אריאל שרון תווה, בשנות השבעים, באוזני אורי אבנרי, את המפה האסטרטגית שלו:" איראן במזרח – אפריקה במערב", שרון, צנוע יותר מידידו החוואי גורג דבליו בוש, שמפתו האסטרטגית משתרעת על 360 מעלות, מוושינגטון אל וושינגטון. תוואי איראן- אפריקה, היה כבר לאמיתו של דבר, מפתו של האימפריאליזם האמריקאי, בשנות החמישים: ממשלת בן-גוריון היתה הציר הדרומי החשאי בברית הטורקית-איראנית של ארצות הברית. בהיותי בן 20 בצבא חובה, הוטל עלי לכתוב סקירה עולמית דו-שבועית ב"במחנה גדנ"ע" – כתבתי על הקשר הישראלי בברית האנטי-סובייטית הזו. הצנזור הצבאי לא שיער, שדברי כפירה כאלה יכולים להופיע בפרסום צה"לי – התרשל, אישר והמאמר פורסם. כעבור ימים אחדים, הוגליתי לבאר אורה, בערבה.
גם אפריקה, לא הופיעה לראשונה במוחו הקודח של שרון, בשנות השבעים: מאז שנות החמישים, עשו ממשלת ישראל, המוסד וצה"ל, את מלאכתם של הממשל האמריקאי והסי.אי.אי ביבשת השחורה.
המפה "האסטרטגית" של ממשלות בן גוריון-אשכול-מאיר השתרעה מאיראן של השח הפרסי אל הדיקטטורות הרצחניות באמריקה המרכזית והדרומית ולאפריקה הדרומית של משטר האפרטהייד – ממנה אל כל פיסת-ארץ, בה שלט דיקטאטור זה או אחר. המוסד הישראלי היה למחלקת המבצעים של שירותי הביון האמריקאיים, שהקונגרס ריסן אותם, בחוקים ותקנות שאילצו את הממשל האמריקאי "להאציל סמכויות" לשירותי הביון והצבא הישראלי, בתמורה למענקים נדיבים צבאיים ואזרחיים – שליש מסיוע החוץ הכולל של ארצות הברית. המכתבים שנשלחו אל בית משפט השלום בתל-אביב, כדי להקל בעונשו של נמרודי – מעידים כאלף עדים, על הפרק המכוער הזה: נשיא המדינה (!) ראש הממשלה, ראשי המוסד לשעבר ואנשי צמרת "מערכת הביטחון" גמלו לנמרודי האב, על שירותו המסור למוסד הישראלי והביון האמריקאי באיראן. החלק הגלוי של "שירותו המסור", התפרסם בפרשת "איראן-קונטרה" בה נעלמו מיליוני דולרים מקופת המבצע, בו כיכב נמרודי עם גנרלים וקולונלים אמריקאים, עם עמירם ניר המנוח ושמעון פרס. מקור עושרו של נמרודי, עובד מדינה באחד ממוקדיה של "המפה האסטרטגית" נשאר עלום.
השותפות האסטרטגית בין הנשיא האמריקאי לאריאל שרון, שחזר זה עתה מביקורו השביעי בבית הלבן -מגשימה לכאורה את חזונו של ראש הממשלה שכמו שני קודמיו, נתניהו וברק, סבור ש"מלוא כל הארץ כבודו". מדינת ישראל, שכלכלתה מתרסקת, המוני ענייה ורעביה הולכים שבי עדיין, אחרי מכונת התעמולה הענקית השולטת בטלביזיה ברדיו ובשלושת העיתונים היומיים כשניצני התפכחות נראים גם אצלם ובעיקר אצל חיילי המילואים החותמים על עצומות-סירוב לחזור ולהגן על מתנחלים-הוזים ו"אופק מדיני" שאינו קיים – מדינה קטנה, מדינת-צבא, מושבה אמריקאית כנועה, מתיימרת לא רק לשלוט "מהודו ועד כוש" אלא גם באדונה, בבית הלבן. השחקן והזמר הארי בלופנטה, השווה בשבוע שעבר את שר החוץ האמריקאי פאוול, לעבד מתרפס, שזכה למקום מגורים אצל אדוניו – מסעותיו התכופים של שרון אל בוש, היו יכולים להיות הנמשל של דברי בלפונטה.
הכתבים הצבאיים והפרשנים המדיניים, כולם עד אחד, עבדים כנועים וממושמעים של משרדי ראש הממשלה, הביטחון והחוץ – מספרים לנו על הערך האסטרטגי לישראל, בכיבוש האמריקאי של עיראק: חיל האוויר הישראלי, יוכל אז להתקיף את איראן. משום שהמרחב האווירי העיראקי, יהיה פתוח בפניו. במציאות, אילי הנפט שהכניסו את בוש לבית הלבן, אינם מעלים על דעתם, לשתף את ישראל בפלישה לאיראן, שתבוא אחרי כיבוש עיראק. היעד האסטרטגי שלהם הוא מאגרי הנפט העיראקים והאירנים, גם יחד. אזרחי ישראל, שהאמינו לשרון שיביא להם "שלום וביטחון" – יוכלו לצפות מרחוק בעושרם התופח של משפחת בוש וחבריהם, כשמדינת ישראל תכרע לחלוטין תחת העומס האדיר של הוצאות "הביטחון", הכיבוש וההתנחלויות. כמו בימי שלטונו של בן גוריון שמכר את ישראל לארצות הברית בנזיר העדשים של 50 מליון דולר ב-1950 וכמו כל הממשלות שבאו אחריו – כולן כאחת, עשו בהכנעה את דברה של ארצות הברית בכל רחבי העולם, כשהן מכופפות את האינטרסים החיוניים של המדינה, לאלה של וושינגטון והשולטים בה – כך, גם הפעם, ישראל היא הבסיס העורפי של כוחות הפלישה וההשתלטות האמריקאית, כששרון פרס ובן-אליעזר, הליכוד והעבודה, הורסים ומחריבים את מה שנשאר מהמשק והחברה הישראלית.
