זה כבר הפך כמעט לריטואל: ערב כל בחירות מתעורר ויכוח בין חיים ברעם לביני על השאלה: איך צריך מחנה-השלום להצביע? ברשימתו "אנטי מצנע" ("הגדה השמאלית" 4.12.02) מותח ברעם ביקורת על המכתב הגלוי שכתבתי לעמרם מצנע ("הגדה השמאלית" 9.11.02), בו ניתחתי את משמעות בחירתו כמנהיג מפלגת-העבודה. ברעם שואל: "מדוע דורשים מאיתנו אבנרי וחברים אחרים ב’גוש שלום’ להצביע בעד מפלגתו (של מצנע)?"

מכיוון שברעם מקדים ומצהיר שהוא גם מכבד וגם אוהב אותי, אני מרשה לעצמי (שלא כדרכי) להשיב באותו מטבע: אני מכבד ואוהב את חיים ברעם כאדם כן, ישר, אמיץ ועקבי, המסור לאותם האידיאלים של שלום וצדק חברתי הקרובים לליבי. הוויכוח בינינו אינו נוגע למטרות, אלא לדרכים לקידומן במציאות של בחירות 2003.

אקדים שלוש הערות:

בבואי לחוות דעה על נושאי הבחירות, איני מדבר בשמו של "גוש שלום". הגוש הוא תנועה על-מפלגתית, ואני מניח שפעיליו יצביעו גם בבחירות הקרובות לרשימות שונות – מפלגת-העבודה, מרצ, חד"ש, המפלגות הערביות ואחרות.

במאמרי לא המלצתי בפני הקוראים להצביע בעד רשימה כלשהי. אמנם, בכל הבחירות אני נוהג להודיע, בשבוע האחרון, איך אני מתכונן להצביע ומדוע, כמזון למחשבה. אעשה זאת, מן הסתם, גם הפעם. אבל מאמרי שזכה לביקורתו של ברעם , כמו מאמרי זה, אינו ממליץ על מפלגה מסוימת, אלא מנתח את מעמדו של מצנע מנקודת-הראות של מחנה-השלום.

מכיוון שברעם מקדים ומצהיר שהוא גם מכבד וגם אוהב אותי, אני מרשה לעצמי (שלא כדרכי) להשיב באותו מטבע: אני מכבד ואוהב את חיים ברעם כאדם כן, ישר, אמיץ ועקבי, המסור לאותם האידיאלים של שלום וצדק חברתי הקרובים לליבי. הוויכוח בינינו אינו נוגע למטרות, אלא לדרכים לקידומן במציאות של בחירות 2003.

ומכאן לדברים עצמם:

ברעם מתעלם מהפגנת-המחאה היחידה במינה (מלבד זו של אלי גבע) שערך תת-אלוף מצנע נגד שרון במלחמת לבנון. לעומת זאת הוא מזכיר את הרקורד של מצנע בתפקיד אלוף פיקוד המרכז. הוא לא היה טוב מזה של קודמיו ויורשיו. כמוהם, פייס את המתנחלים ופיקד על תועבות הכיבוש. זה נכון, ועל כך תקפתי אותו לא-אחת. אבל זה היה נכון גם לגבי יצחק רבין, שהורה "לשבור להם את הידיים והרגליים" וזה לא מנע מרבין לעשות מעשה היסטורי ולעלות על דרך חדשה.

אם נפסול את כל האנשים שנתנו יד לכיבוש ולזוועותיו, תישאר בידינו רשימה קצרה מאוד. ברעם ואני נישאר על אי בודד, בחברה נהדרת אך מצומצמת מאוד. השאלה אינה מה עשה האיש בעבר, אלא מה יעשה האיש בעתיד, בשנים הגורליות שלפנינו.

חשובה יותר, בעיני, טענתו של ברעם כי מצנע "אינו פוסל מכל וכל השתתפות בממשלת אחדות לאומית". הדגש על המלים "מכל וכל". מסיבות טאקטיות, ואולי גם אחרות, פתח מצנע צוהר באומרו ששרון יוכל להיות חבר בממשלתו אם יקבל את עיקרון "ההפרדה". כלומר: אם הזאב יהפוך לכבש.

זה בהחלט לא מספיק. מחנה-השלום צריך לדרוש ממצנע, התחייבות מפורשת שלא יצטרף בשום תנאי לממשלה בראשות שרון. אם ינצח שרון, על מצנע להנהיג אופוזיציה תקיפה ולוחמת, כדי להפיל את הממשלה הימנית-דתית תוך שנה. אם לא תהיה התחייבות חד-משמעית כזאת, אי-אפשר להצביע בעדו, כלל.

ברעם מזכיר לנו שעל פי שיטת-הבחירות הישנה-חדשה, מי שבוחר בעד מצנע "יקבל את כל הכנופיה" – את פואד, את פרס ואת כל שאר משת"פי הליכוד מתמול-שלשום. זה נכון ומעורר חלחלה. אבל נכון גם שאם ינצח שרון, נקבל את כל הכנופיה של הימין: את ליברמן, את איתם, את לנדאו, אולמרט ומופז. סביר להניח שבמרוצת הזמן, מצנע בוודאי ירענן את שורותיה של הנהגת מפלגתו. תהיה זו מלאכה קשה והוא יהיה זקוק לחוסן רב כדי לעמוד בפני התקפות פואד ושות’.

ברעם מזכיר לי בעדינות, שתמכתי בשעתו בבחירת אהוד ברק נגד נתניהו – מה היתה האלטרנטיבה? נתניהו? פתק לבן? ההצבעה בעד ברק היתה הצבעה בעד השלום, ויעידו ה-100 אלף שנהרו באופן ספונטאני לכיכר-רבין כשנודע על נצחונו. הם האמינו, לדעתי בצדק, שברק באמת רצה בשלום. הם לא יכלו לנחש שבגלל סיבות נפשיות – תערובת של יוהרה, בורות ומגלומניה – או אידיאולוגיות הוא יהרוס את השלום לשנים ארוכות.

כאשר נבחר ברק, הוא היה חתול בשק. לא כן מצנע. על דרכי התנהלותו תעיד כהונתו כראש עיריית חיפה – יחסו לאזרחים הערביים, התנהגותו בעת המהומות, ההתחשבות בצורכי כל המגזרים, יכולתו להקשיב, אישיותו הצנועה והישרה – היפוכו של ברק. המזכירה יותר את יצחק רבין.

תוכנית-המינימום של מצנע – להידבר עם ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית, לנהל משא-ומתן תחת אש, לצאת מיד מכל רצועת-עזה, לפנות התנחלויות בגדה – היא המקסימום שניתן לדרוש מפוליטיקאי השואף לנצח בבחירות. נכון, זה רחוק ממה שברעם ואני היינו אומרים, אילו היינו מועמדים לראשות-הממשלה. אבל אנחנו לא.

לא אוכל להיכנס כאן לוויכוח על הצד הכלכלי והחברתי של הבחירות. זהו אכן נושא חשוב, אך נצטרך לדון בו לחוד.

ברעם קובע: "יוסי שריד עדיף על עמרם מצנע, מוחמד ברכה עדיף על יוסי שריד." אפשר להתווכח על כך, ובוודאי עוד נעשה זאת לקראת יום הבחירות. אבל העובדה היא שלא שריד ולא ברכה יכולים לנצח את אריאל שרון. רק מצנע יכול. וגם אם לא יצליח הפעם, הוא יוכל אולי לעשות זאת בבחירות הבאות, העשויות להיערך תוך שנה או שנה-וחצי, אם נצליח להפיל את הממשלה הבאה.

האם להצביע בעד העבודה, מרצ או חד"ש? זוהי שאלה משנית. אם מחנה-השלום ינצח, כל אלה יהיו בקואליציה הבאה. אבל כדי לנצח, חייבים כל פלגי מחנה-השלום להירתם למאבק כדי לחזק את מצנע ולהגביר את סיכוייו. זהו לב הוויכוח בין ברעם לביני. אני ממש מתחנן בפניו ובפני חבריו שלא לעזור לימין הלאומני על-ידי הפגיעה בסיכויי מצנע.

המושלם הוא אויבו של הטוב. ובעברית טובה: תפסת מרובה לא תפסת. הסכנות הנוראות המאיימות עלינו – ועל הפלסטינים – נוראות מכדי שנוותר על הישועה האפשרית – רק כדי לרדוף אחרי הגאולה השלמה.

Share on Facebook