"ירדן היא פלסטין האמיתית!"; "ארץ-ישראל ניתנה ליהודים, ולהם בלבד!"; "האם יש בכלל עם פלסטיני?"; "ירושלים כלל אינה מוזכרת בקוראן"… אלה מקצת ההערות והשאלות האופייניות שעלו כמעט בכל אירוע במהלך מסע הרצאות אותו ערכתי במשך כמעט שלושה שבועות בארצות הברית עם האנתרופולוגית הפרופ’ רמה חמאמי מאוניברסיטת ביר זית.
סדרת ההרצאות אורגנה על-ידי ועד המרצים למען שלום ישראלי-פלסטיני, הפועל ברחבי הקמפוסים האמריקאים, למען שינוי השיח והתודעה ברחבי המעצמה על-פיה יישק דבר בירושלים של תחילת האלף השלישי. הופענו ב-14 אירועים שונים, רובם בקמפוסים הגדולים, כגון הארווארד, סטאנפורד, ברקלי, יו.סי.אל.איי ושיקאגו. במקביל הרצו במקומות אחרים גם הפרופ’ איסאם נסאר ואסלאח ג’אד הפלסטינים, ויואב פלד ולב גרינברג הישראלים.
מסע ההרצאות עורר עניין רב, ומשך קהלים של בין 50 ל-500 איש. את גישתנו תיארנו כבו-זמנית פרו-פלסטינית ופרו-ישראלית, והיא התבססה על ניתוח מפורט של קריסת תהליך אוסלו, ועל מתווה לשלום הכולל סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, תוך כדי פתרון בעיית הפליטים והקמת שתי בירות בירושלים.
בסיפא של ההרצאה הצגנו את התרחיש הסביר לעתיד, הכולל את המשך הכיבוש תחת שלטון ימני ישראלי, ואיתו העמקת האפרטהייד, החרפת ההתנגדות והדיכוי, והתפוררות הדרגתית פנימית ישראלית ופלסטינית, חברתית, כלכלית ומוסרית.
התגובות להרצאות, מגמות דומות ברוב הקמפוסים האמריקאיים: ראשית, קיטוב חריף של עמדות הנוגעות לסכסוך הציוני-פלסטיני, ושנית "הפקעת" סדר היום על-ידי אינטרסים וכוחות המרוחקים מבעיותיה האקוטיות של ישראל-פלסטין.
הקיטוב בלט בחוסר היכולת של הקהלים האמריקאים להפנים את הנראטיב המשותף הישראלי-פלסטיני אותו הצגנו, כמעט בכל הקמפוסים קמו אנשים מהקהל וטענו בכעס: "כיצג ייתכן שאינכם מתקוטטים?"; "רימו אותנו: הבטיחו דיאלוג וקיבלנו מונולוג" וכו’.
נראה שהתקשורת החד-ממדית, המפציצה את האמריקאי הממוצע בדימויי קרבות מארצנו, כמו גם השיח האנטי-ערבי שהתפתח לאחר פיגועי ספטמבר וחימום הזירה לקראת הקרב על עיראק, כיווצו עד לאפס את המרחב בו ניתן לנהל דיון משותף על עתיד שני העמים שנועדו לחיות בכברת ארץ אחת, קטנה וצפופה.
אך המגמה השנייה מדאיגה אף יותר: ברוב הקמפוסים העלו דוברים רבים מהקהל את שאלת האנטישמיות, תוך ניסיון לחבר בין הביקורת על הכיבוש הישראלי, לבין עלייה ברמת האנטישמיות המורגשת לדבריהם באמריקה. קו זה עלה אף מהתבטאויות מהדהדות של בולטים באקדמיה האמריקאית, ובראשם נשיא אוניברסיטת הארווארד, אשר האשים לא מכבר את המבקרים את הכיבוש הישראלי בהיסחפות לאנטישמיות. התבטאויות גזעניות של ארגונים אסלמיים בארה"ב הוסיפו לאחרונה שמן למדורה.
מעבר להתנגדות המובנית לכל גילוי של אנטישמיות, הדאיגה העובדה שהנושא הצליח להתמקם במרכז סדר היום בקמפוסים, וכך השכיח למעשה את שאלת פלסטין. הקהל האמריקאי רצה לדון יותר בצלבי הקרס על קיר הספרייה הציבורית, מאשר בכיבוש הנמשך של פלסטין, בטרור הפלסטיני בישראל, או בהרג הלא נפסק של אזרחים פלסטינים.
מגמה זו אינה כמובן מקרית. מערכת משומנת היטב, של ארגונים יהודיים ונוצריים ימיניים (בשיתוף פעיל של גורמים ישראלים מחוגי הימין) פועלת בתקופה האחרונה בקמפוסים, מפעילה לחצים כבירים על אמצעי התקשורת, ומתחזקת עשרות אתרים באינטרנט. בין אתרים אלה בולט, למשל, ‘משמר הקמפוס’ (‘campus watch’) – בו מדווחים סטודנטים רבים על מרצים המראים נטיות ‘אנטי-ישראליות’ או ‘אנטישמיות’. כך נוצרות ‘רשימות שחורות’ במהלך מבחיל המזכיר את ימי מקארתי החשוכים.
מהלכים אלה של הלובי היהודי-נוצרי משווקים ברחבי אמריקה כ-’פרו-ישראלים’, אך כמובן שזהו מקסם שווא. הם מובילים את הממשל האמריקאי לתמיכה גורפת במדיניות הכיבוש וההתנחלות של שרון, אשר הנה למעשה אנטי-ישראלית (ואנטי-פלסטינית) במובן העמוק. היא גוררת את שני העמים להמשך הסכסוך המדמם בינהם, ללא נתיב של פיוס. ללא מדינה פלסטינית, ישראל מבססת יותר ויותר משטר גזעני המדרדר את המדינה אל עברי פי-פחת כלכלי, חברתי ומוסרי.
בקמפוסים האמריקאים מתנהל עדיין מאבק, הרחוק מלהיות מוכרע. אך עד היום משחקים בו כוחות השלום הישראלים והפלסטינים תפקיד משני למדי. אם יש לקח בולט ממסע ההרצאות הוא הצורך להפשיל שרוולים ולפעול בזירה החשובה הזאת. הפקרתה בידי הכוחות הלאומנים והגזעניים והפקעת סדר-היום על-ידי אינטרסים זרים, מובילה רק להמשך הסבל והאלימות בארץ המיוסרת שלנו.
בשנים האחרונות הולך וקונה לו בסוס במסגרת המחקר ההיסטורי חקר "ספרות נוסעים": הנסיון להבין תהליכים ותופעות דרך דווחיהם וספוריהם של אנשים שנסעו, טיילו ותעדו את חויותיהם ורשמיהם. במקרים רבים – כמו בכל מסמך הנכתב בידי אדם – מעיד הכתוב על המספר והמדוח לא פחות מאשר על המדווח והמסופר. נראה לי שהכלל הזה חל גם על רשימתו של פרופ’ יפתחאל – והדבר לא נאמר לשלילה או כהתנגדות גורפת.
כיף אמיתי לשמוע סוף סוף דובר המציג עצמו כפרו-ישראלי ופרו פלסטיני (שתי מלים נרדפות, לדעתי). דוקא משום כך, כאשר מטיפים להכרה בעם הפלסטיני ולכנונה של מדינה פלסטינית, אסור לשכוח את החתירה לדבר מקביל: הכרה בקיומו של עם ישראלי וחתירה להקמתה של מדינה ישראלית.
זאת ראוי לזכור ואת זה ראוי לבדוק בציציותיהם של חסידי "שתי המדינות" (דבר בעיתי, לדעת כותב שורות אלה): האם במסגרת כנון ישות ריבונית שלמה לעם הפלסטיני יבוא גם כנון מסגרת לאומית שלמה לעם הישראלי?
הערה לעורך: את השם "איסאם" יש לכתוב "עצאם", לדעתי.