אנחנו נמצאים עכשיו לדעתי בנקודת מפנה פוליטית משמעותית בישראל – תופעות רבות מסמנות שינויים קריטיים במארג הקבוצות, האינטרסים והשיחים (Discourse). שיח השלום נמצא בשלבי גסיסה סופיים. ב"שיח השלום" כוונתי לשיח של מה שהיה "מחנה השלום" הישראלי של שנות ה-90. המחנה כלל את השכבות המבוססות, כלומר את אותו שליש מהעם שבהכללה הצביע ל’עבודה’ ול’מרצ’, ואשר באמצעות תהליך אוסלו ביקש להיפרד מהשטחים כחלק מחזון ליברלי שמאפייניו הפרטה וצמיחה כלכלית, היפתחות כלכלית ותרבותית אל העולם והגלובליזציה, עליית מעמדו של עולם העסקים על חשבון פיחות במעמדם של הצבא ושירות המדינה, חילון ומתירנות, אימוץ ערכים ליברליים וכו’.

כמו בכל מקום, השיח הליברלי בישראל הוא נחלתן של השכבות המבוססות בלבד. השכבות החלשות, אשר מעמדן בחברה נפגע מתהליך הליברליזציה הכלכלי-חברתי (המתרחש בלעדיהן) מאמצות שיחים אחרים, לא ליברליים בעליל, מתוך האינטרסים הקיומיים שלהן. כזה למשל היה השיח הדתי-פאנדמנטליסטי של מצביעי ש"ס והחרדים, או השיח המסורתי-לאומני של מצביעי מפלגות כמו ליכוד או מולדת מהשכבות הנמוכות.

ניתן לקבוע כי לפחות הסיבוב הראשון בעימות הבין מעמדי על השלום, הסתיים בקמפ דיויד בתבוסתן של שכבות ה’שמאל’ המבוססות. השכבות החלשות אשר ביקשו להכשיל את המשך תהליך הליברליזציה הפוגע בהן בהתמדה, הצליחו לפחות לעת עתה לשבש אותו, כאשר הקואליציה שלהן עם המתנחלים זכתה בנצחון חשוב. המעמדות העליונים, למרות שבידם רוב העוצמה החברתית, נהגו ברשלנות כאשר הניחו לקונפליקטואליות – שצידה האחד הוא המרוץ שלהם קדימה אך צידה האחר הוא הפקרת החלשים מאחור – להחריף עד כדי כך, שההתנגדות שהיא עוררה היתה חזקה מספיק כדי להכשיל את המהלך, ולהעמיד את הטווח הבינוני והארוך של החברה כולה בסכנה קיומית.  

ב-31 למרץ השתתפתי בפגישה עם צלי רשף. היה זה מקץ חודשיים מצוינים למחנה השלום שהתעורר פתאום כתוצאה מחיסולו מעורר המחלוקת של ראאד כרמי, מהופעת ‘מכתב הלוחמים’ ואולי מעוד סיבות. בחודשיים האלה כזכור, השמאל התחיל להוציא הפגנות אחרי הרבה זמן, התמיכה בשרון ירדה בצורה דרמטית, הפלסטינים היו בשיא המוראל והעיתונים התחילו לדבר על מפנה.

רשף דיבר אז על הפגנת 100 אלף תוך חודש וחצי בכיכר בדרך לתחייתו של מחנה השלום. בדיעבד אפשר להגיד שהתחזית שלו נשענה יותר על נוסטלגיה מאשר על אינסטינקטים פוליטיים מחודדים. בהפגנה נטולת ההתלהבות של ה-11 במאי, אחרי מבצע מתגלגל מנוהל היטב שנמשך כחודשיים, הצליחה "קואליציית השלום" לגרד את 60 או 80 אלף האנשים האחרונים המסורים לרעיון השלום. זה היה עיסוי הלב האחרון של גווית מחנה השלום, טרם פטירתו הפוליטית. מאז, ה’שמאל’ במתכונתו זו למעשה נעלם.

בין הסימנים לכך: העבודה ומצביעיה המאוכזבים נטשו אותו; ההתבטאויות של יוסי שריד ומרצ על השלום פתאום נשמעות לכולם ארכאיות עד להביך; שתי המפלגות האלה סובלות בסקרים מעריקה לכיוון של ‘שינוי’; תנועה אוניברסיטאית כמו ‘הקו הירוק’ זנחה את הכוונות שלה לגייס כוח סטודנטים גדול והפכה לכוח קומנדו קטן; הסרבנות כבר לא מפחידה איש. רבים מאיתנו מרגישים שרטוריקת השלום ההגיונית והנאורה שאנו מפעילים נמצאת במלחמת מאסף: היא איבדה את יכולתה לשכנע, ווודאי שאת יכולתה לגייס לפעולה. רוב האנשים – או שאיבדו את אמונם בשלום, או שכבר התבלבלו או התעייפו, או שנואשו מלהכריע בשאלה הזו. היא מפסיקה לעניין אותם, היא מפסיקה להניע אותם. הם מתחילים להתעניין בדברים אחרים.

בפוליטיקה, קבוצות השתייכות מובחנות של בני אדם מתחרות האחת בשניה בגלל אינטרסים מנוגדים. רעיונות, או אידיאולוגיות, מתפתחים כמכשיר לגיוס וליכוד אנשי הקבוצה לשם הגשמת האינטרסים שלה. לשכבות המתקדמות (להבדיל מתקועות) בישראל היה אינטרס להשתלב בתהליך הגלובליזציה והצמיחה של שנות ה-90. הכיבוש, מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הפריע להגשמת האינטרס הזה. לפיכך התפתחה מאז 88′ (בצורה רחבה), תודעה רעיונית שמבקשת לסיים את המטרד. כיום סיימה האידיאולוגיה הספציפית ההיא את תפקידה, והיא מוחלפת באידיאולוגיות אחרות, שמעתה יהיו הן בעלות כוח מניע. האידיאולוגיות החדשות משקפות כמו תמיד את מבנה הקבוצות והאינטרסים המתגבש. כדי לדעת אלו רעיונות ייקלטו בציבור מעתה והלאה צריך להבין את המבנה הזה, שאותו קשה בינתיים לתאר בדיוק, אך ניתן כבר להבחין כבר בכמה קווי מתאר עיקריים.

המבנה החדש

האוכלוסיה ברובה הגדול מתרוששת. את התקווה וההתקדמות שאיפיינו, עבור המעמד הבינוני, את שנות ה-90 ואת אשליית ההייטק שבסופן, החליף מיתון מתמשך שבו כבר קשה למצוא עבודה מכניסה או עבודה בכלל, הסיכוי לקנות דירה אי פעם הולך ומתרחק, והמוצרים מתייקרים בד בבד עם הישחקות המשכורות. אנשים שהיו בעלי ציפיות להשתלב במרוץ ולחיות חיי רווחה מוצאים שחייהם הופכים לחיים קשי יום. כאשר הם לא מצליחים למצוא עבודה שתכניס להם יותר מ-3,000 או 4,000 שקלים, הם מוצאים את עצמם במקום שלא חלמו להיות בו: כתף אל כתף עם המעמד הבינוני הנמוך. תקווה לכך שהמצב עומד להשתנות בעתיד – לא נראית באופק. 

לפי הנתונים של מנהל הכנסות המדינה (מינואר 2001) השתכרו 75% מהעובדים בישראל פחות מהשכר הממוצע במשק – 7,000 שקלים לחודש (ברוטו). זה רק קצה הקצה של הנתונים המעידים על המצוקה ההולכת וגוברת, אשר מתחילה לפקוד לראשונה גם את מי שלא ציפו לה.

מי שרעב, מי שצריך להגיד לילדים שלו ‘לא’, מי ששובר את הראש כיצד לגמור את החודש, מי שמאבד את הבטחון התעסוקתי שלו, מי שלא רואה לאן הוא מתקדם מהעבודה שהיתה אמורה להיות זמנית, מי שלא רואה כיצד אי פעם יקנה דירה – מאבד את העניין ברמות המופשטות יותר של עתידו, ובמידה שהוא נדרש לחשוב על הרמות אלה, המצוקה האישית שבה הוא נמצא הופכת אותו נוח להשפעת מניפולציות סכסכניות-לאומניות. העניין שלו מתחזק דווקא באידיאולוגיות פוליטיות שעניינן שינוי ישיר של המצב הקיומי היומיומי, החברתי-כלכלי. זה דפוס הפוליטיקה שאיפיין עד עתה את השכבות הנמוכות, וזה הדפוס שמתחיל לאפיין כעת את החלקים שנשחקו מן המעמד הבינוני.

הדרישה האידיאולוגית של שכבות שבימים העליזים של שנות ה-90 היו בתנועה קדימה, בתחושה משכרת של שגשוג, היתה להסיר כל מכשול שעמד בפניהן. המכשול העיקרי היה הכיבוש – השריד העיקרי למנטליות החלוצית-קסרקטינית הקודמת, המנוגדת כל כך לתהליך הליברליזציה ולמערכת הערכים החדשה הנוצרת בעטיו. בשנים האחרונות השתנתה המגמה. משבר כלכלי חריף – חלקו מסיבות פנימיות וחלקו בהשפעת ההאטה העולמית, בשילוב עם התארכותו וקשייו של תהליך השלום, הישג הנרשם בייחוד לזכות כוח רצונם של המתנחלים והחמאס, הצליח לעצור את הריצה המהירה קדימה. השכבות המבוססות שנבלמו, ובעיקר חלקן החלש יותר אשר שקע פתאום לראשונה בקשיים, איבדו את האינטרס החזק בשלום ויחד איתו את הלהט האידיאולוגי. לברק נציגן, ולחלק גדול מהן, היה זה אפשרי פתאום לאבד את האמון בתהליך, כאשר נקלע לקשיים.   

במערכת מקוטבת והולכת זו, ‘שינוי’ החברתית זוכה בסקרים בתמיכה של המעמדות הנשחקים, ‘הליכוד’ – מפלגת ג’ובים משוכללת – מתחזקת, ופואד – מומחה לג’ובים בפני עצמו – כובש את ‘העבודה’. אדם כמו מצנע, נציג מובהק של ההון, מעין נסיון נוסטלגי אחרון לחזור אל ‘שיח השלום’ הליברלי, המציע שלום מצד אחד וקיצוצים בשכבות החלשות מצד שני, רוכב על גל שלא קיים כבר. השלום כבר לא מעניין את רוב הציבור – ההתעסקות בו היא מעל לכוחותיו; ואילו הידוק החגורה הפוריטני שמצנע מציע לו – כדי "לחלצו" מההתרוששות, יכולה ליפול היום על אוזניים קשובות רק בקרב המעמד הבינוני-גבוה ומעלה, היחיד שעוד לא סובל מאד מהמצב הכלכלי ולפיכך עוד לא התפכח מהאשליה של שיח השלום.

לכן נגזר על מצנע להכשל – אם לא בפריימריס אז בבחירות הכלליות.

מי שעולה עכשיו, הם דווקא כוחות האידאולוגיה הכלכלית-חברתית. במודע או שלא במודע מבינים הפוליטיקאים והתנועות החוץ פרלמנטריות ששם מצויה הגבינה. אחרי שנואשה מלדבר על שלום, מרצ הופכת יותר ויותר לחברתית במובן האמיתי של המילה, וכמוה גם תנועות אחרות (ראו את וועידת מפלגת העבודה) שמגלות שהן מאבדות כוח למי שמקדים אותן בהבנת הלך הרוח החדש.

‘שינוי’, שמיד נרחיב עליה את הדיבור, ו’הליכוד’ הבינו זאת קודם. בהקשר של הליכוד, מי שלא מבין מה הקשר בין חלוקת ג’ובים לבין מדיניות חברתית, שייזכר במושג הנשכח של ‘מדינת הרווחה’. אחת הפונקציות הרשמיות העיקריות של ‘מדינת הרווחה’, כפי שהיתה נהוגה באירופה וישראל, היא "לסדר ג’ובים" לאזרחים. זה גם מה שאיפיין את ה- New Deal המוצלח של רוזוולט בשנות ה-30. אחרי שנים של שיח כלכלי נאו-ליברלי (אידיאולוגיה של קפיטליזם בוטה וקשוח שהיא בעלת מעמד של מונופול בחשיבה הכלכלית בישראל), התרגלנו לחשוב שהדבר הנכון הוא דווקא עובדים לא מאורגנים, או עובדי חברות כוח אדם, שמערכת היחסים שלהם עם מקום העבודה נעשית לפי השיטה האמריקאית הידועה בשם Hire and Fire. הרעיון שהחברה צריכה להיות אחראית לכך שלעובדים, רוב האוכלוסיה, יתאפשר לעבוד בעבודה נוחה ולזכות בשכר שיבטיח להם חיים נוחים הוא כמובן זר לנאו-ליברליזם. זה מטיף להפרטה מוחלטת של המשק ולהפקדתו (ואפשר גם: הפקרתו) בידי כוחות השוק. באין מדינה וארגוני עובדים שיגנו עליהם, הופכים העובדים לטרף קל לנמרים ולאריות של השוק – המעסיקים ובעלי ההון. התוצאה הסופית של התהליך הזה בישראל, שבהשלכותיו על המצב הכלכלי הוא דומיננטי בהרבה מהשפעת הכיבוש, היא עבודה שכירה שהשכר עליה הולך ויורד עד למינימום הדרוש לקיומם של הפועלים (ובפועלים הכוונה היא גם למוקדנים בסלקום, מלצרים, מתדלקים וכו’); ובמקביל, הרעה בתנאים הסוציאליים: החל בשעות העבודה הארוכות המצפצפות על החוקים, וכלה בחיסולם של הסדרי הפנסיה, המותיר את העובד תלוי בילדיו (שמצבם הכלכלי מתדרדר אף הוא), או לבדו, בחרפת זקנתו.
 
באקלים כזה, לסידור ג’ובים בהיקף רחב יש משמעות חברתית מובהקת. ה"ג’ובניקים" נחלצים מהמצוקה, אומנם בשיטה של גזל קופת המדינה, אבל האמת שקשה להאשים אותם על כך. עוד מישהו שקשה להאשים אותו, אבל כמובן שהשיח הנאו-ליברלי הפך אותו לאויב הציבור מספר אחד, הם העובדים המעטים שהצליחו להשאר מאורגנים, היחידים שהצליחו להתגונן עד כה מפני ההפרטה בזכות כוח הסחיטה המונופולי שלהם: עובדי חברת החשמל, רשות הנמלים וכו’. אלה מוצגים כסחטנים בני סחטנים, והם אכן כאלה, אך בג’ונגל שהם מצויים בו מי יכול להאשים אותם. הפרטת חברת החשמל היתה הופכת את עשרות אלפי העובדים האלה לקשי יום כמו כל השאר, המונופול הפרטי לא היה מספק שירותי חשמל זולים יותר, קרוב לוודאי שלהפך (ראו הערה), ומי שהיה גוזר את הקופון היה כרגיל ההון – ובעיקר מספר קטן של משפחות. אלה היו מתחרות ביניהן על המכרז הממשלתי, זוכות ברוב שחיתות בנכס הציבורי במחיר מציאה, ומוכרות אותו מאוחר יותר ברווח של מאות מיליונים. זו בדיוק הדינאמיקה שאיפיינה את הפרטת רוב המשק הישראלי בשבע עשרה השנים האחרונות.

את השאיפה להמשיך בדינאמיקה הזאת, שהיא גם בעלת אינטרס במצב של שלום, נוח לעסקים, מייצג היום מצנע. באמצעים אחרים, מייצגת אותה גם ‘שינוי’, המופקדת היום על קו ההגנה השני של ההון, זה שאינו מתבסס על ‘שיח השלום’. שינוי ייבאה תחתיו לישראל את מה שמוכר כבר באירופה כ- ‘Politics of hate’, כלומר, אידיאולוגיה הפונה אל המצוקה של המעמד הבינוני-נמוך (שבישראל עם הזמן הולך וקולט פליטים מלמעלה) ואשר תולה אותה בכל מיני הבלים עם גרעין של אמת, על כך שאיזה מיעוט סטראוטיפי הוא זה שעושק אותו ואחראי למצוקתו. אידאולוגיות כאלה, עם קירבה רעיונית גדולה יותר או גדולה פחות לפאשיזם, נוצרות על מנת להסיט את הזעם הלאה מהמקום שאליו הוא צריך להיות מופנה – כלפי ההון. הדבר מתבטא היטב ב’שינוי’, או בתנועה הצעירה והחדשה – מעוררת הבחילה – ‘ישראל אחרת’. מהצד האחד, הגלוי, ניצול המצוקה על מנת לטפח שינאה כנגד החרדים, הש"סניקים, העובדים המאורגנים ומטרות נוחות אחרות (במוקדם או במאוחר גם העובדים הזרים והערבים); מהצד השני, היותר מסובך להבנה, חקיקה נאו-ליברלית קיצונית – בניצוחם של פורז ופריצקי – כלומר פתיחת כל מה שאפשר לתחרות, חיסול מנגנון המדינה, חיסול וועדי העובדים (למשל המלחמה בחברת החשמל), הפרטה מוחלטת.

כפי שכבר ציינתי למעלה, המצוקה האישית הגוברת היא מצע מצויין לטיפוח פלגנות ושנאה – הן באופן ששינוי עושה זאת, והן בדרך ששרון וחבריו מנצלים זאת לצרכיהם, על גבם של הפלסטינים משני צידי הקו הירוק.

אגב, דוגמא פנטסטית בנלעגותה לפסיחה בין סעיפי שיח השלום והשיח החברתי מספקות היום יוני העבודה ומרצ שממתינות לראות כיצד ייפול דבר בפריימריס של העבודה בסוף נובמבר. אם מצנע ייזכה, מתכננים ביילין וחבריו להישאר במסגרת מפלגת העבודה ולאמץ יחד איתה בחזרה את שיח השלום – יוני ונאו-ליברלי – במעין ‘צ’אנס נוסף’ למחנה השלום; אם מצנע מפסיד, הן פורשות מהעבודה, מזדכות על ‘שיח השלום’, ומקימות ביחד עם מרצ את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, קרי את המפלגה החורטת על דגלה את הרטוריקה הכלכלית-חברתית המנוגדת ב-180 מעלות לתפיסה הכלכלית-חברתית של ‘שיח השלום’ ושל מצנע נציגו העכשווי. אופורטוניזם גס כזה לא מבשר טובות, ומייצג את המשבר הרעיוני העמוק שהאגף השמאלי של השכבות המבוססות מצוי בו כעת. עם זאת, הוא עוד פיסת עדות לצומת האידיאולוגי שבו אנו מצויים כעת.

ועוד הערה אחת, בהתאם לסקירה שלעיל ניתן להבין בקלות את כשלונה של האג’נדה החברתית של מחנה השלום, שעד היום משוכנע שהוא, בזמן ממשלת רבין או בימי ‘דור שלום’ המתנשאת והאינסטרומנטלית (כמהלך חברתי. רבים מחבריה היו בעלי כוונות טובות וכנות), היטיב יותר מכולם עם השכבות החלשות כפויות הטובה. האמת כמובן הפוכה, והשכבות החלשות חשו בה כמובן כבר מהתחלה: היוזמות האלה היו בגדר פירורי נדבה שנהניו ומקדמיו של מהלך ההפרטה, זה שהיה המשמעותי ביותר ביצירת הקיפוח, חשו צורך להשליך לנפגעיו על מנת למנוע התקוממות שתופנה נגדם. התקוממות זו התגלמה בהופעתה והתעצמותה של התופעה שהפחידה יותר מכל את אנשי ההון והמעמדות הגבוהים – אבל זכתה לפופולריות עצומה במעמדות הנמוכים – תופעת ש"ס. דור שלום, שר החינוך יוסי שריד, ממשלת רבין הנדיבה ותופעות דומות, ראו את עצמן במוצהר כלוחמות במגמותיה "הראקציונריות" של ש"ס, כפי שאלה הוצגו, בין השאר במסגרת הדמוניזציה המרשימה שעשה להן הממסד האשכנזי.

מה אפשר לעשות היום?

הרטוריקה הכלכלית של ‘מחנה השלום’ כללה שתי הבטחות חברתיות: ההנאה שישאבו כל מגזרי החברה מהשקט והשגשוג שיביא איתו השלום, והבטחה להסיט את התקציבים שיתפנו מההתנחלויות ושיחולצו מהחרדים לטובת כלל החברה. חוץ מזה, בלי שצריך יהיה לציין זאת במפורש, כי זה ברור מאליו, הבטיח מחנה השלום את המשכה המוצלח של הליברליזציה של המשק בהתאם לאידאולוגיית כלכלת השוק החופשי. 

הרטוריקה הזאת נכשלה במקום שבו כושר השכנוע שלה נבחן ברצינות, כלומר בקרב השכבות החלשות, אלה שהפסידו מתהליך הליברליזציה. שנים של צמיחה כלכלית שפירותיה לא חולקו בצורה שווה, יצרו פערים חברתיים הולכים וגדלים, מאין כמותם בישראל עד כה. השיפור בערך המוחלט של כושר הצריכה ורמת החיים של השכבות החלשות, לא היה בו כמעט כדי לשכך את התסכול שהלך ונצבר לנוכח הפיגור היחסי הגדל ברמת החיים ובמיקום בחברה. צרכיו של האדם משתנים בהתאם לסטנדרטים הנהוגים בחברה בה הוא חי; היכולת למלא את הצרכים, ואיתה תחושת הסיפוק או הקיפוח, נקבעת לפיכך לפי שיעורה ביחס לסטנדרט הנתון. לכן העוני למשל, הוא תופעה יחסית. העני של היום חי במובנים חומריים רבים, טוב יותר מאיש תקופת הצנע של שנות ה-50. אף על פי כן, ספוגה הוויתו בתחושת החרפה והחייתיות של העוני, שלא היתה נחלתו של מי שנאלץ להסתפק חומרית אפילו בפחות, אך בהתאם לסטנדרט הנהוג אצל ‘כולם’, בשנות ה-50. בעובדה הזאת, שהאידיאולוגיה הקפיטליסטית מתעלמת ממנה לפחות מאז שמרגרט תאצ’ר קבעה שפירות הצמיחה "Are trickling down…”, הכירו השכבות החלשות, למודות נסיון הליברליזציה מאז שנות ה-80. הן ידעו היטב שבמסגרת השיטה הקיימת, פירות הצמיחה והשגשוג יחולקו בתל-אביב וירושלים, הרחק מהישג ידן.

גם ההבטחה לשיפור כלכלי בעקבות התפנות תקציבים היא הבטחה בעלמא. במסגרת הכלכלה הנאו-ליברלית השאיפה התמידית היא להקטנת תקציב המדינה. מבחינת הנמרים של השוק עדיף שמירב ההון יתגלגל במגזר הפרטי, במקום בו הם יכולים לדאוג שיפול בכפם. תקציב המדינה הוא נתח שקשה להם יותר להניח עליו את היד (אם כי לא בלתי אפשרי. ישנו זן מסוים של קפיטליסטים שניזון ממכרזים ממשלתיים ושהוא לפיכך בעל אינטרס להרחיבם. יצרני נשק הם הדוגמא הקלאסית). בנוסף, המרכיב התקציבי של הרווחה, ובייחוד דמי אבטלה והבטחת הכנסה, פוגע במה שקרוי ‘התמריץ לעבודה’. לקפיטליסטים יש כמובן אינטרס קבוע בכך שהשכירים יהיו עד כמה שאפשר רעבים לעבודה, ונוחים לכיפוף יד בעת המו"מ על השכר (גם שיעור אבטלה מסויים דרוש כאן אגב). מכאן הלחצים המסורתיים של ההון לצמצם את תקציבי הרווחה.

על הרקע הזה קיימות מספר סיבות שבעטיין הכסף שיתפנה עם פינוי ההתנחלויות לא יגיע אל השכבות החלשות. ראשית, הלחץ להקטנה מתמדת בתקציב (אשר אכן מתרחשת ב-20 השנים האחרונות), במקביל לדרישה הנצחית לקצץ במיסים, יוביל לכך שלפחות חלק מהתקציב המתפנה לא יוסט לסעיפים אחרים אלא ינוצל על מנת להקל את נטל המס (מה שמועיל רק למי שמרוויח מספיק בשביל לשלם מס הכנסה – שזה רק החצי העליון של האוכלוסיה); שנית, התקציב שיתפנה ואכן יוסט, לא יופנה רק לעבר השכבות החלשות, אלא יחולק בין המשרדים והפרויקטים השונים בהתאם ליחסי הכוח ביניהם; שלישית, מה שאכן יגיע אל השכבות החלשות יכול להקל על מצוקתן, אך רק על תקן של נדבה מהמדינה ולא כביטוי ליכולתן העצמאית להתפרנס. יכולת זו לא תשתפר מבלי שיערך שינוי מבני באורח ההתנהלות של המשק. עם הזמן, במשבר הגרעוני הבא, תעמוד תוספת התקציב שהתקבלה שוב בסכנת קיצוץ.

מעבר לכל אלה, צריך להוסיף שהתקציבים שעומדים להתפנות לאחר שיוחזרו השטחים, וודאי אלה שאפשר לחלץ מהחרדים, אינם גדולים מספיק כדי ששינוי שיצליחו לחולל, גם אם כל הכוונות יהיו טובות, יהיה שינוי דרמטי. השכבות החלשות, שמספיק להן לדעת שהמנגנון בסופו של דבר תמיד איכשהו דופק אותן, הבינו לפיכך שההבטחות התקציביות של מחנה השלום הן הבטחות סרק.

הרטוריקה הכלכלית של כוחות קו ההגנה השני של ההון, נוסח ‘שינוי’, מופנה בעיקר לעבר המעמד הבינוני הנשחק החילוני, אך יכולה ליפול על אוזן קשבת גם בקרב המעמדות הגבוהים יותר. מצד אחד מדובר בנאו-ליברליזם קיצוני ביותר, נוסח פורז, שבינתיים הקונוונציה היא שהוא טוב לכולם, למרות שהוא טוב רק לעשירון העליון ובעיקר למאיון העליון. מצד שני, מדובר בהפסקת הגזלנות ‘השערורייתית’ של החרדים, שהיתרונות הפיסקליים (תקציביים) שלה כאמור זניחים, ושאילוצם לתוך שוק העבודה מוכה האבטלה ירחיב את מאגר המובטלים ואת מאגר העובדים הפשוטים הכשירים לניצול, שוב, לטובת המעסיקים. המעמד הבינוני הנשחק לא ירוויח מכך דבר חוץ מאשר ירידה נוספת בשכר, ואת מנת אי הנחת הגלומה בחיים בחברה משוסעת, ענייה ומנוכרת עוד יותר מעכשיו.

מצד שלישי זועקת ‘שינוי’ ל’הפחתת נטל המס מעל שכבות הביניים’. הדרישה הזאת, שלה דרך אגב שותפים ברמת קולניות כזו או אחרת כל הכוחות המייצגים את ההון, כולל ‘מחנה השלום’, עומדת להתגשם כבר עם יישום המלצות וועדת רבינוביץ’. המלצות דומות סיפקה גם וועדת בן בסט, כחלק ממדיניות סדרתית של הפחתת נטל המס בשורה של רפורמות מאז 1975. אם אכן ייושמו המלצות רבינוביץ’ בתחילת 2003 יתקבל מצב המתואר בטבלה שלהלן (הלקוחה מתוך דו"ח הוועדה):

מהטבלה אפשר ללמוד כמה דברים. ראשית, במשרד האוצר כבר לא מתביישים לכלול בחישובים שכר חודשי של 200,000 שקל. פעם לא היו מעיזים להזכיר בטבלאות כאלה שכר הגבוה פי 29 מהשכר הממוצע, גם כי כמעט אף אחד לא הרוויח כל כך הרבה. אך אלו הם גם תוצאותיו הנורמטיביות של השיח הנאו-ליברלי המתבסס, נטול הגבולות והבושה, בסגנון אמריקה. 

שנית, מייד מתברר מהטבלה כי עניינה של הרפורמה הוא בעצם רק באלה שמשתכרים מעל ל-10,000 שקלים לחודש, כלומר פחות מ-20% מהאוכלוסייה. מי שמרוויח פחות, למשל רוב העם שמשתכר שכר ממוצע (7,000) ומטה, ייזכה בעקבות הרפורמה לתוספת בנטו של 100 שקל לחודש או פחות מזה בשנת 2004, ול-180 שקל או פחות מזה בשנת 2008. תוספת משמעותית מתחילים לקבל רק בשכר של 15,000 שקל (839 שקל שהם תוספת של 9% לנטו). ככלל, מסתבר מהטבלה כי ‘שכבת הביניים’ שהיא מטרת הרפורמה, זו שזוכה לתוספת דו ספרתית באחוזים לנטו, היא לא אחרת מזו שמשתכרת בין 20,000 שקלים ל-50,000 שקלים, כלומר החלק העליון של עשירון ההכנסה העליון.

הקלה בנטל המס יכולה להיות מגובה או בעלייה בהכנסות ממס, עקב גידול הפעילות במשק או שיפור הגבייה, או בקיצוצים בתקציב המדינה. ב-2003, בין הממנים של הקלת נטל המס של העשירון העליון, יהיה הקיצוץ בן שלושת המיליארדים בקיצבות הביטוח הלאומי. הקיצוץ הזה יעזור למי שמשתכר 100,000 שקל בחודש, לקבל בנטו עוד 4,000 שקל בשנת 2008, ולא יעזור כלל למי שסובל מהקיצוץ. זאת בהנחה שסדום תחזיק מעמד עד 2008.

מה עם שכבות הביניים האמיתיות, אלה שנעלמות ונספגות בשכבות הנמוכות, ושאליהן מופנית בין השאר הרטוריקה של ‘הפחתת נטל המס מעל שכבות הביניים’? הטבלה הבאה מציגה את נתוני האוצר לגבי שיעורי מס ההכנסה בשקלים שהוטלו עליהן ב-2002:

מסתבר שמי שמרוויח שכר ממוצע ומטה, גם אם יבוטל כל מס ההכנסה שהוא משלם, יתווספו לו לנטו החודשי רק 1,667 שקלים או פחות מזה, בהתאם למרחקו מן השכר הממוצע. גם אם זה יקרה, ולמרבה הצער זה לא עומד לקרות, גאולה או לפחות פתרון אמיתי למצוקתם של שלושה רבעים מהאוכלוסייה לא ייצמחו מזה. מי שהתרושש ממילא לא משלם הרבה מס.

עד כאן הרטוריקה הכוזבת של ‘הפחתת נטל המס מעל שכבות הביניים’ ושל מפלגות מסוגה של ‘שינוי’ בכלל.

מה הוא אם כן הפתרון האמיתי למצוקה ולמצב ההתנוונות שהמדינה נקלעה אליו, בין השאר בשאלת הכיבוש? הפתרון, במשפט אחד, חייב להיות: שינוי במבנה הניכוס של פירות הכלכלה הישראלית, והפיכתו לשוויוני יותר. אם הקונפליקט המעמדי ימותן, מעבר להשלכות המוסריות החיוביות של הדבר, מעבר למיתון הקונפליקטואליות, הסקטוריאליות, ומלחמת הכל בכל שמאפיינת היום כל כך את החברה הישראלית, תיפתח סוף סוף הדרך לקונסטלציה פוליטית שתאפשר פתרון הגון ומרחיק ראות עם הפלסטינים.

Share on Facebook