היום יום רביעי, למחרת הפיגוע בקניון "ערים" בכפר סבא. העיתונים מלאים דיווחים על התפטרות ראש הממשלה; על פיזור הכנסת; על סיכויי המפלגות בבחירות הקרובות; על שר הביטחון החדש שהושבע אתמול ועל שר החוץ הישן חדש שיושבע היום; על התקציב אשר יאושר או לא יאושר בקרוב ועל דו"ח העוני היוצר כותרות על מחסורים ומותרות; על ילדים רעבים ועל הורים כואבים; ויש גם ידיעה על גסטון פרפניאל בן החמש עשרה ששכנע את הוריו, לפני שבעה חודשים לעלות ארצה מארגנטינה ולממש בה את חלומותיו ונרצח בפיגוע בכפר סבא.
ואני שנולדתי כאן ואשר שני ילדי נולדו וגדלו כאן ואחד מהם, זיו, נפל בעת מילוי תפקידו הצבאי, יודע שכל דברי ההבל הפטריוטיים, הנאמרים בעתות כאלו על ידי מנהיגי המדינה; "ראשי המשק" (המיליוניון העליון) ואפילו נציגי התקשורת המתקרנפת, אינם נוגעים, ולו כזרת, ואינם יכולים להקל על משא השכול ותחושת ההחמצה של משפחת פרפניאל במסע החיים העתידי שלהם ללא גסטון יקירם. תמהני מה יאמר להם ראש הממשלה המתפטר, (אם בכלל יטרח לבוא ולנחמם) בשם נצח ישראל שלא חסך את חייו של גסטון; תמהני מה יאמרו שרי הביטחון היוצא והנכנס, אבירי "חומת מגן" שלא הגנה על הילד שעלה ארצה; מה יסבירו שרי החוץ לשעבר והנוכחי ב- CNN; BBC; UN ; ובכל הזירות הבינלאומיות על עם ישראל השב לארצו, למות בה; מה יגיד השר לביטחון פנים על אחריותם של "פושעי אוסלו" ומה תענה שרת החינוך לתלמידי תיכון אוסטרובסקי ברעננה לשאלה האם הכמיהה לחיות בארץ חייבת לבוא בד בבד עם מות קדושים? ומה יבטיח שר הקליטה לחפצי עליה לארץ מן ה"גולה הדוויה" וכיצד ינחם סגן השר לתפוצות היהדות את המשפחה היהודית הזו?
מה נגיד כולנו למשפחה יקרה ואבלה זו שעדיין לא חנכו בית במולדתם החדשה, אבל כבר זכו באחוזת קבר לבנם יחידם?
נכון, המרצח הפלשתינאי הוא זה ששלף את הנצרה מחגורת הנפץ, התפוצץ ופוצץ את גסטון והוא ודאי זכה בברכות משולחיו ועידוד ממנהיגיו אבל גם עלינו, החברה הישראלית, הותיקה וזו שמקרוב באה, מוטלת החובה למנוע את המציאות הנוראה הזו שבה אין תקווה לישראלים ואין תקווה לפלסטינים אלא להתאבד ולהתפוצץ, שבה עם ישראל והעם הפלשתינאי ישבו בקרוב לבטח איש תחת קברו ואיש תחת מצבתו וכולנו נמשיך לבכות ולהתאבל על מותם בטרם עת של יקירינו.
לכן אני פונה אלייך, דניאלה ווייס, מהתנחלות קדומים: אנא ממך, תני לאדמה לבכות! מנעי קולות של בכי, ועיניים מדמעה מן החיים! אם באמת בוכייה האדמה היא בוכה על הבנים הנטמנים בה וגם זאת בקול דממה דקה כך שצריך, כפי שפעלת, להשתרע על הקרקע ולהצמיד את האוזן על מנת להתאמץ ולשמוע בכי זה וזאת לעומת המאמץ העליון הנדרש על מנת להיאטם לבכיין של המשפחות השכולות על אובדן יקיריהם. חסכי שכול, יתמות ואלמנות מן התושבים, החיים בארץ הזו; וותרי על גזל זיתים מכפריים פלסטינים קשי יום, הנעשה בשם קדושת האדמה והיאחזי בקדושת החיים של בני עם ישראל, אפילו בתחומי הקניון בכפר סבא.
בכי עבורי ארגנטינה! בכי עבורי ישראל!
