ביום שבת, 9 בנובמבר, התקיימו שתי הפגנות בהר הכרמל, שתיהן מול בתי כלא שמשמשים בידי שלטונות הכיבוש. כלא דמון במעלה ההר הוכרז בלתי-ראוי למגורי אדם לפני כשנתיים, ומאכלס כיום מאות פלסטינים שפשעם הוא ההגעה לישראל בחיפוש אחרי פרנסה. בכלא שש ששוכן למרגלות הכרמל מוחזקים סרבנים, חיילים ואזרחים שלא הסכימו לקחת חלק בדיכוי העם הפלסטיני. תעאיוש, שותפות יהודית-ערבית, קבעה את ההפגנה הראשונה; את ההפגנה בכלא שש ארגנה יש גבול. לשתיהן הגיעו כמאתיים איש.
האבחנה הראשונה שזכו לה המגיעים לסיור בתי הכלא היא שמדינת ישראל, באקט הומני מזהיר, בוחרת למקם את בתי הסוהר שלה באזורים בעלי נוף מהמם. דמון עומד על קצהו של ואדי עמוק, מוקף כולו ביערות הכרמל המוריקים. כלא שש עומד בין מטעי בננות, כשמעליו צוקים תלולים וכמה מאות מטרים מערבה – הים. חבל, עם זאת, שרק המבקרים בבתי הכלא יכולים ליהנות מהנוף, בעוד הכלואים רואים רק גדרות ומגדלי שמירה.
האבחנה השנייה היא שיש, כנראה, איזשהו דמיון בין הכלואים בשני בתי הכלא. ישנם כמובן גם הבדלים רבים: הסרבנים באים מהאליטות האינטלקטואליות בישראל, בעוד מחפשי הפרנסה (השב"חים, או שוהים בלתי-חוקיים) הם מהשכבות העניות ביותר בחברה הפלסטינית; הסרבנים נחשבים לבוגדים בעמם, בעוד השב"חים נחשדים כטרוריסטים מעצם השתייכותם הלאומית. אסירי דמון מוחזקים בתנאים תת-אנושיים, כאשר הסרבנים נהנים מנוחות יחסית בכלא הצבאי.
עם זאת, ישנו מכנה משותף עמוק בין כל מי שהמעצמה הכובשת בוחרת לכלוא. ההחלטה לאסור מישהו מאחורי סורג היא החלטה של מנהיגות חלשה, מבוהלת ומעורערת. שנים רבות באו פועלים פלסטיניים לישראל ללא מניעה רשמית כלשהי, ושנים רבות יכלו אלה שרצו להשתחרר משירות הכיבוש לעשות זאת בדרכים שונות. אבל היום הממשלה, שרון, ביבי ומופז הכל-יכולים, מפחדים גם מקרובי משפחותיהם (יוני בן-ארצי, אחיינו של נתניהו, נמצא בכלא הצבאי) וגם מפועליהם לשעבר (שרון העסיק שנים רבות פלסטינים בחוותו, ועכשיו עבר לתאילנדים).
האסירים האלה, שהודו לנו על נוכחותנו בנפנוף חולצות או בשיחות טלפון, מהווים חומר נפץ מסוכן ביותר. הוא יתפוצץ יום אחד בפרצופם של הכולאים, ואז לא יעזרו להם כל תעלולי הבחירות ופלפולי התקשורת שלהם. עם פריצת חומות הכלא תיפרצנה גם החומות שמקבעות אותנו, ישראלים ופלסטינים, בריקוד המוות שלנו.
