבל במלחמת הכזב הנוכחית) לתלות את הגורם לסבלו באדם אחד שאותו "אוהבים לשנוא". ישנן דוגמאות למכביר לכך שמיקוד האשם בערפאת הוא פרי החלטה מודעת של ממשלת הלפל"פים, עם קשר מועט ביותר (אם בכלל) למציאות. ההנחה היא ש"גימודו" והשפלתו של ערפאת ישרתו את מטרת-העל של המערכה הנוכחית: שבירת עמדת המיקוח של הפלסטינים אם וכאשר יתחדש התהליך המדיני. דוברי המשטר וכתבלבי התקשורת שלו כבר אינם מסתירים אסטרטגיה זו, לאמור: ערפאת מותש זה טוב לישראל. אבל הציבור הישראלי, מה חבל, אינו מסוגל להבחין במה שהשלטון שוב אינו מנסה להסתיר.
האם קיים סיכוי שהל"פ תנחל כשלון גם בזירה הישראלית? הסיכוי קיים, לדעתי. הוא נעוץ ב"עשיית היתר" של ממשלת ישראל, בבחינת "כל המוסיף גורע". המצור שהוטל על המוקאטעה ברמאללה בעקבות הפיגוע באוטובוס קו 4 לאחרונה לא היה בגדר פעולת נקם אינסטינקטיבית, כפי שרבים סוברים. הוא היה פרי החלטה לפל"פית מודעת, ובכפוף למטרות-העל של הלחימה כולה, כמפורט לעיל. אלא מה? הליפלוף האחרון היה כל כך מטופש, והתפרים שלו כל כך גסים, עד שהשקר היה גלוי גם לעיניו של סומא, ומומחי הל"פ הקדיחו את תבשילם. גם המכורים הכרוניים לגלולות הל"פ החלו להבין שמשהו רקוב בממלכה הזאת. ואולי מכאן עשוי להיפתח התהליך של פרימת כתונת המשוגעים של ממשלת הלפל"פים.
אכן, קונספירציות למופת.
מקריאה שיטתית במאמר, ומקריאה חוזרת בו, נבצר מבינתי להבחין בסימני עובדות. דיעות סובייקטיביות, סופרלטיבים וכינויי גנאי – מזה יש מלוא הטנא.
אבל – ע ו ב ד ו ת ?,
יכבד המלומד וילמדנו מהן ההוכחות אותן הוא מחזיק בידו לאישוש תיאוריות הרשע והשקר אותן מפיצים יהודים חתרנים תאבי דם , כשהם חוגגים במשתה על גופותיהם המהבילות של פלסטינים חסרי ישע. בינתיים – אוסף קונספירציות, דיעות סובייקטיביות וכינויי גנאי – כל אחד יכול לנפוח, אפילו אנשי ימין.
כולי תקווה כי ד"ר מכובד זה דבק באמות מידה מדעיות בהוראתו באוניברסיטה, או שמא הקורסים אותם הוא מלמד (ויותר מזה – שוט הציונים שבידו)- משמשים רק עלה תאנה לחזיתו הפסאודו מדעית, לשם אידוקרינציה מחדש של עדר סטודנטים פעורי פה בשנת לימודיהם הראשונה.