לפני ימים אחדים, לכבוד חנוכה כנראה, התפרסם ב"הארץ" מאמר-התקפה על מיתוס יהודה המכבי. הכותב, היסטוריון מבית ברל, קובע: "יהודה המכבי היה קנאי דתי אכזרי ותאב שלטון". משפחתו – החשמונאים – כך כתב, היו שליטים אכזריים במיוחד ששפיכת דם, גם של יהודים, היתה עבורם אמצעי רגיל להשגת מטרותיהם. בימים אלה הוציא פרופ’ מהאוניברסיטה העברית ספר בו הוא מראה כיצד הארכיאולוג יגאל ידין זייף נתונים במחקריו הארכיאולוגיים במצדה, כדי לשמר ולהאדיר את מיתוס מצדה. על מיתוס מצדה ערערו כבר רבים לפניו. טענו שהנאום המפורסם של אלעזר בן יאיר מוכר בעלילות גבורה של עמים רבים בזמן העתיק, והיה למעשה טקסט מקובל ומודל של תאור גבורה של התאבדות בזמן הזה.
לאחרונה אף הופיע ספר שנכתב ע"י שני ארכיאולוגים, בו נטען ש"נשמת היהדות" ובשורתה לאנושות -המונותיאיזם האוניברסלי – נולד בסך הכל כדת שבטית כאשר מלך יהודה בפחדו מפני השפעות חוץ, צווה על תושבי הממלכה להפסיק לעבוד אלים זרים ולהאמין אך ורק באל של יהודה: יהווה.
יהיו ודאי רבים שיזדעקו במלא גרון על שבירת מיתוסים אלה. הטענה המקובלת אצל המתוחכמים בין שומרי המסורת היא שכלל לא חשוב אם המיתוסים הם נכונים אם לאו, שכן החשוב הוא שהם התקבלו בתודעת העם במשך דורות, והפכו למציאות רוחנית בת קיימא. הם הקשר של העם עם העבר והדבק המקשר את העם בתפוצות, והם היוצרים את הזהות והתודעה הלאומית.
אין כמובן להכחיש שמיתוסים רבים קנו להם שביתה בתודעה היהודית. אך בכל זאת מוצדקת מבחינת שומרי החומות זעקת השבר – שכן הכרסום המתמיד ב"נכסים" המסורתיים עשוי בכל זאת לגרום לשינוי התודעה (אף כי לדעתי מייחסים חשיבות מוגזמת לתודעה זו, ועוד אחזור לזה).
שומרי החומות שלנו באקדמיה ומחוצה לה מאשימים את מבקרי המיתוסים האלו בנטייה של הרס עצמי, יחד עם הרס ההיסטוריה עצמה. אבל מה לעשות? אין הוכחה לכך שאי פעם היה קיים "משה" היסטורי, או שיציאת מצרים התקיימה, או שאברהם אבינו נדד מארם נהריים. גם לסיפורים על ממלכות הפאר של דוד ושלמה לא נמצאה שום עדות ארכיאולוגית. ולא שלא חפשו אותן – אין כמעט אתר ארכיאולוגי בירושלים שלא הפכו והפכו בו כדי למצוא את שרידי ארמונותיהם של מלכים אלה. ענף ארכיאולוגי מיוחד עתיר אמצעים נוצר כדי להוכיח ש-The Bible דובר אמת. הוא ניזון ע"י אנשי דת אמריקאים, כפעולת נגד לבקורת המקרא המדעית שהתפתחה בעיקר בגרמניה בסוף המאה ה-19.
מטרתם של מיתוסים ומסורות היא בדרך כלל לשמר ולפאר את השלטון והדת הקיימים. בעידן הלאומיות – תפקידם אישוש התודעה הלאומית. כך נוצרים מיתוסים לאומיים המכילים תערובת מוזרה מעט של אגדות וסיפורים עם טקסטים מן העבר, רטוריקה של הוד קדומים, ופרשנות עקומה של ההיסטוריה מחצאי אמת ועד לבדותות גמורות. כפי שכבר כתב ארנסט רנאן, אחד הפרשנים החשובים הראשונים של הלאומיות: "עיוות ההיסטוריה הוא חלק מהיות אומה". אריק הובסבם ההיסטוריון הנודע כותב: "לאומיות תובעת אמונה יתירה במה שברור לחלוטין שאינו נכון".
מיתוסים ציוניים
התנועה הציונית ניסתה להמציא נרטיב של המשכיות שאיפת העם היהודי מאז ומתמיד לחזור למולדתו העתיקה. זאת בניגוד להיסטוריה היהודית הממשית. זה לא היה קל, שכן היהודים שהיו מפוזרים משך אלפי שנים ראו עצמם כבעלי דת שונה מסביבתם, אך כאזרחים בארצות בהן ישבו. הם לא גילו שאיפה להקים מדינה משל עצמם ולהתקבץ בה. הסיבה לכך – לא היתה קיימת כלל תודעה לאומית כפי שאנו מבינים זאת כיום.
כאשר התעוררה התודעה הלאומית באירופה במאה ה-19, היהודים אימצו את התודעה הלאומית של העמים בתוכם ישבו. הם ראו עצמם כגרמנים, צרפתים, אנגלים ולחמו נגד אלה שרצו לשלול זאת מהם. בתנאים אלה, לתנועה הציונית היה קשה מאוד למשוך את היהודים לתודעה לאומית יהודית ולעזיבת הארץ אותה ראו כמולדתם (למרות קיפוחים).
האינטליגנציה הציונית יצרה לשם כך היסטוריוגרפיה שלמה. היא גם שאבה מן העבר מיתוסים ודימויים שבעיקרם באו מן המקרא. כך נוצרו המיתוסים של "השיבה"; של "הגולה"; של התפילה "בשנה הבאה בירושלים"; של "העם הנבחר" או "העם הנצחי", ועוד כהנה וכהנה.
היתה בכך ערגה, התפעלות ומיתולוגיזציה של העבר העתיק כדוגמת הרומנטיזם האירופי. היה כאן חילון של הדמוים והמיתוסים מן המקרא והמסורת הדתית היהודית. רעיון "השיבה" הדתי בזמן העתיק הפך לכמיהה הנצחית של העם היהודי. ערגה פיוטית של יהודה הלוי הפכה לפרוגרמה ציונית.
הגירה או "עלייה"?
למיתוס הציוני המכונן בדבר השאיפה בת אלפי השנים של העם לחזור לארץ אבותיו אין כל אחיזה בהיסטוריה (מאז תקופת בבל). אפילו יהודה הלוי נתקע בדרך ולא הגיע. עוד מאות שנים לפני חורבן בית שני התפזרו היהודים בעולם העתיק והקימו קהילות מפורסמות (אלכסנדריה למשל).
תקופה זו נמשכה 400 שנה. אחרי גירוש ספרד הם פנו לארצות אירופה אחרות. חלק גדול מהם הגיע לאימפריה העותומנית אבל לא התיישב בארץ ישראל שהיתה בתחומה. וגם לא משך 400 שנות האימפריה.
ההגירה ההמונית של היהודים התחילה במאה ה-19, סמוך לתקופת ראשית חובבי ציון והציונות. אך היא היתה בעיקר לארה"ב. יוצא אם כן שהמיתוסים (וגם האידיאולוגיה) לא כל כך הועילו. יהודים יכלו להתפלל כל יום "בשנה הבאה בירושלים" ולבנות את בתי הכנסת לכיוון מזרח – אבל את כרטיס האונייה הם קנו לארה"ב.
"עלייה" – או פשוט הגירה, אם נערטל את המושג מלבושו הדתי – יש לה חוקים משלה. הדחף המרכזי היה מאז ומעולם למצוא פרנסה וחיים יותר טובים.
UBI PANIS UBI PATRIA אמרו הרומאים (איפה שהפרנסה שם המולדת). ההגירה ההמונית בזמן המודרני התנהלה לפי כללים אלה. כך נוצרו המדינות והאומות החדשות: ארה"ב, קנדה, מדינות דרום אמריקה, אוסטרליה, דרום אפריקה, ניו זילנד ועוד. כל האומות האלה נוצרו בלי "מיתוסים מכוננים" או אידיאולוגיות מכינות. המיתוסים נוצרו אחר כך.
לאמיתו של דבר זה נכון גם לישראל. האידיאולוגיה ו"הזהות היהודית" הביאו לארץ מעטים בלבד. העליות הגדולות שמילאו את הארץ לא באו בגלל אידיאולוגיה, והן אלה שיצרו את היסוד הממשי למדינת ישראל.
מיתוסים בישראל
מיתוסים אפשר לדמות גם למוצרים בסופרמרקט הנשלפים מן המדף לשעת הצורך. בן גוריון שלף את מיתוס כיבוש הארץ ע"י יהושע כדי לתת למלחמת 48′ ממד הרואי עתיק, ואולי גם כדי להצדיק את מעשי הזוועה שנעשו בה. מיתוס מצדה גויס למען הקריאה לנחישות אל מול "כל העולם נגדנו", וכן לטיפוח נחישות הקרב של צה"ל. "גבולות ההבטחה" ו"עיר האבות" משמשים כיום במיוחד את האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה ושל ההתנחלות בחברון.
למרבה הצער, הפנימה הציונות גם מיתוסים אנטישמיים ביסודם. כך נוצרה דמות היהודי "הגלותי" העלוב, הטפילי והלא-פרודוקטיבי, התלוש מן הטבע, ממוסחר בכל נפשו, לא ישר ופחדן. מיתוסים אלה שימשו את האידיאולוגיה של "שלילת הגולה" והאדרת הצבר והחלוצים.
על ראשית ההתיישבות היהודית נטוותה רשת צפופה של מיתוסים, בה אנו מוצאים את "גאולת הקרקע", "ייבוש הביצות", "הפרחת המדבר". הפלסטינים תוארו כפרימיטיביים חסרי תרבות, עוינים, פראים, בוגדניים, ערמומיים, בלתי רציונליים, מתנגדים לפיוס ולפשרה. הבחורים "שלנו" מתוארים כחלוצים, גיבורים אמיצי לב, אידיאליסטים, אוהבי אדם, יראי שמים, שואפי שלום, וכמובן מייבשי ביצות, חורשי קרקע בור – בבחינת "עורי שממה דינך נחתך".
אפשר למצוא את כל האלמנטים האלה בצירופים שונים בכל ארץ אליה הגיעו מתיישבים לבנים שהתייצבו נגד האוכלוסייה המקומית.
מיתוסים אחרים שייכים למלחמת העצמאות – הנכּבה – ב-1948. כאן אנו פוגשים את המיתוס של מלחמת "דוד נגד גולית" או "מלחמת המעטים נגד הרבים". וכן ליציאתם "מרצון" של רוב האוכלוסייה הפלסטינית.
המיתוסים הישראליים מטרתם לטעת תחושת שותפות בעם – אחדות בעם נגד אויביו הפלסטינים. תמיד ובמיוחד לאחרונה מגויסים המיתוסים וכל הרטוריקה הפטריוטית ליצור תחושת "צדקת הדרך" בעם. זה בהחלט מובן שכאשר אנו מדכאים, מתעללים ומשפילים את הפלסטינים – מתעוררים גם בעם קשי העורף כשלנו ספקות ותהיות.
גם בימים מטורפים אלה יש לקוות שנגיע לימים אחרים לגמרי, בהם מציאות חיינו תתבטא ברטוריקה אחרת ממורשתנו: "צדק צדק תרדוף", "גר לא תלחץ", "וכתתו חרבותם לאתים … ולא ישא גוי אל לגוי חרב".
וגם "הקם להורגך, השכם להורגו"
"אחד העם" המצטט את "הקם… השכם.." הוא מתחזה.
הוא משתמש בשמי,בו הגבתי משמאל (!) בחודשים האחרונים על מאמרים שונים באתר הפרוץ כפי שמסתבר,לכל מי שרוצה להשתמש בשם לא לו – "פירצה קוראת לגנב". כידוע.
לאחר העם א’ ולאחד העם ב’ – שלום רב!
התגובות של שני התאומים (השמאלי והימני) הנושאים את אותו השם למאמרו המצויין של שמואל אמיר היא קצת בעייתית. אך, מעבר לתגובה, מדוע שני האחים לנפש (אחד העם א’ ואחד העם ב’) לא חותמים על תגובותיהם בשמות אמיתיים – השמות המופיעים בתעודות הזהות למשל?
ממה אתם פוחדים, אחד העם א’ וב’ היקרים?
אני הוא אחד העם האמיתי ולא שני המתחזים שלמעלה!!!
מאז תגובתי הקודמת – התקדמנו! נודע ברבים מי עומד מאחורי הכינוי "אחד העם א’". אבל אל שלל הכינוים נוספה מפלגה שלמה! מתברר שכל חברי "עלה ירוק" התכנסו בסוף השבוע כדי לדון על מאמרו (החשוב!) של שמואל אמיר והחליטו (ברוב קולות?) להגיב כפי שהגיבו. כמובן שאין פסול בכך. אבל נראה לי קצת לא במקום שעל מאמרים מגיבות מפלגות שלמות. היתכן שמאחורי השם "עלה ירוק" מסתתרים אדם אחד או שניים?
ואגב אחד העם. שכחתי לכתוב במכתבי הקודם, שהעובדה שאחד העם כותב לאתר "הגדה השמאלית" מהווה הישג עיתונאי ללא תקדים. אשר גינצברג נפטר ב- 1927 ומאז יום מותו לא נודע על כך שאחד העם כתב (או כותב) והעובדה שעשרות שנים לאחר מותו (הפיסי?) הוא עדיין מתעניין בנעשה בארץ הקודש! היתכן שעוד כמה מאבות הציונות מחוברים לרשת, גולשים בין האתרים השונים ומגיבים כפי שאחד העם עושה באתר "הגדה השמאלית"?
שלום מר אמיר
מאמרך עושה דרך פתלתלה ע"מ לטעון כי הציונות נבנתה על מיתוסים.
כיוון שלא ביליתי באקדמיה בחקר עמים עתיקים, אסתייע בסיפורי גבורה אחרים המוכרים ומוסכמים יותר.
נקח את העם היווני, את מלחמתו בפיליפוס (הפרסי) ואת שני הקרבות הידועים לנו משם.
הראשון, כמובן הקרב על מעבר תרמופילי בו לחמו 300 לוחמים ספרטנים בראשות מלכם נגד צבאו העצום (20000 איש) של פיליפוס (דריווש בשם המוכר לנו) .
קצת הסטוריה: ספרטה ואתונה כרתו ברית להגן אחת על השניה, דרייוש ידע שכוחה של אתונה בים ולכן בחר לאגף אותה מכיוון היבשה, מועצת חכמי ספרטה החליטה לא לכבד את הברית, ולא שלחה חיילים לחסום את מעבר תרמופילי.
מלך ספרטה החליט כי כבוד הוא ערך ומילה של ספרטה היא מילה, וכיוון שספרטה נשלטה בידי "פרלמנט" הוא לא יכול היה לפקוד על הצבא, אלא רק על משמר הראש שלו בן 300 איש. (שכידוע הוא נאמן למלך בלבד). הוא יצא בראשם אל המעבר במטרה לחסום את הפרסים. 3 ימים נלחמו חילי ספרטה שנחשבו לטובים שבלוחמים, בצבאו האדיר של דריוש.
הם לא היו צריכים להיות שם, ואף הוצע להם להיכנע, אך הם נלחמו עד האחרון למרות שבוגד (אני לא רומז לכלום) הסגיר לדריווש מעבר סתרים בהרים שאיפשר לו לאגף אותם.
היוונים בחרו לתת כבוד למתיהם, ושמו שלט קטן העומד עד היום, בזו הלשון "כאן אנו שוכבים ספרטה נאמנים להבטחתך" . קרב זה נחשב גם היום, לאחד מקרבות הגבורה של העולם העתיק.
זו מציאות לא מיתוס, והיא לא נועדה להצדיק את העבדות והדיכוי שבעזרתם שלטה ספרטה.
כנ"ל לא קרב סלמיס . אלה ארועים שקרו, וכל אדם יוכל להסיק ממנו איזו מסקנה שיבחר,אולם מכאן ועד הקביעה "מטרתם של מיתוסים ומסורות היא בדרך כלל לשמר ולפאר את השלטון והדת הקיימים" המרחק רב מאוד.
בוא ניקח קרב נוסף מהעת האחרונה את הקרב על מונטה קסינו באיטליה, (חטיבה וחצי של צנחנים גרמנים שעיכבה את הפלישה לאיטליה שבועיים מול כל הכוח של בנות הברית. זה גבורה או מיתוס אולם הוא לא נועד לשרת שליטים או דת.
ניקח את ז’אן דארק, סיפור אמיתי מיתוס ללא ספק, הוא חיזק את הלאומיות הצרפתית אולם לא נועד לחזק כנסיה או שליט.
אתה מחפש יד מכוונת שמשתמשת בארועים שונים שונים בעבר לחיזוק ההווה. וזה לא כך,
ניסית להטיל רפש במיתוס מצדה, והתעלמת לדוגמא מגמלא או מביתר, כל אחד מהם הינו דוגמא טובה לא פחות.
המטרה מקדשת את האמצעים.
לגבי מיתוסים בשרות הציונות:
כתבת " התנועה הציונית ניסתה להמציא נרטיב של המשכיות שאיפת העם היהודי מאז ומתמיד לחזור למולדתו העתיקה. " לא ידעתי שרבי יהודה הלוי הכיר את הרצל … אז מה אם הוא נתקע, רבים אחרים מתו בדרך לא"י . (שאל כל עולה מאתיופיה) ואת הפסוק "אם אשכחך ירושליים תשכח ימיני " לא אני כתבתי.
לגבי טענתך איפה שהפרנסה זוהי המולדת.
לא כך חשבה אמא שלי וגם לא אבא שלי כשעלו לארץ,
אלא "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות" בחינת נעשה ונשמע. כנ"ל חשבה כל אוכלוסיית המזרח! וגם חלקים ניכרים מאוכלוסית המערב.
שוב כיפפת את העובדות לצרכיך.
אשיב לך אדוני באותה מטבע.
לו המדינה היתה איפה שהפרנסה (כדבריך) לא היתה אינתיפאדה שהרי הפגיעה שלה בפרנסת הפלסטינים היתה פנטסטית, והיא נמשכת , והם לא מהגרים!
הנה התמוטטו טיעוניך.
וגם הפוך על הפוך, אם הפרנסה כאן במדינה שלי, למה שאוותר? למה שאתן מילימטר או שקל לצד אחר? למה שלא אשמור על שלי?
לגבי "צדק צדק תרדוף" , לכמה חלקים נחלק את מבצעי הלינ’ץ ברמאללה? 15 זה צודק, ואת האלפים שהריעו ולא עשו דבר? ל2 ל3,?
לגבי אוהבי אדם, כולנו אוהבי אדם אולם מה שכתב לך אחד העם, ממצא היטב את העניין, הקם להרגך, השכם להורגו.
או כפי שאמר שרלוק הולמס, "אלמנטרי ווטסון!"
ה"שימוש" בשמותיהם של מי שחלפו מן העולם – אינו נדיר
בחוגים בהם פועל דוידי: מרקס, אנגלס… – מדוע הוא
פוסל את השימוש בשמו של מנוח אחר. לאמיתו של דבר,
בחרתי להגיב כ"אחד העם" פשוטו כמשמעו: אחד מן העם –
לא זכרתי שזה הוא כינויו של הסופר והוגה הדעות, נינצבורג. גם מועדון "הגדה השמאלית" שוכן ברחוב אחד
העם בתל אביב. אילו סברו ששמו אינו "מהוגן" – היו,
בוודאי, מעבירים את משכנם לרחוב אחר.
ולוויכוח עצמו: התוקפים מימין נמצאים ב"חברה טובה":
תנועת "השומר הצעיר" מפארת אף היא את קנאי ומתאבדי
מצדה. בשנות החמישים,היו שערערו על כך והצמד יערי-
חזן המנוחים (אף הם) דאג לסלקם מכל השפעה בתנועה
החינוכית, בקיבוץ הארצי ומפ"ם.
אגב: ההנהגה הראשית של השומר הצעיר – אף היא שוכנת
ברחוב אחד העם…
מאמר מעניין מאת יוסי גורביץ המתאר את האירועים שבגינם אנו חוגגים את החנוכה מזווית שכמעט אינה מוכרת. אין מדובר במלחמת שחרור של היהודים ביוונים זרים כפי שנוהגים לספר אוכלי הסופגניות כי אם במלחמת אזרחים שבה הקנאים היהודים טבחו באחיהם המתייוונים.
המאמר המלא:
http://www.haayal.co.il/story.php3?id=94
למאמרו של שמואל:
תשובות נתנו בחלק מהתגובות ולא אחזור אליהן.עדיין ארצה להוסיף מספר נקודות,לאור חשיבות הנושא והעניין
הרב שעורר:
שאילה לכותב המאמר:נכון שהיהודים בגרמניה או בפולין
או בכל מקום אחר בעולם,ראו עצמם כגרמנים,פולנים וכ"ד.אבל איך ראו אותם הגרמנים?,הפולנים,האחרים?
בהסטוריה,במדע,כמו בכל תחום אחר,מרבית הטעויות נובעות מהתעלמות,מכוונת או לא,מעובדות,או בחלק מהן.
שוב,אינני באתי כאן להגן על הציונות,אבל לצמצם את הציונות לחלקה המסטי,הדתי,הלאומי היא טעות גסה לא
פחות מהתעלמות מקיום אנטימשמיות,בעבר,וגם בהווה.
זה לא המקום לנתח הסיבות ושורשי האנטישמיות אבל לא
נתן להתעלם ממנה.תנועות לאומיות,לא חייבות להיות
תמיד פסולות וריאקציוניות.בתקופות מסוימות של ההסטוריה אף היו מקור לקידמה ושחרור,כדוגמת שחרור
ארה"ב וקולוניות מהאימפריאליזם.
החלק המוביל של התנועה הציונית היה עירוב לא מיסטי
או דתי,אלה תנועה של קידמה חברתית וחזרה לעבודה ולשחרור באמצעות העבודה.חלק זה הקים את התנועה הקיבוצית שהיתה יוצאת דופן בחדשנותה בהיבט כלל אנושית.נתן לבקר את התנועה הציונית,אבל מבלי לסנן
עובדות ולעוות את המציאות.משפסול בלאומיות הוא הבסיס
המעמדי של המנצלים כנגד המנוצלים מבית ומחוצה לו.
כמובן שלאומיות(או ציונות)ששמה לאומנות ולא לאומיות,
של הבורגנות ובעלי הון והמדינה העומדת מאחורים,הנה
מקור של סבל,מוות ועוני לשני העמים כאן,ולא מביאה
לשחרור לא של היהודים ולא של שכניהם.דב בורוחוב כבר
כתב שהציונות לא תתגשם ללא סוציאליזם,והסוציאליזם
(אצל היהודים)לא יתגשם ללא הציונות(אלא אם היהודים
ימחקו ככאלה).ניתוח דיאלקטיזה תואם את הגישה המארקסיסטית ובשלב ההסטורי בו אנו עדיין חיים(מה לעשות!)רלוונטי כאילו נכתב היום.