ימים של חרדה עוברים עלי בתקופה האחרונה. חרדה לגורלי כאן. לגורל ילדי שנולדו ישראלים. חרדה גדולה למדינה שהקימו הורי בעשר אצבעות, למעני, למענכם, למען העם היהודי באשר הוא. עשרים וחמש שנים עברו מאז מהפך 1977 בו הליכוד, בראשותו של מנחם בגין, עלה לשלטון. מתוך 25 שנים אלו, כ-5 שנים היתה מדינת ישראל בניהול מפלגת העבודה. ברוב השנים הללו התנהלה מדינת ישראל על פי דרכו של הימין או "המחנה הלאומי" כפי שהוא מגדיר את עצמו.
כל מי שצפה ביומן בערוץ הראשון של הטלוויזיה הממלכתית (ביום שישי ה-7 בדצמבר) רצה לקבור את עצמו באדמה מרוב כעס ובושה. מי לא רצה לברוח מהמפלצת שטיפח כאן "המחנה הלאומי"? יותר ממיליון עניים המתקיימים בקושי תודות לסיוע הממשלתי. יותר ממיליון עניים שהיו לאוכלוסייה סוג ב’, שהרי באותה המדינה הדמוקרטית בה שגור המושג "היהודי הנאור", קיימים יישובים או כפרים בלתי מוכרים בהם דרים רבבות ערבים. חלק מאותם מיליון עניים כי שהועלו ארצה באישון לילה, במבצעים רוחשי סודיות ועטורי פרסים (זוכרים?), זרוקים היום בקרוונים מצחינים, לא זוכים להזדמנות שווה, נשכחים מלב כל ובעיקר מלב רשויות המדינה הנאורה במזרח התיכון.
ומעל הכל מנצח הכיבוש המתמשך שהופך אותנו, כולנו, לנרצחים ולרוצחים של חיי אדם ושל מערכת חיים נורמלית. איך תסבירו את מה שנעשה כאן אחרי שהמסמא הגדול, המעוור עיני כל, המוביל היום את אותו "מחנה לאומי" עצמו, מדבר בכמה קולות. הוא מסוכן מכולם.
בנימה אחת הם מדברים על ויתורים כואבים, על הסכם עם הפלסטינים ועל הקמת מדינה פלסטינית, לצרכי שכנוע של פלג מסוים בציבור הישראלי. אבל מעל במה אחרת – לשם שכנוע פלג אחר של הציבור הישראלי – חוזר אל ימיו הרדודים ביותר ואותם פוליטיקאים הימניים שקודם דיברו בשם ה"ויתורים הכואבים" מאשים את יריביהם הפוליטיים מבית ב"שיתוף פעולה וקבלת תמיכה מהאויב". כי הרי ארץ ישראל היא לנו והפלסטינים שווים כאבק המדבר. לאן עוד יכול להוביל אותנו "המחנה הלאומי" והעומד בראשו? ובכן, אנו חייבים – חייבים – להילחם על שינוי המפה הפוליטית ועל שינוי בתפישת המציאות במדינת ישראל.
לסיפא – אני מקוה שאת מתכוונת להלחם באמצעים דמוקרטיים ולקבל את הכרעת הרוב שתתקבל אם ירצה השם בבחירות הקרובות .