מאמרה המאלף של דפנה לוצקי ("הארץ" 21 באוקטובר מוסף "גלריה") מלמד על היקפו של השוק האפור במערכת החינוך הישראלית:
- תעשיית השיעורים הפרטיים מגלגלת 700 מיליון שקל בשנה.
- 40 אחוז מתלמידי בתי-הספר העל-יסודיים שבמגזר היהודי נעזרים בשעורים פרטיים.
- גדלה בהתמדה פנייתם של תלמידי השכבות המבוססות לשיעורים פרטיים. השיעורים אינם ניתנים רק להשלמת פערים כי אם להצלחה מקצועית וחברתית בעתיד.
- קטנים סיכוייו של תלמיד בינוני להגיע לתעודת בגרות ללא שיעורים פרטיים, ואין לו סיכויים להגיע לתעודת בגרות טובה, שתבטיח את לימודיו במגמות היוקרתיות של האוניברסיטה.
- קיים מִתאם גבוה בין הצלחת תלמיד במתמטיקה, אנגלית ולשון לבין השיעורים הפרטיים שקיבל.
- רבים מהתלמידים הבאים מבתים מבוססים, עוסקים בבית-הספר יותר בעניינים חברתיים, מתוך ביטחון שהשיעורים הפרטיים יפתרו את הבעיות.
- מחירו של שיעור פרטי נע בישראל בין 50 ל-120 שקל. באזור המרכז המחיר הוא 80 שקל בממוצע.
קיימות שתי סיבות עיקריות לעלייה במספרם של השיעורים הפרטיים בתקופתנו ולכמות הכספים שתעשיה זו מגלגלת: זהו סימן מובהק לאי-יכולתה של מערכת החינוך למלא את הצרכים. אין מספיק מורים בכלל ומורים טובים במיוחד; הצפיפות הרבה בכיתות (40 תלמידים בדרך-כלל), אינה מאפשרת למורה לטפל בתלמיד האחד.
הסיבה העיקרית לכך (לא היחידה!), היא היעדר משאבים ראויים: משנת 1996 קוצצו מתקציב החינוך יותר מ- 2.2 מיליארד שקל. 800 מיליון בממשלת שרון. בתקציב 2003 צפוי קיצוץ נוסף של 450 מיליון שקל. תלמידי הכיתות י’ – יב’ ילמדו השנה שעתיים פחות בשבוע מאשר בשנה שעברה. 737 מורים קבועים פוטרו. ליותר מ-3000 מורים קוצצה המשרה עד לחצי.
הסיבה השנייה לעלייה המסחררת במספרם של השיעורים הפרטיים היא העובדה שבחברה הישגית, שעיקרון ההפרטה שולט בה, חותרות משפחות מבוססות לפרוץ בכוחן הן את דרכם של ילדיהן אל השגשוג. זו הסיבה לכך ששיעורים פרטיים רבים אינם ניתנים רק כדי לסגור פערים בין מצבו של התלמיד לבין הנתבע ממנו בבחינות הבגרות, כי אם להגבהת רף הישגיו גבוה ככל האפשר.
על כן, 60 אחוז מהמורים המלמדים במערכת החינוך הציבורית ממליצים לתלמידיהם להיעזר בשיעורים פרטיים. ישנם כבר בתי-ספר "המקלים" על ההורים ומארגנים קורסי-קיץ, בתשלום מיוחד כמובן, לתלמידיהם.
כך פועלת בארץ כבר עתה, וזו רק ההתחלה, תעשיית השיעורים הפרטיים, המחליפה בהדרגה את המורה הפרטי, הרוכש תלמידים המודיעים על קיומו, רמתו ומחירו. את מקומו תופסות כבר חברות מאורגנות (כמו "לרקום", "אי טיצ’ר"), המעסיקות מאות מורים המלמדים אלפי תלמידים. שני מורים למתמטיקה שהקימו את אחת החברות סיפרו: "הבנו את הפוטנציאל הכלכלי העצום, שאינו נפגע על-ידי המיתון, והחלטנו להקים עסק רציני".
העסק הרציני פועל גם באמצעות האינטרנט: השיעורים הווירטואליים מועברים באמצעותו בשעות אחר-הצהרים, דבר המוזיל למשתמשים בו את מחיר השיעורים. אמנם משתמשים בו התלמידים הטובים יותר, שאינם זקוקים למורה אישי צמוד היושב לידם, ומנחה אותם כיצד להתגבר על מכשולים אישיים. אלה הם שיעורים זולים לבעלי האמצעים.
מבט מיוון
תופעה חינוכית דומה קיימת ביוון. היא מכונה "פרונטסטיריו" (שפירושו לפעול למען, לדאוג ל…). זוהי מערכת של מוסדות חינוך פרטיים הקיימת ברחבי יוון, לצידה של מערכת החינוך הציבורית. ראוי לשים לב: כמו שאצלנו תעשיית השיעורים הפרטיים אינה באה במקומה של המערכת הציבורית כי אם לצִדה, כך גם הפרונטסטיריו.
מעטים הם התלמידים ביוון שאינם לומדים בשתי המערכות בעת ובעונה אחת. לדוגמה: בעיר קטנה אחת באי כרתים, חאניה שמה, המונה כ-60 אלף תושבים, קיימים למעלה ממאה מוסדות כאלה. הם ממוקמים במבנים בעלי גדלים שונים בהתאם למספר התלמידים הלומדים בהם, מבניינים ממש ועד לדירות מגורים. המקצועות הנלמדים הם: אנגלית (כך זה התחיל) ושפות זרות אחרות, יוונית עתיקה, הבעה בכתב, מתמטיקה, כימיה ופיסיקה. גילאי הלומדים מגוונים מאד: תלמידי בתי-ספר יסודיים, חטיבות ביניים וחטיבה עליונה. לעיתים לומדים גם מבוגרים הרוצים להשלים את השכלת במקצוע זה או אחר.
מערכת עצומה זו אינה מבטלת את קיומם של שיעורים פרטיים, המתקיימים גם לצדה, אם כי בממדים קטנים בהרבה מאשר אצלנו. אלה משרתים בעיקר תלמידים ממשפחות מבוססות באמת, שאינן מסתפקות בכתות קטנות של הפרונטסטיריו, ורוצות מורה פרטי לילדיהן.
איך משפיעה מערכת החינוך הפרטית, המקבילה, על המערכת הציבורית?
- היא מורידה את ערכו של החינוך הציבורי פלאים. רוב הישגיו הממשיים של התלמיד במקצועות החשובים ביותר, מותנים בטיב לימודיו במערכת הפרטית.
- היא מנמיכה את האחריות המוטלת על המורה במערכת הציבורית. המורה יכול "לחפף", ללמד באופן שטחי, להתקדם בחומר בקצב שאינו מתאים לרוב התלמידים בכיתתו, מתוך הנחה שכל מה שהם לא יקלטו "כאן" יקלטו "שם". מערכת כפולה כזו מאפשרת לו להתחמק מלהקדיש זמן, מחשבה ותשומת-לב אישית לתלמידים המתקשים בכיתתו.
- החובה המוטלת על התלמידים שההצלחה חשובה להם, ללמוד בשתי המערכות, מטילה עול כספי כבד על ההורים, ועושה פלסתר את "חוק חינוך חינם", הקיים ביוון בכל שלבי החינוך, כולל האוניברסיטאי.
- אחרון, בלתי חביב כלל: שיטה זו מטילה על התלמיד עול קשה מנשוא, שרק ותיקותה של שיטה רעה זו מאפשרת לה להתקיים, ורק היעדרו של ידע אלמנטרי לתלמידים, איך יכלו להיראות חייהם בלעדיה, מאפשרת לתלמידים לשאתה. ראוי לזכור שהמורים בשתי המערכות מטילים על התלמידים שעורי בית במקצועותיהם.
האם אפשר אחרת?
רק בחברה שאינה דמוקרטית לעילא, למעשה ובמוצהר, יכולה היתה המדינה לאסור על ההורים אזרחיה מלעשות כל מה שביכולתם כדי לקדם את ילדיהם. מסיבה זו, וזו בלבד, לא יוכל שום שלטון, גם אם יחפוץ בכך, לבטל בפקודה את תעשיית ההוראה הפרטית הוותיקה כל-כך ביוון, ואת זו המתפתחת בקצב מסחרר אצלנו. המערכת הפרטית המקבילה בשתי המדינות יכולה להצטמצם בהדרגה, ולהתחסל כשיטה, רק כתוצאה משינויים משמעותיים שיחולו במערכת הציבורית (שיעורים פרטיים בכמות מצומצמת, ולצרכים ייחודיים, יהיו חיוניים כנראה תמיד). שינויים כאלה ייתכנו תמיד בשני תנאי יסוד: מדיניות נחרצת השוללת את המערכת המקבילה ומשאבים החיוניים למימושה.
בישראל קיימים כבר שני דגמים התחלתיים של שינוי. האחד פגום עקרונית, אולם בלית ברירה חשוב מהבחינה המעשית, והשני נכון עקרונית ומעשית כאחד.
הדגם הראשון הוא זה המתבצע בגימנסיה הרצליה ואולי גם בכמה בתי-ספר אחרים. הגימנסיה ממלאת את תפקידה של המדינה: מקיימת קורסי קיץ למתקשים, חינם, ומספקת שיעורים פרטיים לנזקקים להם, בעזרת תרומות אותן מגייס בית-הספר לצרכים אלה. כמובן שהגימנסיה יכולה לגייס כספים מתורמים עקב מיקומה הגיאוגרפי בצפון תל-אביב, ותיקותה ויוקרתה.
הדגם השני החשוב באמת היא התוכנית "עוז לתמורה" המתקיימת באשדוד, קריית-מלאכי, גדרה ואריאל. זוהי תוכנית חינוכית-ארגונית, שיוצרה והלוחם העיקרי למענה הוא יו"ר ארגון המורים העל-יסודיים, רן ארז. עיקריה של התוכנית פשוטים להפליא: המורים עובדים בבית-ספרם חמישה ימים בשבוע, בין בשעות 8.00 ל-16.00 בקירוב, 16 שעות מעל למכסת 24 השעות הנהוגה בדרך-כלל, והם מתוגמלים בהתאם בתוספת של 60 אחוז מעל למשכורתם הרגילה. מתוך 16 שעות עבודתם הנוספות, מוקדשות שש שעות לשיעורים פרטיים לתלמידים הזקוקים להם. עשר השעות הנותרות מוקדשות לישיבות פדגוגיות, פעילות חינוכית-תרבותית, מפגשים עם תלמידים והורים, בדיקת עבודות תלמידים והכנת תוכניות ושיעורים שהמורה זקוק להם. יצוין שהשיעורים הפרטיים נעלמו כמעט לחלוטין בבתי-הספר המבצעים את התוכנית.
תוכנית זו הקיימת זו השנה השלישית אמורה היתה להתרחב בהדרגה על פני ערים אחרות – ולא התרחבה. היא לא התרחבה מטעמים של מדיניות. בתוך תהליך כוללני של פולחן ההפרטה, "אין כל נזק בהפרטה חינוכית" ובתי-הספר הקטנטנים בהתנחלויות חשובים יותר. בצמוד למדיניות, קיימת כמובן בעיית המשאבים. בכך נמנע ממערכת החינוך לבצע מעשה נועז וחכם שהיה מצמצם באופן דרסטי את כמות השיעורים הפרטיים, מסייע לסגירת פערים בין תלמידים, מקל כלכלית על משפחות שהשיעורים הפרטיים הם באמת מעל ליכולתם, משפר באורח משמעותי את האווירה החינוכית בבי-הספר, ומעלה מאד את מעמדם של המורים בחברה.
לדעתי, ראוי שכל מי שחותר לשינויה ולקידומה של מערכת החינוך, יראה בתעשיית השיעורים הפרטיים המשגשגת בצדה של המערכת הציבורית, גידול סרטני הרסני בדומה לפרונטסטיריו היווני, ויראה ב"עוז לתמורה" תוכנית חינוכית שראוי להיאבק למימושה.
כוחות השוק "החופשיים" מחפשים מוצא מתאים למערכת החינוך הקיימת שאינה עונה על צרכיהם.בסופן של דבר התלמידים שלא כ"כ התייחסו אליהם במאמר "עובדים" כפול חייבים להגיע לביה"ס בגלל שקיים חוק חינוך חובה ואחה"צ נאלצים להגיע למורים הפרטיים וכך זמנם הפנוי נעלם!!! ההורים גם משלמים מיסים שאמורים לסבסד את החינוך וגם מסבסדים את המורים הפרטיים
האם הרעיון של בית ספר ממלכתי לא פושט את הרגל???