באתר האינטרנט של מרכז שמעון ויזנטל, הגוף אשר הקצה מיליארד שקל להקמתו של "מוזיאון הסובלנות" בירושלים, ניתן להגיש תלונה על ביטויים של גזענות, על מעשי שטנה ועל עוולות הפוגעות בכבודו של אדם. ראוי היה לצפות ממרכז המקדש את המאבק בתופעות אלו, שלא יהיה כה עיוור אל המציאות שבתוכה הוא שותל את מפלצת הבטון והזכוכית של פרנק גרי.

המבנה שאמור לסמל סובלנות, כבוד אדם ואחוות עמים, אינו מפגין שמץ של כבוד או סובלנות כלפי תושבי ירושלים שייאלצו לחזות בנצנוצי תריסי הברזל העצומים. לא כלפי תושבי מזרח ירושלים, הנמקים תחת הכיבוש הישראלי ומוראות הביורוקרטיה; לא כלפי בעלי העסקים בנחלת שבעה הסמוכה לאתר המיועד שבו יוקם המוזיאון, שמסעדותיה שוממות מזה שנתיים; ולא כלפי יתר תושבי ירושלים, שכל נסיעה באוטובוס היא עבורם כמשחק ברולטה רוסית. הללו יצטרכו לגייס את שארית הסובלנות שאולי עוד נותרה בהם, בחלופם על פני אתר הבנייה הראוותנית, שבו הכסף נשפך כמים, ועבדים (לא חשוב מאיזה עם) בונים בשכר רעב אנדרטה לערכים שכה מזמן אבדו כאן – סובלנות, כבוד אדם, אחוות עמים.

ובאמת קשה להתאפק מלשאול – איזו סובלנות ישראלית מהוללת עמדה לנגד עיניהם של הוגי המוזיאון? סובלנותם של המתנחלים החולפים מדי יום ביומו על פני התורים הארוכים במחסומים, הסובלנות המאפשרת להם לצפות בעוניים ובעליבותם של שכניהם מדי יום, ולשמור על שלוות הנפש? הסובלנות שבה הם מצילים את פרי הזית הפלסטיני מריקבון על העצים העומדים נטושים? ואולי זו סובלנותם של הבחורים בקרית מנחם, שתקפו בשבוע שעבר את הסטודנט הערבי מודד מורה, שעמד לתומו בתחנת האוטובוס ודיבר בטלפון סלולרי, אבוי – בערבית.

אכן, רק סובלנותם גרמה להם לדקור אותו באחוריו ולא בלבו. גם כוחות הביטחון הפגינו סובלנות רבה, ולא שלחו בולדוזרים להרוס את ביתם של הפורעים הדוקרים. בישראל 2002 יש פיגוע, ויש פיגוע. ורק סובלנותנו עוזרת לנו להבחין בין השניים, ולא לעשות הכללות.

ועוד אפשר לשאול – איזה פרויקטים נוספים מצפים לשוחרי המוזיאונים ברחבי העולם? אולי יוכל מוזיאון הסובלנות בירושלים להצטרף למוזיאון הדמוקרטיה באיראן, מוזיאון החופש בפקיסטן ומוזיאון הפמיניזם בניגריה. מוזיאון השובע בבנגלדש, מוזיאון השלום בבוסניה ומוזיאון הסוציאליזם שיוקם על חורבות מגדלי התאומים. והרי זה משיב לאתרי ההנצחה את תפקידם המקורי, שלשמו הם קיימים: בכייה לדורות על כל שהיה יכול להיות ואבד, ולא ישוב עוד. מזכרת נצח לערכים יפים, שלמים, שכל קיומם הוא בסימון היעדרותם – באנדרטאות ובמוזיאונים.

ואולי בכל זאת יש סובלנות ישראלית אחת, מעוררת הערצה והשתוממות, סובלנות ראויה להנצחה ולמוזיאון, גם כזה הדורש מיליארד שקל לשם הקמתו. סובלנותו של עם כלפי ממשלתו וכלפי העומד בראשה. סובלנות המאפשרת לעם הזה להמשיך ולאהוב, להמשיך ולקבל את דרכה של ממשלה זו, גם אם שנתיים תחתיה לא עצרו במאום את השכול ההולך ומתפשט, ואת הרשע המתבצע מדי יום ביומו בשמם של בוחריה. גם אם גוברת האלימות, והשנאה, והגזענות, ואטימות הלב – הנה יש בעם הזה די סובלנות לחיות עם כל אלה, לספוג עוד ועוד, ולהמליך באהבה את שלטון הרשע בפעם השנייה. אכן – סובלנות ראויה למוזיאון.

Share on Facebook