הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 באוקטובר, 2002 2 תגובות

ובכן עדיין לא ברור לנו בוודאות האם המתקפה האמריקאית על  אפגניסטאן הביאה לחיסולו של בן-לאדן ומולה עומאר מנהיג משטר הטליבאן. אך תוצאות ודאיות יש לנו כבר, ללא עוררין. שרידי " אל-קעידה" נפוצו ברחבי העולם ונחת זרועם כבר מורגשת בתוניס, ובתימן ולקינוח התבשרנו עתה כי בבחירות בפקיסטאן זכו המפלגות האסלאמיות ברוב מוחץ.

הנה כי כן מדיניות "הנבוט הגדול" של ממשל בוש המתיימר להחזיר אלינו, בתחילת המאה ה-21 את דיפלומטיית ספינת התותחים של המאה ה-19, (וכבר התבשרנו כי ארה"ב מתעתדת למנות גנרל אמריקאי כשליטה של עיראק  לאחר כיבושה), יכולה למנות ברשימת המצאי של "הצלחותיה" את הראשונה שבהן. ההוויה הטליבאנית נודדת – חוזרת מאפגניסטאן, שבה תמיד היה שלטונה רפה לא-מושלם ומעולם לא כלל את הפריפריה, אל כור מחצבתה, אל מקור הורתה והולדתה – פקיסטאן. אלא שהפעם, מדובר במגרש משחקים פוליטי מסוג אחר לגמרי, לא עוד טריטוריית בראשית, הנשלטת ע"י קואליציית שבטים פרימיטיבית, אלא מדינה בעלת יסודות מודרניים ממש; והלוז שבעניין, מודרניזם שכזה המחזיק יחד באגודה אחת את מתנגדיו המרים ביותר, היסודות הפונדמנטליסטיים האיסלמיים ואת ביטויו הסופי והמוחלט והמדעי בצורת ארסנל נשק גרעיני עם אמצעי אסטרגיים וטקטיים, גם יחד.


בישות פוליטית-צבאית-מדעית שכזאת, צברה עתה קואליציית מפלגות אסלמיות, שבסיס קיומה הפוליטי המיידי הוא ההתנגדות למתקפה האמריקאית באפגניסטאן, רוב מוחלט והיא  תתיימר מכאן ולהבא להכתיב לנשיאה של פקיסטאן, גיבוש מדיניות של איבה והתנגדות למערב, על מכלול הגילויים המוכרים והנלווים לכך.


הדילמה ש"ההישג" האמריקאי הזה הביא על עצמו היא מעתה בבחירה בין ישיבה מהצד ובחינה עגומה של תהליך שסופו הבלתי נמנע הוא השתלטות היסודות הפודמנטליסטיים הללו גם על משׂרת הנשיא בפקיסטאן, באופן שזהותה של האצבע שתונח על הכפתור הגרעיני הפקיסטאני היא מצמררת לכל בר-דעת; או בדיכוי ברוטאלי של היסודות האסלאמיים הללו, על ידי מחיקת גם המעט שהיה ממראית העין של סממנים דמוקראטיים בפקיסטאן באמצעות משטר צבאי, עושה דברה של וואשינגטון, שנוא על נתיניו, שחיסול מעט  מסממני הדמוקרטיה שלו, יביא את רמת האיבה של בני עמו כלפיו לממדים נוראיים ממש עד כדי מלחמת אזרחים ממש.


זהו אם כן, "ההישג" הממשי והוודאי הברור לעין, של המתקפה האמריקאית, על אפגניסטאן, מה שסלבוי ז’יזק כינה "עודפות הפעולה" האמריקאית, שתוצאותיה משום מה תדיר מתגלגלות להוויה הפוכה לגמרי למטרותיה, הולכת ומתגלמת במציאות הפקיסטאנית הזוועתית הזאת, באופן  שפקיסטאן פונדמנטליסטית חמושה בנשק גרעיני, הולכת ולובשת ממשות כאויב הבא של המערב.


בלשון הציורית ניתן לומר שאת איום רובה הסער האפגני מלווה לעתים בטיל כתף נגד מטוסים מתוצרת אמריקאית "הצליחה" מדיניות הנבוט של מר בוש להמיר באיום של ראש נפץ גרעיני פקיסטאני מורכב על טיל בליסטי.
    
ההידרשות שלנו לנושא הזה, לובשת משמעות מיוחדת, כיוון שהממשל האמריקאי מתיימר עתה בצעדי ענק לשחזר את "ההישג האפגאני" הזה במלחמה בעיראק. דומה שההתנהלות של השבועות האחרונים מוכיחה לנו, כי לא יהיה בכל ויתור עיראקי כדי למנוע את המתקפה האמריקאית על עיראק, שלהקת המעודדים היחידה שלה היא ממשלת ישראל וכל זה מבוצע על ידה באוקטבות כאלו שאפילו ממשל בוש נבוך מהן והורה לראש ממשלת ישראל  לרסן עצמו ואת שריו.


בשעה זאת, יש לפרדיגמת ההישג האמריקאי של הפעולה באפגניסטן כפי שהתגלגלה לה בתוצאותיה הפוליטיות בפקיסטאן, משמעות קריטית לישראל. מעבר לגילויי מדיניות "מקהלת המעודדים" של ממשלת ישראל ומדיניות החמור הקופץ בראש, של ראשיה. יש להניח שסבירה ביותר מימושה של מציאות זוועה לישראל כתוצאה ברורה ומיידית של מלחמה בעיראק. אם תוצאותיה וביצועיה הצבאיים של מלחמה זו יסתבכו מבחינתם של האמריקאים עלול הדבר להביא לנטישת  האמריקאים את האזור והזעם הערבי ו"הזנוב" באויב ייעשה כנגד מי שעודדו את האמריקאים להרפתקה הזאת, בישראל עצמה.


אם המתקפה האמריקאית "תצליח" צבאית, ןתסתיים בכיבושה של עיראק, סילוק צמרת הבעת’ ושושלת סדאם חוסיין ובהכתרת גנרל עיראקי, שושלת האשמית, או גנרל אמריקאי על עיראק יפרוץ זעם ההמון הערבי בכל המרחב ולא בלתי סביר, שהוויית המציאות הפקיסטאנית, תשתרר לה במדינות הערביות הגובלות בישראל (מה שהנשיא המצרי, חוסני מובארק, כינה מציאות שבה "יפתחו שערי גהינום"). מציאות זאת של כינון משטרים ערביים איסלאמיים-פונדמנטליסטיים, כתוצר בלתי נמנע של המלחמה בעיראק על גבולותיה של ישראל, עם או בלי סיוע ונוכחות אמריקאית, היא קרוב לוודאי, החזות "האופטימית" והריאלית. של המלחמה בעיראק. בתחזית הפסימית רבבות מתושבי ישראל לא יחיו כדי לחזות בכך..


הנה כי כן, מה שממשלת ישראל ראתה בו, מהלך פוליטי קולוסאלי מזהיר שעשוי להסיר ממנה, את הלחץ לחיסול הכיבוש ובעיקר פירוק מפעל התנחלויות הקולוניאלי שלה, ולו רק בבחינת תירוץ זמני של דחיית קץ הכיבוש, הולך ומתגלגל למציאות שעלולה לאיים על קיומה של ישראל ממש. אותה אירוניית גורל הסטורית שטבע היגל בצורת "עורמת התבונה" של מהלך ההסטוריה הולך ולובש ממשות קודרת מבחינתה של ישראל. מקהלת המעודדים של ממשלת ישראל עלולה בראייה הסטורית להתגלות כלהקת הכלייזמרים של נירון קיסר, המנגנת על חורבותיה של רומא, הפרטית שלנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. אמנון הגיב:

    מרכסיזם דיאלקטי .. מרוב מילים לא רואים את העיקר .

    המשטרים באפגניסטן או בעירק הם משטרים קיצוניים וגם מפלגות קומוניסטיות אסורות שם .

    העיראקים ירו טילים באליסטיים על ישראל ולא נענשו על כך .ברגע שתהיה להם אפשרות הם יעשו זאת שנית.

    האם אני קורא בין השורות שבעצם אתה תומך בהתקפה זאת של עיראק על ישראל ?

    עיראק היא המדינה היחידה שירתה טילים באליסטיים על מדינה אחרת שכלל לא התגרתה בה. מצד אחד אני גאה שאתה יכול להשמיע את דעתך בחופשיות ומצד שני אני מקוה שאתה וחברך לא תעברו את גבול הטעם הטוב.נראה לי שאחינו הערביים ואיתם קומץ ישראלים מפרשים את הדמוקרטיה הישראלית כחולשה , דעו לכם כי בעת מבחן יעמוד כל העם כאיש אחד כשגבו אל הים וינצח , או אז ( אני מקוה שזה לא יקרה ) הנקבה שהיתה תחוויר.חבל , ניתן לחיות פה חיים על הכיפק . תחשוב על זה !

  2. אלמוני הגיב:

    1. זהו מאמר קשה לקריאה, יבש, עם משפטים ארוכים

    ומורכבים וציטוטים מתחת.

    2. אינני חושב שישראל מעוניינת במתקפה האמריקנית

    על עיראק

    3. אתם השמאלנים תנצלו כל סדק ולו הקטן ביותר על

    מנת לתקוף את הממשלה, בזמן שסולידריות כלפי

    פנים ועל אחת וכמה כלפי חוץ חשובה כל כך היום.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים