מנכ"ל בנק הפועלים הניח למאפרת למרוח על פניו את ה"מייק-אפ" החום והתייצב אל מול מצלמות הטלוויזיה. האצילות מחייבת. לא בכל יום מפטרים 900 מעובדי הבנק וצריך להסביר לציבור.
אפשר לומר "צוק העתים", ואפשר לומר "ירידה ברווחיות" – או, את האמת: "יותר מדי חובות אבודים" מהלוואות לכרישי הבורסה שהפסידו את הונם ואפשר לומר אפילו (ומי יעז להגיד שזה לא לגיטימי) שבעלי מניות השליטה, שקיבלו את המניות שלהם בחצי-מתנה, בעת ההפרטה, כלומר: רכשו אותן בהלוואה בנקאית (שאת, אתה ואני לא היינו מקבלים לעולם (אותה יחזירו או לא, מהדיבידנדים על מניות הבנק) – רוצים להרוויח עוד כמה מיליארדים ומוכנים להקריב לשם כך 900 מיליון שקלח כפיצויי פיטורין. אבל, זה לא מה שאמר המנכ"ל כשהוא נינוח ורגוע, סמכותי וענייני, כולו מחמדים.
"הפיטורים נעשים להגברת יעילותו של הבנק", אמר, "לשיפור השירות ללקוחותיו".
איזה יופי! – שיפור השירות ללקוחות עומד תמיד בראש מעייניה של הנהלת הבנק ומה לא תעשה למענו, אפילו תקריב את עתידם ושלומם של תשע-מאות עובדים שיצטרכו לחפש עכשיו עבודה אחרת אחרי שיגמרו לבזבז את המיליון שיקבל כל אחד מהם, כדמי שתיקה.
שיפור השירות?
נזכרתי: עד לפני שנים אחדות, הייתי שייך בבנק הפועלים ללקוחות המועדפים (זכר לימים עברו) ויכולתי לנהל את החשבון שלי בטלפון. יום אחד, קיבלתי מכתב ובו נתבשרתי כי במסגרת "ההיערכות לשנות האלפיים ושיפור השירות ללקוחות" מתבטל המעמד המיוחד שהיה לי ומעכשיו אצטרך לבוא לסניף כמו כולם.
מילא, לא זה מה שהטריד אותי. הם יכלו לומר שהמחזור הכספי שלי בסניף כבר אינו מצדיק את המעמד המיוחד שהיה לי ולא הייתי בא אליהם בטענות. מה שנכון, נכון. המחזור הכספי שלי אכן הצטמק. אבל מה שעיצבן אותי: להורדת רמת השירות שאני מקבל הם קוראים לא רק "היערכות לשנות האלפיים" (שנות האלפיים היו אז באופנה) כי אם גם "שיפור השירות".
זה אצלם, מסתבר, הרגל שכזה.
"הארץ", לא מה שחשבתם
ל"הארץ" יש כתב ה"מכסה" את המפלגות ושמו יוסי ורטר. יום אחרי ההודעה על הצטרפותם של יוסי ביילין ויעל דיין לרשימת מרצ כבר היתה לכתב זריז זה תחזית לטווח ארוך של תוצאות ההצטרפות: ה"מפץ הגדול… שאיים בשנה האחרונה לזעזע את המערכת הפוליטית" (אם תוקם מפלגה סוציאל – דמוקרטית – הערה זו כמו כל ההערות האחרות בסוגריים היא שלי ואינה חלק מהציטוט ואילו מלים המובאות בגרשיים הן ציטוט מילולי. ד.ש.) כתב ורטר, "ולשנות כליל את מחנה השמאל, הסתיים אתמול בקול ענות חלושה". במקום מפץ גדול, חינחן הכתב בלשונו, היה "מפח גדול". "המהפכה תצטרך לחכות להזדמנות הבאה", הגיג וגם קבע כי "יחלפו עוד שנתיים שלוש עד שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית תוכל לבחון את כוחה".
ועד אז, "מי יודע מה יקרה?". "אולי", "שני היוסים לא יצליחו להסתדר והחבילה תתפרק", מנסה היוסי השלישי את כוחו בהשערות. "אולי", העבודה תצליח להשתקם", ו"אולי" (וזה האולי הספקולטיבי מכולם) "שרון יביא שלום". יש לו עוד כמה "אולי" באמתחתו, אבל חבל על הזמן. לתומי סברתי שכתב הוא אדם המביא עובדות לידיעת קוראי העיתון ומניח להם לשער בעצמם את ההשערות ("אולי") המסתמכות על עובדות אלה. בדוחק אפשר להבין כתב המביא עובדות ומצרף אליהן את השערותיו הפרטיות, כאומר לקורא: העובדות כאן, עליהן אין להתווכח משום שבדקתי אותן. ואשר להשערות – שלי טובות כמו שלך, קח מה שתרצה, זרוק מה שלא תרצה. אבל כאשר ההשערות באות במקום עובדות – מה צריך הקורא לחשוב?
הרשימה הקצרה של מר ורטר שכותרתה "השמאל" מנומרת בביטויים של זלזול: "גורמים במרצ (עד עכשיו חשבתי ש"גורמים" יש רק במשרדי הממשלה) הטילו ספק בגרסה (שמסרו ביילין ודיין כשאמרו שביקשו לעצמם את המקומות 11 ו-12 ברשימה). ביילין "הביא על עצמו" את "הנסיבות הבלתי אפשריות שבהן מצא את עצמו… הפרישה של דיין היא יותר מתמוהה… יעל אינה כמו כולם", שכן היא "פרשה בזעם קדוש". ואת רשימתו הוא מסיים בעצת-חינם: "כדאי שגם במרצ ידעו כי אתמול התעשרו בחברה על תנאי".
אין רע בכך שכתב, האמור להביא לקוראים עובדות בדוקות, יביע לפעמים במאמר נפרד שאינו מעמיד פני ידיעה חדשותית את דעתו. ההבדל בין דעה לידיעה צריך להיות ברור וגלוי לעין. בלי שום טשטושים. פעם חשבנו ש"הארץ" מקפיד על בדיקת דרכונים בתחנות הגבול שבין השתיים. אבל "הארץ", הוא כמו הסיסמה המלווה את מסע הפרסום שלו: "כבר לא מה שחשבתם". עמוד המאמרים כבר כמעט שאינו מארח אנשי שמאל, לעומת זאת לאנשי ימין יש שם במה מובהקת. מאמריהם של אפרים ריינר ונמרוד אשל אינם מתפרסמים אך לעומת זאת, ניתן מקום קבע למשה ארנס ולמתנחל ישראל הראל, החוזר בכל יום חמישי על אותו מאמר, בכל פעם בכותרת אחרת ולפעמים, כשהוא משתדל במיוחד, גם עם פתיח אחר.
גם רוב מאמריהם של חברי המערכת נוטים ימינה או נגד השמאל: אבירמה גולן. אנינת טעם שאינה טובלת אלא באמבט של חלב אתונות צחורות: לא זכור לי שקראתי במאמריה, אי-פעם, מלה של הסתייגות מחביביה בש"ס, שלא זו בלבד שאין אפילו אישה אחת ברשימתם (לפעמים מסירה מעליה גולן את חלוק המשי הטהור ועוטה על עצמה אוברול ג’ינס של פמיניסטית), אלא, שיש שם גם אמברגו גזעני על כל מי שאינו "ספרדי" כהגדרתם – לעומת זאת, בשבוע שעבר, כילתה אבירמה את חמתה ב"אליטות" (מגוחך הוא, שגם ב"הארץ" כבר התחילו להשתמש בכינוי זה לגנאי) הוותיקות, האשכנזיות, של מפלגת העבודה שסילקו מראשה את פואד, משום שנראה בעיניהם "קרוב מדי לליכוד". אתם מאמינים למראה עיניכם? – לדידה של גב’ גולן חברי מפלגת "העבודה" צריכים להשאיר בראשה את מי שמקורב ליריבה העיקרי, ואז מן הסתם, יהיה אפשר לכתוב מאמר על כך שאין מחדדים היטב את המסר הייחודי.
הוא שאמרנו. "הארץ", לא מה שאתם חושבים.
אני לא מאמין למראה עיני – הארץ עיתון ימני !? נכון זה לא עיתון כעל המשמר או קול העם ז"ל ודומיו אך הוא עיתון הנוקט עמדה שמאלנית מובהקת .
הייתי שמח אילו הכותב היה מגלה יושר ומגנה זונות פוליטיות אשר יום אחר כשלונן בבחירות עורקים למפלגה אחרת במטרה להקים מפלגה שלישית .
אגב לגבי כל המוחים בכל המפלגות לא נאה לירוק לבאר שממנה שותים , כאשר נכנסים למרוץ מקבלים את השיטה וברור שיש מפסידים .אין צורך להתבכיין אחר כך , כל המתבכיינים לא היו נבחרים גם אם היה סיבוב שני .
אמנון. בדיוק על זה שחם כותב. על כי אנשים כמוך חושבים שהעיתון שמאלני. וכעת הוא מנסה לעקר קו מחשבה זה. ואולם אנשים כמוך לא יקראו יחשבו יבינו, אלא לעולם תהא עמדתם כשהיתה מאז ומעולם. מותר להתפתח להתפכח ולבחון את המציאות מדי פעם. אשליות השמאל פיכחו כמה אנשים. וכך גם שגיונות הימין. אבל לקבל הכל כמובן מאליו? מה אתה ש"סניק? ליכודניק? מערכניק? תתעורר יא אמנון. אתה מתחיל לשעמם בתגובותיך הצפויות. עד כדי חוסר עניין לקרוא אותך. תיזהר שלא תהפוך הבדיחה של האתר.
אולי תרים את הכפפה ותכתוב משהו יותר מאשר הערה או שתיים. פשוט תכתוב תגובה נבונה.
דוד שחם שכח את אחד הגאונים החדשים של הארץ – ארי שביט שגם לו יש מקום של קבע בעמוד הפובליציסטיקה של הארץ. מדובר בכתבן שמנסה בכל כוחו להיות מקורי ומתיימר להיות פובליציסט אולם סובל מפער גדול בין היומרה הזו לבין יכולתו האינטלקטואלית. מאמריו הם תערובת בלתי נסבלת של צדקנות דודתית, מטאפורות שחוקות ולוגיקה והסקת מסקנות מפוקפקות ומופרכות. ממש לא ברור אילו שיקולי עריכה נותנים מקום קבוע ומכובד לאיש רדוד זה ולכתיבתו החלולה.
טוב עשה דוד שחם להפנות מבט חודרני לעיתון "ההארץ".עיתון זה נחשב (כמעט) לעיתון הבית של השמאל המתון והליברלי, ולא היא. בספר מצויין שיצא לפני זמן לא רב: "עיתונות תחת השפעה" ניתח מחבר הספר דר’דור את טיפולה של העיתונות הישראלית בחודש הראשון של האינטיפאדה. הוא הגיעה למסקנה שהטיפול היה הכל חוץ מאוביקטיבי.העיתונות נרתמה למעשה למנגנון התעמולה הישראלי. מענינת גם השיטה בה נעשה הדבר כדי לא לאבד את אמון הקוראים: הכותרות הענקיות והמאמרים הראשיים היו מגוייסים למאמץ התעמולתי- אך בפנים העיתון הופיעו מעת לעת מאמרים אוביקטיביים יותר.ההנמה (הנכונה) היא שהקהל הרחב קורא בעיקר את הדף הראשון הקובע את דעת הקורא.דוקא כאשר העיתון הוא חד צדדי עולה חשיבות המאמרים בדפים הפנימייים הנותנים את לגיטימציה לעיתון שהוא כאילו אוביקטיבי. בהקשר זה מציין המחבר שלא רק "ידיעות" ו"מעריב" נהגו כך אלא גם "הארץ" נהג כמו עיתונים בטון יותר מינורי.
האם יש להוסיף שגם ה"ניו יורק טיימס" וה"ושינגנטון פוסט", הנחשבים אצלנו לעיתונים ליברליים לדוגמא נוהגים בדיוק כך ביחס למדיניות האמריקאית בכלל, ולזו כלפי עירק בפרט. אילינו מגיעים לעתים מאמרים של "קולומניסטים" אמריקאים בקורתיים ונדמה לנו שזה הקוו של העיתון – אבל אין זה כך – בעלי טור אלה מופיעים בדפים פנימיים וההשפעה גם שם באה דרך הכותרות בדף הראשון והמאמר הראשי.
"הארץ" הוא עיתון שמאלי?- כן, משמאל ל"מעריב" אך,
מעט יותר, אם בכלל,מ"ידיעות". משאת נפשם של עמוס
שוקן והמערכת היא להידמות ל"ניו יורק טיימס" ול"
אינטרנשיונשל טריביון" האירופאי בבעלות הטיימס –
שני עיתונים ימניים-ליברלים-בורגניים. כמו אצלם:
אין ב"הארץ" אפילו בעל-טור שמאלי אחד, כפי שכתב כבר
שחם. לעומת זאת: בטיימס ובכל העיתונים המערביים –
כתבים הם כתבים וכותבי מאמרים אינם כתבי-חדשות.
ב"הארץ",כתבי-שטח כותבים מאמרים: אלוף בן, מלקק
הפינכה של אריאל שרון – אינו קורא את ה"חדשות"
בחתימתו וכותב מאמרים הסותרים את כתבותיו. אמירה
הס ועדעון לוי – מאמריהם וכתבותיהם,זהים ואילו
מאמריו של נדב שרגאי, מעידים כאלף עדים על עיסתו:
הוא סוכן גלוי של המתנחלים הקיצוניים ב"תקשורת שמאלנית". לשב"כ, למוסד ול"קהילת המודיעין והביטחון"
– נציגות מכובדת ב"הארץ": אין צורך לקרוא את הכתבה
או את המאמר: מספיק להעיף מבט בשם הכותב (אין כותבות
במחלקה זו) ולדעת מלכתילה שלפנינו דיסאינפורמציה
בכיסוי "עיתונאי",בגינו אנו משלמים במיטב כספנו,
עת בה צריכה "מערכת הביטחון" לשאת בהוצאות השכר של
הכותבים. אזכיר בתגובה מתארכת זו, רק שם אחד:יוסי
מלמן, "מכסה" וכותב, בלעדית כמעט, על נושאי מודיעין. לאחרונה, גדל "מרחבו" והוא כותב גם על נושאים בינלאומיים: הפלא ופלא (או לא): הוא כותב על ארצות ומנהיגיהן, הנמצאים ב"טיפןל, ה CIA ומנגונני
סתר אחרים של הנשיא בוש וחבורתו: וונזואלה, קוריאה הצפונית… ננחש, מהיכן הוא מקבל חומר "עיתונאי" המתפרסם בחתימתו, ללא מילה אחת של תגובה או הסבר.מ"הרעים" בעיני האמריקאים.
עוד ? – בקרוב.
תגובה לזמיר .תגובתך אופינית – כל מי שלא חושב כמוך הוא טיפש , בדיחה וכד’ .זה אופיני . אם שאלת אני נוטה ימינה אך לא חבר מפלגה .מעריך מאוד עיתון זה אך לא מסכים לדעותיו .נראה לי כי אם היית יכול היית מטיל צנזורה ולא נותן לאנשים כמוני להתבטא .
נראה לי ששוקן אדם מתוחכם ממך רוב מאמרי הפרשנות שלו הם של אנשי שמאל אולם גם לימין ניתן פתחון פה . החבר שחם ניכס לעצמו את עיתון הארץ ( ראה איפה עיתון קול העם , על המשמר ודבר ז"ל )ומתלונן כאשר מתנחל או איש ימין אחר כותב ! מה רע בזה .
דע לך כי איני שונא אותך רק איני מסכים לדעותיך .זכור , כאדם למוד נסיון " מילדי סטאלין "אל תהיה בטוח בדעותיך יתכן ומחכה לך הפתעה ואני מאחל לך ולי שלא תקרה .